פוקימון; במהירות החושך – פרק 32: הגנב מהעיר ניו-בארק / איידן סוייר

כשריק יצא ממערת הקרח, השמש כבר הייתה בשיא גובהה מעליו. השמיים היו כחולים ונקיים מעננים, ומחוץ למערה היה קר מאוד. למרות זאת הוא שמח על ההזדמנות לעלות על אופניו ולהתחמם תוך כדי רכיבה לעיר הסמוכה בלאקת'ורן. כשהגיע לשם, הרגיש את מבטי הסביבה ננעצים בו, ולמרות שהוא ידע שאת רובם הוא מדמיין, הוא לא היה יכול להשתחרר מהתחושה שהם יודעים מה עשה ותולים בו מבטים מאשימים. היה ברור לו שאיש לא יודע, אך לפעמים הרגיש את המעיל שלו מתנופף באוויר וחושף את חגורת הפוכדורים שלו, וחשש שמא אולי מישהו הבחין שהוא נושא עליו יותר מדי פוכדורים.

לריק היו כעת תשעה פוקימונים. כל הפוקימונים של בילי היו עכשיו אצל ריק, והוא נשבע לתת להם חיים טובים. יהיה עליו לשחרר שלושה מהם, זה היה ברור, אבל קשה להחליט את מי. המחשבה ההגיונית הראשונה שלו הייתה לשמור את סניזל ולשחרר את השלושה האחרים, שכבר היו רגילים לבילי ואולי לא יקשיבו לו. ואז חשב שאולי דווקא את סניזל, שנלכד רק אתמול, כדאי להשיב לטבע ולשמור פוקימון אחר. ואולי בכלל יהיה עדיף לשמור שני פוקימונים ולשחרר את בידריל? ריק לא חשב שהבחירה תהיה קשה כל כך. הוא בסך הכול רצה להציל את הפוקימונים מבילי.

ברור היה לריק שהוא רוצה לשמור את סניזל. הניסיונות לשלוט בבידריל עלו לו במאמצים רבים, עד כה הוא לא ראה תוצאות, והוא לא רצה לעבור את זה שוב עם פוקימון אחר. הוא זכר איך ספירו של גרייס לא רצה ללכת ממנה, אפילו שהיא לא הייתה המאמנת שתפסה אותו. אולי גם סניזל לא ירצה ללכת? הוא החליט לבדוק את זה לפני שייגש להילחם במכון הדרקונים. אם סניזל יחליט להישאר עמו, הוא יוכל להילחם עמו במכון. אם לא, הוא ייצמד לתוכנית הראשונית שלו ויקווה לטוב.

מאורת הדרקונים הייתה מערה גדולה צמודה לבלאקת'ורן, מוצפת מים קרים כקרח. למרות שאת האגם התת-קרקעי אכלסו בעיקר מג'יקארפים, ריק ידע שאפשר למצוא שם גם דרקונים. אבל לא בשביל זה הוא בא למאורה. הוא חשב שהקור והחשכה ימצאו חן בעיני סניזל, ומכיוון שלא יכול היה לחזור על עקבותיו למערת הקרח, הייתה זו האפשרות הטובה ביותר שיכול היה לתת לו. הוא שחרר מהפוכדור השחור-כחול את סניזל, שהביט בסקרנות על הסביבה החדשה, וכעבור כמה שניות ניגש לשתות מים מהאגם.

"מה אתה חושב, סניזל?"

הוא הסתובב אליו, ולראשונה בחן אותו במבטו. עיניו האדומות הגדולות של סניזל ננעצו בעיניו החומות של ריק, שהשתדל מאוד שלא למצמץ, ועם זאת לא להיראות מאיים. בסופו של דבר, סניזל התקרב אליו, רחרח אותו, וכשהחליט שהוא כנראה בלתי מזיק, התחכך ברגלו.

"מה אתה אומר? תרצה להישאר כאן או לבוא איתי?"

הוא שלח שוב מבט אל האגם, ושוב חיכך את ראשו ברגלו של ריק. הוא נאנח. כנראה שסניזל שלו עכשיו, ולא מעוניין במיוחד לחזור למערה.

"טוב, סניזל, אז בוא נראה מה אתה יודע לעשות".

