פוקימון; במהירות החושך – פרק 18: השיבה הביתה / איידן סוייר

היה זה היום האחרון של החופש. החודשיים האלה היו הפעם הראשונה בה רוס הרגיש שהוא לא מבזבז את זמנו בבטלה גמורה. הוא מצא עבודה כמחלק עיתונים, וכל בוקר סייר ברחובות ניו-בארק בתמורה למשכורת נאה. רוס הצטער שמחר הוא ייאלץ לעזוב את העבודה ולחזור ללימודים, שעד היום לא תרמו לו דבר.

במהלך הסיור במסלול הקבוע שלו, רוס הבחין בשתי צלליות מעופפות באוויר. מרחוק הן נראו לו כמו צלליות של בני-אדם, אבל זה נראה לו מוזר, הרי בני-אדם לא יכולים לעוף. רק כאשר הצלליות התקרבו מעט, לאחר שרוס כבר הספיק למכור שני עיתונים לשניים מהלקוחות הקבועים שלו, הוא ראה שהאנשים האלה נישאים באוויר ע"י ציפורים שאחזו בהם בטפריהן. כעבור כמה דקות, ריאן וריק נחתו לידו, הספירואים נוחתים על כתפיהם.

"מה המצב, רוס?" שאל אותו ריאן.

"התחלתי לחלק עיתונים", ענה רוס, "נשארו לי עוד שני רחובות".

"יופי, אז נבוא אתך".

המסלול של רוס הסתיים בביתו, ואת אחד משני העיתונים האחרונים שנותרו לו הוא נתן לריק.

"זה בשביל אבא שלך", אמר.

"תן אותו לריאן. אני חושב שאני אכנס אתך הביתה עכשיו".

"אתה לא רוצה לומר שלום לאבא?" שאל ריאן.

"אחר כך", אמר ריק, "אם אני לא אפגוש עכשיו את אנה, היא תיסע לסרולין לפני שאני אספיק לראות אותה". ואני מאוד מעדיף להיות אתה לבד עכשיו, אז בבקשה תן לי את הרגע, הזה, חשב.

ריאן הביט בעיניו של ריק, מבטו התחנן שיבין אותו. כבר זמן-מה הוא חשד שקורה משהו בין ריק לאנה, אבל ריק לא היה מוכן לומר על כך דבר, וריאן מצדו לא שאל. כעת, ידע, כדאי שייתן להם את הזמן שלהם יחד.

"בסדר", אמר ריאן, "אני הולך לתפוס את הכורסא מול הטלוויזיה!"

והוא נכנס הביתה, בעוד ריק ורוס נכנסו אל ביתו של רוס.

בגדיה של אנה היו מסודרים בערימות על מיטתה. ארבע ערימות גבוהות של מכנסיים, חולצות, שמלות וחצאיות היו מסודרות על המיטה. כשנשמעה דפיקה בדלת, היא מיהרה לתחוב שתי ערימות נוספות בחזרה לתוך הארון, לפני שמישהו יראה אותן.

"אני מתארגנת!" צעקה.

"אני לא אפריע", נשמע קול מוכר.

אנה החניקה צעקה, רצה אל הדלת ופתחה אותה בתנופה גדולה. ריק כרך את זרועותיו סביב גופה והרים אותה כמה סנטימטרים באוויר, מצמיד אותה אליו.

"חשבתי שכבר לא נתראה בקרוב", אמרה אנה.

"שאני אתן לזה לקרות?" שאל אותה ריק, "אני עדיין מאשים את עצמי שלא יצא לנו להיפרד כמו שצריך כשיצאתי למסע הפוקימונים".

"הייתם צריכים לתפוס את בילי", אמרה אנה.

"זה נכון". אבל זה היה לשווא. הכול בגלל גרייס, חשב ריק. "לא תפסנו אותו. הוא הצליח לברוח".

"אני יודעת. אני מצטערת".

"אני מצטער. סתם ברחתי מוקדם מהעיר, בלי שהייתה לנו הזדמנות להיפרד כמו שצריך".

"לפחות ניסיתם", אמרה אנה, "אני שמחה שעשיתם משהו. אתה לא?"

"אם היינו מצליחים, אולי…"

"ואם לא, לא היית סולח לעצמך על שלא ניסית", אמרה אנה, "ועכשיו אנחנו שוב כאן ביחד, ומה שהיה בעבר כבר לא משנה".

"מתי את צריכה לנסוע?" שאל ריק.

"עוד שעתיים".

"אם ככה, אני אפצה אותך והפעם אפרד ממך כמו שצריך".

תוך כמה דקות, המזוודה של אנה הייתה ארוזה. רוב הבגדים שנותרו על המיטה של אנה נפלו על הרצפה כשהם השתרעו עליה, ראשה של אנה על זרועו של ריק.

