סרג' הוביל אותי לביתו, שנמצא בקרבת מקום למכון העיר. הסתכלתי דרך חלון המרפסת שלו וראיתי את הפוקימונים שלי שנמצאים בחצר הענקית של סרג'. נופפתי אליהם לשלום, אולי זו תהיה הפעם האחרונה שתהיה לנו הזדמנות להיפרד.
סרג' לקח אותי אל חדר העבודה שלו. החדר היה מצוחצח, בעל קירות לבנים ורצפה בצבע עץ. על הקירות היו תלויים כמה עשרות פרסים ותעודות מהשנים שלו בצבא ובתור מנהיג המכון. באמצע החדר היה שולחן עץ גדול שעליו היו מחשב, מנורה קטנה וכמות ענקית של ניירת. 'כנראה לא פשוט לנהל מכון כמו שחשבתי'. הוא הושיב אותי על כיסא ומתוך הכיסא יצאה חגורה.
"תחגור", הוא אמר לי. עשיתי כדברו וחגרתי את החגורה. באותה שניה החדר החל לזוז, לא, הרצפה זזה בשיפוע של 45 מעלות אל מתחת לאדמה ולבית של סרג'. התנועה לא הייתה חלקה בכלל והיו הרבה רטטים וחריקות עד שהרצפה נעצרה.
כאשר היא נעצרה, החגורה השתחררה באופן אוטומטי, ורוב הניירת שהייתה על השולחן נחה על הרצפה לאחר הטלטלות. סרג' רץ להרים את הניירת, דואג לאסוף את כולה בלי להחסיר אפילו נייר אחד.
"מה זה המקום הזה?" שאלתי. שוב פעם הייתי מבולבל. בחיים לא ראיתי מבנה שכזה, ובטח שלא חשבתי שלאחד מהאנשים שבעיר שלנו יש כזו.
"זה מסדרון תת קרקעי אשר מוביל מהבית שלי ישירות לאזור ורידיאן במקרה של מקרה חירום. בחיים לא חשבתי שנצטרך להשתמש בזה, אך לא הייתה לי ברירה".
"אתה יודע מי היו האנשים האלו שניסו לתקוף אותי?" שאלתי שאלה נוספת ונעמדתי מהכיסא. באותו רגע שמתי לב כמה אחוז מתח ובהלה היה סרג', כמה פניו מסגירות את זה. טיפת זיעה זלגה על מצחו הרחב ומבטו ננעץ בי במשך כמה שניות.
"האנשים האלו מנסים להרוס לי, לנו, את התוכניות כבר הרבה מאוד זמן ומנסים לתפוס את מיו לעצמם בכדי להשתמש בו בניסויים לא אנושיים. הם חששו כנראה מהעובדה שנבחרת לתפוס את מיו והם ניסו להפטר ממך, כדי שאצטרך לבטל את המחקר הזה."
"ו…אם הם יתפסו אותו… איזה סוג של ניסויים הם יעשו בו?"
"אני לא יכול אפילו לתאר לך".
התחלנו ללכת במסדרון הארוך שמוביל אל העיר ורידיאן. המסדרון היה עשוי בטון בלתי חדיר ומתכת אשר מכסה את המבנה מבחוץ, כך אמר לי סרג'. המקום נבנה על ידי סרג' וצוות המחקר שלו ושל פרופסור אוק, בימים בהם היה פרופסור אוק חלק מצוות המחקר וסרג' היה רק מנהיג מכון מתחיל. יותר מעשר שנים לקח להם לבנות את המבנה, כאשר באמצע הדרך פרופסור אוק החליט לפרוש מהמחקר לטובת חיי הנוחות במעבדה והעובדה שהוא לא יכול לסכן את עצמו בשביל "פרויקט שכזה". אני עצמי לא הבנתי מה כל כך מסוכן. נכון,יש כל מיני פוקימונים מסוכנים ביערות, אבל חוץ מזה, אין יותר מדי ממה לחשוש. יהיו הסיבות אשר יהיו, פרופסור אוק עזב והמחקר הועבר לידי ניהולו של סרג'.
במסדרון היו תלויות מנורות בחלקים ולפידים בחלקים, מאחר ולא רצו לבזבז את כל אספקת החשמל של המבנה. ההליכה הייתה ארוכה. בין העיר ורמיליון לעיר ורידיאן היה מרחק של לפחות עשרים וחמישה קילומטרים והיא ארכה בערך כשלוש שעות, כאשר רצנו מפעם לפעם, עד שאזלו לי הכוחות והייתי חייב להמשיך בהליכה. מסתבר שהמבנה היה מסועף והתפצל לכל מיני ערים.
מכאן היה ניתן לשמוע את הקולות שבקעו מחוץ לבית של סרג'. "זוזו כבר, הם בורחים לנו" אמר הקול. הסקתי שזהו האיש שתקף אותנו מקודם. הקול העמוק שלו לא נשמע רגוע בכלל. התחלתי לרוץ, מקווה שלא יתפסו אותנו, עד שסרג' תפס את שכמי ואמר לי לעצור.
"יש בינינו מרחק של לפחות שעה, הם לא יצליחו לתפוס אותנו בקרוב, אבל המחשבה שלך טובה. תצטרך את הרפלקס הזה כשתיקלע לסכנות למיניהן ביער", הוא אמר והרגיע אותי. הסכנות האלו שהוא דיבר עליהן לא הפחידו אותי, אלא העובדה שמישהו ימנע ממני להתמודד מולן.
הגענו בסופו של דבר לאזור של אין מוצא. סרג' פתח תיבת חשמל והקיש שם איזשהו קוד. שוב פעם רצפה ירדה אלינו בזוית של 45 מעלות ועלינו עליה. הצלחנו לשמוע הדים של האנשים אשר רדפו אחרינו, אך לא חשנו בסכנה. חגרתי את חגורת הבטיחות שהייתה ממוקמת במרכז הרצפה, שעליה לא היה כלום לעומת רצפתו של סרג'. הרצפה עלתה באותה זוית ונכנסה לחדר מואר מאוד.
כאשר יצאנו מהחדר, שמתי לב שיצאנו אל תוך מרכז הפוקימונים. האחות ג'וי ורודת השיער של העיר ורידיאן חייכה אלינו וסרג' נפנף אליה בידו נפנוף קצר. התקרבנו לדלפק והאחות ג'וי התכופפה אל מתחת לדלפק והרימה תיבת כלים.
"הנה לך, סרג'" היא אמרה וחייכה אליו.
"תודה רבה, אני חייב לך", סרג' ענה ולקח את תיבת הכלים אל חיקו.
התרחקנו מהדלפק ויצאנו מהמרכז ומשם הלכנו ישר ליער.
– – – – –
מפתח פוקימונים:
מיו
4 תגובות
מגניב
מעניין מה יש בקופסא
זה היה פרק מעניין…
זה אני או שסרג' דפק את האחות ג'וי?
או שהיא רק עוזרת לו.