הוא הצביע על קיר המערה. סניזל רץ לשם במהירות מדהימה בציפורניים שלופות, והחל לחצוב באבן. ציפורניו היו כה חזקות, שתוך זמן קצר, האבן הפכה לחצץ.

"יפה. עכשיו מה דעתך להראות לי את מתקפות הקרח שלך?"

סניזל נשף רוח קרירה על האגם. תוך זמן קצר, החלק של האגם בו פגעה הרוח, קפא לחלוטין. סניזל קפץ קפיצה מרשימה, זינק על הקרח ונעץ בו את ציפורניו, עד שהתבקע לחלוטין.

"כל הכבוד!"

ריק שמח שהצטרף אליו פוקימון מוצלח כל כך. הוא הצטער ששאר הפוקימונים כנראה לא יקשיבו לו כמוהו, אבל החליט שהגיע הזמן לבדוק בעצמו. הוא שחרר מהפוכדור בשלב ראשון את סנדסלאש. ריק ציפה שסניזל, שכבר נלחם בה בעבר, יידע מה היא מסוגלת לעשות ויצליח להשתלט עליה אם תחליט להשתולל – אך להפתעתו, סנדסלאש לא זזה. ריק החליט לבחון אם סנדסלאש תקשיב לו או לא. הוא הצביע על אבן סמוכה לזו שפורר סניזל.

"סנדסלאש, תפוררי את האבן הזאת!"

ולהפתעתו, סנדסלאש צייתה. היא הפכה את האבן לחצץ, בדיוק כמו שעשה סניזל. ריק לא ידע את נפשו מרוב אושר. הוא רץ לעברה ללטף אותה, אך סנדסלאש הצטנפה לכדור כשהתקרב אליה. ריק שם לב שהיא לא נראית שמחה מכך שהצליחה במטלה שלה. אז הוא הבין שסנדסלאש לא מצייתת לו מתוך הערכה, אלא מתוך פחד.

"בסדר, סייטר, פרס, צאו!"

גם סייטר ופרס היו רגועים למראה באופן מפתיע, אך כשריק התקרב אליהם, הוא שם לב שהם לא רגועים באמת. אין ספק שבילי עשה עבודה טובה בלהפוך את הפוקימונים שלו לצייתנים וממושמעים, עד שכעת הם פוחדים לא רק ממנו, אלא גם מכול אדם אחר. עד כה הוא חשב שתהיה לו עבודה קשה בלגרום להם לציית לו. כעת הוא ידע שמחכה לו עבודה קשה עמם, אבל מסיבות אחרות לחלוטין. לעת עתה, הוא החליט להחזיר את כולם לפוכדורים, מלבד סניזל, אותו התכוון לקחת למכון.

רק כאשר קרא לסניזל לבוא אליו, שם לב למשהו באגם. בהתחלה זה נראה כמו נחש-מים קטן. רק כאשר הביט בו לכמה שניות, ראה שזה דרטיני, דרקון זעיר. ריק ידע שדרטיני מתפתח לדרגונייר ואחר-כך לדרגונייט, הפוקימון שרצה כל חייו. זו הייתה ההזדמנות המושלמת עבורו לתפוס אחד, ובמקרה היה לו גם את הפוקימון המושלם לעשות זאת. לפני שנה, ריק לא היה חולם שהיה מוותר על דרטיני והולך משם – אך כעת המצב היה שונה. הוא נשבע לא לתפוס עוד פוקימונים. היו לו כבר תשעה פוקימונים מדהימים, על שלושה מהם ייאלץ לוותר ממילא. בשביל מה לתפוס עכשיו דרטיני ולאמן אותו עד שיהפוך לדרגונייט, במקום לאמן את שאר הפוקימונים שלו להיות חזקים ומוצלחים לא פחות? הוא הסתובב ויצא ממאורת הדרקונים, סניזל בעקבותיו. דרטיני צלל בחזרה לאגם ונעלם לעולמים.