"את מוחצת לי את היד!" התלונן ריק.

"אתה רומז שאני שמנה?" אנה הביטה בו במבט חודר.

"אני לא יודע, בואי נבדוק".

ריק דקר את בטנה באצבעו, והיא צחקה ונאבקה בו, עד שתפסה גם את ידו השנייה וריתקה אותה למיטה. ריק הביט באצבעותיה השחורות של אנה משולבות באצבעותיו הבהירות.

"זה נראה כמו מעבר חצייה", אמר.

"זה נראה מדהים".

הוא הביט שוב בעיניה. נראה שהיא באמת מתכוונת לזה, וגם הוא חשב ככה. זה בעיקר הרגיש מדהים. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא הרגיש כך כשהחזיק את ידה של מישהי. ריק נזכר שפעם גרייס החזיקה לו את היד, אבל כשהיא עשתה זאת, היא נראתה לו כמו מין אחות גדולה.

עם אנה זה היה שונה, הוא מעולם לא הרגיש כך בעבר. עם ידו שהייתה לכודה מתחת לראשה של אנה, הוא הצליח לקרב את אצבעותיו אל פניה וללטף את שיערה השחור כלילה. חיוך קטן התפשט על פניה, וגם היא ליטפה את שיערו החום הארוך. שפתותיהם התקרבו אט אט.

אוטובוס כחול נעלם באופק, וריק הביט בו מתרחק. הפעם הבאה שייראה את אנה, ידע, כנראה כבר לא תהיה בניו-בארק. אם יום אחד הוא יגיע לסרוליאן כחלק ממסע הפוקימונים שלו, אולי הוא יבקר אותה בבית הספר, בדרכה להיות רקדנית מפורסמת. זה היה החלום שלה. חלומו של ריק היה לנדוד בעולם. אולי בעוד כמה שנים אנה תערוך סיבוב הופעות בעולם, ואז הוא יוכל להצטרף אליה.

ריק נכנס הביתה. ג'ק וריאן ישבו בסלון ודיברו, וכאשר אביו ראה את ריק נכנס, הוא רץ לקראתו וחיבק אותו. אמו לא נראתה בשום מקום, וריק לא שאל עליה.

למחרת בבוקר, השמיים היו כחולים ובהירים, כמעט ללא עננים. חבורת ילדים קטנים, נושאים על גבם ילקוטים כמעט בגודל שלהם, חצו את דרכם של ריק, ריאן וג'ק בדרך לבית הספר.

"תראה אותם", אמר ריאן, "גם אנחנו היינו כאלה גמדים?"

"אין סיכוי", אמר ריק.

"אל תהיו כל כך בטוחים, אני עדיין זוכר איך החזקתי אתכם כשנולדתם", אמר ג'ק, "יכולתי להרים כל אחד מכם ביד אחת".

"בטח הפלת את ריק על הראש, ובגלל זה הוא נהיה כזה".

הם הגיעו לבית הספר. טקס פתיחת השנה נערך במגרש הספורט, והתלמידים מכול הכיתות, כולל הילדים הקטנים שחלפו על פניהם קודם לכן, התקבצו בו. לא היו הרבה נוכחים – ניו-בארק הייתה עיירה קטנה ובית הספר כולו כלל כעשרה מורים וחמישים תלמידים. אחרי שמנהלת בית הספר נשאה את דברי הפתיחה, עלה ג'ק ריילי לבמה.

"בסוף השנה שעברה, כמה מבוגרי בית הספר עברו את בחינות הסיכום ויצאו למסע-פוקימונים. שניים מהם היו בניי, ריאן ואריק ריילי. השנה הם באו לכבד אותנו בנוכחותם, ולשאת כמה מילים עבור התלמידים החדשים ואלה שכבר מכירים אותם".

הם עלו לבמה, מתרגשים מעט. ריק השתדל לשמור על קצב נשימה אחיד, אך זו הייתה הפעם הראשונה שעליו לשאת נאום, והוא קיווה שלא יתבלבל במילים. ריאן השתדל לחשוב על לורנס קינג ועל כך שאין סיבה שהוא יהיה מסוגל לדבר פחות טוב ממנו.

"תלמידים יקרים…" פתח ריאן, "אנחנו שוב בפתיחת…"

צחוק קר ולעגני נשמע מצדי הבמה והוציא אותו מריכוז. ריאן הביט סביבו, מנסה לראות מי מפריע לטקס. ואז הוא יצא מאחורי אחד השיחים – נער אדמוני, נמוך ורזה, לבוש במעיל גדול למרות שהיה קיץ, משווה לעצמו גוף רחב יותר ממה שהיה לו באמת.

"זה כל מה שאתה מסוגל?" לעג הנער, "השטויות הרגילות? תהיה קצת מקורי, ריילי".

"בילי!" אמר ריק, אגרופו קפוץ לעומתו.

"אני רואה ששניכם כאן! מה יש, ריק, לא הספיקה לך ההשפלה לפני חודשיים?"

כולם הביטו בהם. אף אחד מעולם לא ראה טקס שהופרע באמצע, והתלמידים נעצו בבילי את מבטם.

"מקארתי, יש לך הזדמנות אחרונה להסתלק מפה!" קראה המנהלת.

"הוא לא הולך לשום מקום", אמר ריק אל תוך המיקרופון.

המנהלת נראתה המומה. "אתה חולק על דבריי?"

"לפני חודשיים רדפתי אחרי בילי כמעט עד לצ'ריגרוב כדי לתפוס אותו. הוא התחמק ממני. הפעם אני לא אתן לו להסתלק".

הוא שלח יד לחגורתו ואגרופו השני נסגר מסביב לפוכדור, אך ריאן שלח את ידו לעומת ריק ועצר אותו.

"זוכר מה סיכמנו?" שאל אותו בשקט, "כשאחד נכשל, השני מנסה במקומו. עכשיו תורי לטפל בבילי", והוא לקח את המיקרופון בחזרה, "תלמידים יקרים! לפני חודשיים יצאנו אל מסע הפוקימונים שלנו, ומאז השתפרנו והתחזקנו יחד עם הפוקימונים שלנו. עכשיו נראה לכם מה מאמני פוקימונים אמיתיים יודעים לעשות!"

טוטודייל קפץ מהפוכדור על צווארו של ריאן. אף אחד לא ידע אילו פוקימונים בילי עוד הספיק לתפוס, אבל זה לא עניין את ריאן. הוא היה מוכן לנצח בכול מחיר.

"צ'רמיליון, אני בוחר בך!"

הפוקימון הראשון של בילי, צ'רמנדר, הספיק להתפתח מאז הפעם האחרונה שהם פגשו אותו. כעת הוא היה צ'רמיליון – גדול יותר, צבעו אדום ומבטו מרושע למראה. הדבר היחיד שנותר זהה למראהו המקורי היה הלהבה הבוערת בקצה זנבו. מה שבטוח הוא שכעת, אחרי שהתפתח, ריק כבר היה הרבה פחות בטוח בקשר לנצחונו של ריאן. לפוקימון המים היה יתרון על האש, אבל צ'רמיליון היה מפותח וחזק יותר. הפוקימון היחיד שהיה להם ברמתו של צ'רמיליון היה קלויסטר.

"ריאן, תן לי לטפל בו, בבקשה".

"אין סיכוי", אמר ריאן, "אני אסיים את זה! טוטודייל, אקדח-מים!" ומפיו הפעור של טוטודייל יצא זרם מים חזק, אבל צ'רמיליון התחמק ממנו בזריזות. האש שלו לא הייתה מועילה מול טוטודייל, אבל הוא הצליח לזנק לעומת טוטודייל ושרט אותו בציפורניו החדות. טוטודייל זעק בכאב, וירה זרם מים לכיוונו של צ'רמיליון.

"ריאן, זהירות עם המים", אמר לו ריק בשקט, "האש על הזנב של צ'רמיליון היא מקור החיים שלו. אם היא תכבה, צ'רמיליון ימות".

"אני יודע מה אני עושה", סינן ריאן ואז קרא בקול, "טוטודייל, שרוט אותו בחזרה!"

בין השניים התפתח קרב ציפורניים מהיר. צ'רמיליון היה חזק וזריז יותר מטוטודייל, לכן נראה שידו על העליונה, אבל כשלא היה מוכן לכך, טוטודייל סגר את מלתעותיו על זרועו, והוא צרח בכאב.

"כל הכבוד, טוטודייל! תשתמש שוב באקדח-מים!" לכוד בפיו של טוטודייל, צ'רמיליון לא יכול היה להתחמק, והוא ספג את מלוא עוצמת הזרם. כעס נורא עלה בקרבו של צ'רמיליון, וכך גם של בילי, שלא היה מוכן להפסיד לתנין הקטן.

"תשתמש בזעם שלך!" קרא בילי. וכל האנרגיה האצורה בצ'רמיליון התפרצה בבעיטה נוראה אל בטנו של טוטודייל, שזעק בכאב ושחרר את זרועו של צ'רמיליון. הוא זינק מעלה באוויר והפציץ את טוטודייל באש תופת מלמעלה. האש הייתה חזקה ולוהטת כל כך, שנראה שהיא פוגעת בטוטודייל כמו שאף פוקימון אש בעבר לא הצליח. מחול האש התיש אותו, וכאשר צ'רמיליון נחת עליו ונעץ בו את טפריו, ריאן ידע שזה הסוף.