המחשבות התרוצצו בראשו של ריק. זה לא נתן לו מנוח. הוא רצה לגשת למכון ולזכות בתג האחרון שלו בלב שקט, אבל הרגיש שהוא לא מסוגל. הוא הרגיש שהוא לא מבין דבר. למה הפוקימונים מתנהגים כך? למה הם משפילים את עצמם כך בפני מאמנים? מאז שהחליט להפסיק להיות מאמן פוקימונים, הבטיח לעצמו שלא ייתן עוד יד לכך, אבל הנה הוא מוצא את עצמו נלחם בעוד מכונים, ונאלץ לטפל בפוקימונים שעברו התעללות כזו. ריק הכיר רק אדם אחד שהבין מספיק בפוקימונים כדי לענות על כך. הוא התקשר לפרופסור אלם בפוקיפון שלו.

"ערב טוב, ריילי", אמר הפרופסור, "אתה נראה מוטרד".

"קצת", אמר ריק, "תהיתי בקשר לכמה דברים, פרופסור".

"מה העניין?"

"הפוקימונים חזקים מאיתנו בהרבה. חלקם גם גדולים או חכמים יותר מאיתנו. למה אנחנו שולטים בהם, ולא להפך? למה הם נותנים לנו לשלוט בהם?"

פרופסור אלם נאנח. "זו שאלה גדולה", אמר, "חוקרים רבים ניסו למצוא לה תשובה, אבל היא כמעט ולא נחקרה באופן פעיל".

"למה לא?" שאל ריק.

"בשביל לענות על השאלה הזאת, עלינו להבין את נפשם של הפוקימונים. אין לנו כסף למחקר מהסוג הזה. אנחנו מקבלים כסף כדי לחקור את התועלת של הפוקימונים לאדם, להבין איך לשפר את ההתקפות שלהם או להפוך אותם ליעילים יותר בדרכים אחרות. את אף אחד לא מעניין מה הפוקימונים חושבים, איך הם מרגישים".

"אותי זה מעניין!"

"גם אותי, אבל לנו אין כסף, ולכן אנחנו לא קובעים", אמר הפרופסור, "במחוז קנטו חי חוקר פוקימונים ששמו ביל. הוא עובד לבדו ומממן את עצמו. המחקרים שלו לא זכו להכרה משום גוף רשמי, אבל הוא חוקר הרבה דברים שאנחנו לא יכולים. הכתבים שלו הם כנראה התשובה הטובה ביותר שאנחנו יכולים לקבל".

"ומה הוא חושב על זה?" שאל ריק.

"ובכן, הפוקימונים התפתחו בשלב מאוחר יחסית של האבולוציה, לפני 2 מיליון שנה בלבד. האדם כבר התחיל לבסס את מעמדו כמין הדומיננטי ביותר בעולם. כיוון שהם התפתחו לצדו, הם הבינו את הסכנה שבו. הם למדו שעליהם לציית למרותו של האדם או להיכחד".

"להיכחד? למה להיכחד?"

"כי האדם פוגע בכול היצורים החזקים ממנו. תראה מה עשינו לעצים הגדולים, אנחנו כורתים אותם והופכים את היערות לבניינים. תראה מה עשינו לחיות הגדולות, דחקנו אותן מאיזורי המחיה שלהן עד שכמעט ולא ניתן למצוא אותן במחוזותינו. הפוקימונים ידעו שהם עלולים לסבול מגורל דומה".

"אבל למה הם בחרו בחיים של שיעבוד? הם הרי יכלו להילחם בנו ולנצח".

"אתה חושב?" שאל הפרופסור, "אתה באמת חושב שלפוקימונים יש סיכוי נגד המוח האנושי?"

"יש פוקימונים חכמים יותר מבני-אדם. כולם יודעים את זה".

"ובכול זאת, למוח שלהם אין את הפוטנציאל ההרסני של האדם. אתה חושב שפוקימונים היו יכולים לנצח טנקים או מטוסים? אתה חושב שיש להם סיכוי לשרוד את פצצת האטום?"

ריק ידע שהוא צודק. כעת, מחשבה אחרת הטרידה את מוחו. "אז אם פוקימונים התפתחו לשרת את האדם, זה אומר שזה בעצם בסדר לעשות להם מה שנרצה?" שאל.

"תלוי את מי אתה שואל", ענה הפרופסור, "האם אתה שואל את התעשיין העשיר, שמחפש כיצד לנצל את הפוקימונים לטובתו בצורה האידיאלית ביותר עבורו? או שאתה שואל את מגדל הפוקימונים, שמעוניין להיות חבר טוב שלהם ולחיות לצדם כשווה בין שווים?"

"אני בעצמי מגדל פוקימונים".

"אז אני חושב שמצאת את התשובה. הבחירה כיצד להתייחס לפוקימונים נתונה בידיך בלבד. העובדה שאתה יכול להפוך פוקימונים לעבדים נרצעים, לכרות יערות שלמים או לבנות פצצת אטום, לא אומרת שאתה חייב לעשות את זה. יש לך שכל משלך. אתה יכול להשתמש בו כדי לדעת מה טוב לעצמך ולאחרים".

לריק לא היה ספק מה טוב. הוא לא הבין למה מאמנים כמו בילי לא יכולים לראות זאת, אבל כל עוד זה תלוי בו, הוא יעשה מה שטוב עבור הפוקימונים.

"תודה, פרופסור", אמר ריק, "עזרת לי מאוד".

מכון הדרקונים של בלאקת'ורן שכן סמוך למאורת הדרקונים. ריק נכנס פנימה מלווה בסניזל. את חגורת הפוכדורים שלו הוא הכניס לתיק מבעוד מועד – אם מישהו יגלה שיש לו יותר מששה פוקימונים, הוא עלול להיות בצרות. קלייר, מנהיגת המכון, ראתה אותו נכנס ובירכה אותו לשלום.

"ברוך הבא למכון הדרקונים", אמרה, "אני מניחה שאתה מעוניין בתג".

"בהחלט".

"יפה. ואני רואה שכבר באת מוכן עם פוקימון", אמרה קלייר, "בחירה טובה להשתמש בפוקימון קרח. זה לא אומר שתנצח, כמובן".

"לא. אני אנצח כי אני יודע מה אני עושה".

"את זה עוד נראה. זה יהיה קרב אחד על אחד".

קלייר שלפה פוכדור מחגורתה. מן הפוכדור זינקה דרגונייר – הצורה המפותחת של דרטיני, שהייתה גדולה ויפה יותר, אך גם חזקה הרבה יותר. סניזל ניצב מולה ושלף את ציפורניו לעומתה.

"אין בעיה, אנחנו נראה לה מה אנחנו יודעים", אמר ריק, "סניזל, קרן קרח!"

"דרגונייר, אל תתני לו לפגוע בך!"

גופה הארוך והדק של דרגונייר התפתל לכאן ולכאן, חומק מהקרניים שירה עליה סניזל. תוך זמן קצר היא ניצבה ממש מולו בלי ששם לב, וסניזל לא הצליח להתחמק מהחבטה שהנחיתה עליו בזנבה החזק. הוא עף כמה מטרים לאחור. בזכות גופו הקל לא נפגע הרבה מהנפילה, אבל את הנזק מהחבטה חטף במלוא העוצמה.

"עכשיו נראה לו מה אנחנו יודעות", אמרה קלייר, "קדימה, להביור!"

אם יש דבר אחד שדרקונים מתמחים בו, הוא שימוש בהרבה סוגי מתקפות. ריק שכח זאת בשל השמחה שתפס סניזל, אך כעת ההבנה הכתה בו במלוא העוצמה, שגם סניזל עלול להיות חלש מול התקפותיה של דרגונייר. היא ריססה אותו באש, והוא ניתר הצידה בקלילות, אך סילון אש מהיר נוסף נורה עליו מפיה של דרגונייר. ריק ידע שאם לא יעשה משהו מהר, הקרב ייגמר מהר מאוד.

"סניזל, נסה מתקפת עמעום!"

בכוחו האפל, סניזל גרם לאורות סביבו לנצנץ ואז לכבות לחלוטין. רק האש של דרגונייר האירה את המכון, אך זה לא היה מספיק כדי לאתר את סניזל הזריז. לפני שמישהי הבינה מה קורה, סניזל היה על ראשה של דרגונייר, נועץ בה את ציפורניו המתכתיות – או לפחות מנסה. עורה של דרגונייר החלקה למראה היה למעשה מכוסה קשקשים קטנטנים וקשים במיוחד, וסניזל שלא היה מוכן לכך, לא הצליח לפגוע בה קשה כמו שתכנן. הוא נפל מראשה והצליח לייצב את עצמו בזכות זריזותו וקלילותו, אך שוב מצא את עצמו פנים אל פנים מולה.