ריאן התכונן לשלוף פוכדור נוסף, אבל ריק עצר אותו.

"עכשיו תור קלויסטר", אמר.

"אני רוצה שקודם סלופוק יטפל בו".

"בשביל מה? להתיש את סלופוק בקרב חסר-סיכוי?" שאל ריק.

"סלופוק הוא פוקימון מים. הוא יצליח להתיש את צ'רמיליון בדרך".

"זה לא עזר עם טוטודייל. תראה כמה צ'רמיליון קשוח, טוטודייל פגע בו מעט מאוד", אמר ריק, "תן לי לנסות עם קלויסטר. המים שלה חזקים הרבה יותר".

"אבל קלויסטר היא חצי-קרח, וקרח חלש נגד אש".

"אז היא לא תתקוף בקרח, רק במים. ההתקפות של צ'רמיליון ישפיעו עליה כמו על כל פוקימון רגיל, אבל ההגנה שלה מעולה ממילא".

"היי, אתם שם!" קרא בילי, "אתם מתכוונים להילחם או לברבר?"

"אני מתכוון לחסל אותך, בילי!" קרא ריק, "בבקשה, ריאן. קלויסטר תעמוד בזה, סלופוק לא".

לאחר מחשבה קצרה, ריאן זז הצידה, מפנה את מקומו לריק, ששלף את הפוכדור של קלויסטר והטיח אותו לכיוון צ'רמיליון. קלויסטר זינקה החוצה, מוכנה לקרב.

"קדימה, צ'רמיליון! ניצחת טוטודייל, תנצח גם קלויסטר!"

"קלויסטר, קרן-קרח!" קרא ריק והניף את אצבעו קדימה.

"מה…" פתח ריאן. כל מי שנכח באיזור והבין מעט בפוקימונים, ידע שאין כל היגיון להשתמש בקרן-קרח נגד פוקימון אש, במיוחד כאשר קלויסטר מכירה גם מתקפות מים. אבל לא היה מומחה גדול יותר בפוקימונים מריק, וקלויסטר הכירה את המאמן שלה וראתה בדיוק לאן הוא מצביע. היא ירתה את הקרן שלה מעבר לבמה, מעבר לצ'רמיליון, פגעה בבילי והקפיאה אותו. הוא צנח דומם ומשותק על הארץ, עיניו קרועות ועורו מכחיל.

"עבודה טובה! עכשיו טפלי בצ'רמיליון! מכת גוף!"

צ'רמיליון חש לעבר המאמן שלו, נחוש להפשיר אותו, אבל לעשות זאת בבת-אחת היה מסוכן. הוא אמנם היה מהיר בהרבה מקלויסטר והספיק להגיע לבילי לפניה, אבל קלויסטר ניסתה שוב ושוב לנחות עליו ולמחוץ אותו תחת משקלה הכבד, עד שלא נותרה לו ברירה אלא להתרחק מבילי ולנסות להתחמק מקלויסטר.

"משאבת-מים, קלויסטר!"

היה זה זרם המים האדיר ביותר שהיה בכוחותיה של קלויסטר לגייס. הזרם הדף את צ'רמיליון אל דופן הבמה, והוא התרסק בעוצמה. גם אחרי המכה החזקה שחטף, הזרם שטף אותו שוב ושוב. הוא ניסה להגיב בלהביור שירה בחזרה לעבר קלויסטר, אבל המים שלה היו חזקים מדיי וכיבו את האש. הניסיון להשתמש בלהביור כילה את כוחותיו של צ'רמיליון, והוא צנח על הקרקע באפיסת כוחות.

"עכשיו חסלי אותו עם מתקפת המלחציים שלך!"

וקלויסטר זינקה אל צ'רמיליון, וקונכייתה החזקה והקטלנית נטרקה סביב גופו. רק ראשו ואחת מזרועותיו הצליחו לבצבץ החוצה. נראה שצ'רמיליון היה זועק בכאב נורא, אם היו לו כוחות לכך; במקום זאת, הוא רק השתעל כמה ענני עשן, לפני שצנח מחוסר הכרה. ריק היה מרוצה מנצחונו. רק כשנרגע מעט מהקרב והסתכל על הקהל סביבו, שם לב שכולם מביטים בו באימה.

"מה הבעיה?" שאל.

"ריק…"

ריאן ניסה לומר משהו, אבל לא הצליח להמשיך את המשפט. הוא הביט אל קלויסטר, שקונכייתה סוף סוף נפתחה ושחררה את צ'רמיליון. הוא נפל על האדמה כמו מריונטה, עיניו עצומות ולהבתו כבויה.