"בסדר, סניזל, תשתמש בשריטות הזעם שלך!"

וסניזל הכה בה בזעם. הוא חמק מהתקפותיה של דרגונייר שוב ושוב, ואמנם לא גרם לה נזק משמעותי, אך הכה בה כל כך הרבה פעמים, עד שנזק מצטבר החל להשפיע עליה. ריק החל להרגיש שהמצב משתנה – שוב ידו על העליונה, וממרחק כזה, דרגונייר לא תוכל להשתמש בהתקפות החזקות שלה. היא ניסתה להכות בו, אבל הפעם הוא היה מוכן והתחמק. היא ניסתה לנשוף עליו אש, אך חרכה בטעות את עצמה, כיוון שהיה קרוב מדי אליה.

"הבנתי", אמרה קלייר, "אז ככה אתה רוצה את זה. דרגונייר, מהירות-על!"

ריק כבר ראה בעבר פוקימונים משתמשים בהתקפות מהירות, כמו סניזל שלו. המהירות שדרגונייר הפגינה כעת הייתה ברמה אחרת לחלוטין. היא נעלמה והופיעה, נראתה כמו כתם מטושטש, סניזל לא הצליח לפגוע בה, ורק חטף מדיי פעם מכה מזנבה. כמו שריטות הזעם, גם החבטות הללו לא היו חזקות במיוחד, אך היו כואבות ועוקצניות עד שהצטברו לנזק רב בזמן קצר מאוד.

"סניזל, שלוף את ציפורניך והשתמש בצוות כפול!"

שלושה סניזלים הקיפו את השטח שבו דרגונייר תקפה, ובכול פעם שניסתה לפגוע, נתקלה בציפורניים של סניזל. קלייר נאלצה להפסיק את המתקפה כשהבינה שדרגונייר תיפגע ממנה הרבה יותר משתפגע בסניזל.

"בסדר, אז תגדילי את השטח!"

דרגונייר החלה לנוע בשטח גדול אף יותר. היא הופיעה מאחורי הסניזלים, חבטה והכתה. להזדמנות הזו בדיוק חיכה ריק.

"סופת ברד!"

וכעת, כשדבר לא הפריע לסניזל לתקוף מלבד מכות קטנות ועוקצניות, ענן של כפור הקיף את כל הסובבים, מתוכו המטיר ברד אכזרי על המכון כולו. דרגונייר לא יכלה לחמוק ממנו – היא הייתה בתוכו. הכאב מנע ממנה לפעול בצלילות, והיא נאלצה לעצור.

"זו ההזדמנות שלך, סניזל! תן לה קרן קרח!"

דרגונייר העייפה לא יכלה להתחמק הפעם מההתקפה של סניזל. הוא ירה את הקרן לכול אורך גופה, מזנב עד ראש, ובכול מקום שהקרן פגעה, גופה של דרגונייר קפא. בסופו של דבר, גוש קרח גדול וארוך ניצב במרכז המכון, וסניזל זינק עליו והניף ידיו כמנצח. כאשר הקרב נגמר, סופת הברד שככה. קלייר הפסיקה לכסות את פניה מצליפותיו האכזריות, ופנתה להביט בריק.

"זה היה קרב יפה מאוד", אמרה.

"תודה. גם דרגונייר שלך לא רעה בכלל".

"אני יודעת. ובכול זאת, הניצחון הוא שלך, וגם התג".

והיא שלפה מכיסה תג קטן ושחור, שנראה כמו פרצוף של דרקון. זה היה הרגע שריק חיכה לו: כעת הוא סוף סוף להשלים את המסע ולחזור הביתה. הוא הושיט את ידו לקבל את התג – כשלפתע, דלת המכון נפתחה בבעיטה, ומישהו התפרץ פנימה.

"הנה אתה!" נשמע קול זועם.

ריק הסתובב ולבו נחרד. זה היה בילי. הוא מצא אותו, והוא רוצה את הפוקימונים שלו בחזרה.

"מי אתה?" שאלה קלייר.

"הילד הזה גנב ממני", הפנה בילי אצבע מאשימה, "הוא גנב את הפוקימונים שלי!"

בלב רועד, ריק הפנה שוב את מבטו אל קלייר. היא הביטה בו בפנים חמורות סבר, התג עדיין בידה.