מוצאים את מיו – פרק 2 / ‫עופר פפיר ג'קסון‬

"למה הפוקימונים שלי אצלך?” שאלתי את סרג'.
"אני ביקשתי אותם מפרופסור אוק. לאחרונה הוא נהיה קצת… לחוץ בכל הנוגע לעבודה שלו, אז ביקשתי לתת לו עזרה", השיב לי סרג' בחיוך, "אל תדאג,כולם בריאים ולכולם נעים כאן".
ברגע שהסתכלתי על פרצופיהם של הפוקימונים שלי ועל הסביבה בה הם חיים, כאשר לכל פוקימון מכל סוג יש אזור מיוחד, למשל, כל פוקימוני המים נמצאים בבריכה מיוחדת, הבנתי שהם הסתדרו כאן בלעדי ושטוב להם.
"אוקיי, תודה רבה שטיפלת בהם", אמרתי בשמחה. את השעות הבאות הקדשתי לבדיקת היכולות הפיזיות של הפוקימונים שלי. המסע עשוי להיות ארוך ומעיק ורציתי לבדוק לאילו מהפוקימונים שלי יש את היכולת להתמודד עם פעילות מאומצת ביותר בשטח.
בתחילה, בדקתי את הכוח הפיזי של הפוקימונים שלי בהרמת משאות כבדים. אני יודע שזה מעט מגוחך לגרום לפוקימונים להרים משאות, אבל זה היה דבר הכרחי.
סרג' חזר לביתו וכעבור שלוש דקות בערך הבנתי לאן הוא הלך. הוא חזר עם עשר מטבעות ברזל כבדים עם חור באמצע כל טבעת ומוט ברזל גדול וכבד. סרג' בקושי הצליח להרים את כל המטבעות ולהחדירן על מוט הברזל.
ראשון שהיה אמור להרים את המשקולת היה נידוקינג, שהרים את מוט הברזל כמעט בלי קושי, רק באמצעות איזון המוט על קרנו.
שני היה זה בלסטויז אשר התקשה להגיע אל המוט עם ידיו הקצרות, אך לבסוף הצליח להרים את המשקולת מעט.
כעבור כמה ניסיונות של הפוקימונים האחרים שלי, הגיע מאצ'אמפ. מאצ'אמפ התייצב מול המוט, החזיק אותו בארבע ידיו והרים אותו בלי בעיות. מיד ידענו מי ניצח בשלב זה.
השלב הבא באימונים שלנו היו המהירות. העמדנו את הפוקימונים המהירים ביותר שלי במגרש הריצה העירוני.
הפוקימונים המהירים ביותר בצוות התחילו לרוץ על המסלולים שלהם שהיוו מרחק של כמאה מטרים בכל סיבוב. בתחילה היה נראה כי דודריו הוא המנצח בתחרות, אך עד מהרה עקף אותו רפידאש. הקרב בין דודריו לרפידאש היה צמוד ביותר, כל אחד הוביל בכל שניה במרחק של מילימטרים אחדים, אך כשהגיעו לסוף, היה נראה כי רפידאש הוא המנצח.
היו עוד כמה תחרויות ובהן נוסף מנצח אחר.
בסופו של דבר בחרנו את ששת הפוקימונים שנראו לנו הטובים ביותר, החזקים ביותר והאמיצים ביותר.
"אז, אתה בטוח שאני צריך לקחת אותם?” שאלתי את סרג'. הוא הסתכל אליי במבט מחוייך ומרגיע.
"אל תדאג, תסמוך עליי", הוא השיב לי. אני לא יודע למה, אולי באינטואציה כזו או אחרת, אבל לא בטחתי בו יותר מדי.
בסופו של דבר בחרנו את מאצ'אמפ-כוח, ראפידאש-זריזות ומהירות, פירו-תעופה, גנגר-גורם מפתיע, ויילפלום-הסתוות עם הטבע ובלסטויז-שחייה מהירה.
בערב, כשהיה כבר מאוחר, לקחתי את הפוקימונים הנבחרים בפוכדורים שלהם ואל כל שאר הפוקימונים נפנפתי לשלום.
בפתח הדלת של הבית, סרג' עצר אותי.
"תבין, אני מאוד שמח כי החלטת לקחת את המשימה עליך, זו משימה שתוכל לשנות את כללי המשחק של עולם הפוקימונים, שתוכל להפוך את מי שמחזיק במיו לאדם החזק ביותר בעולם", הוא אמר בפרצוף רציני. הוא נראה מרוכז במשהו, כל כך רציתי לדעת במה, אפילו לא החזרתי לו תשובה.
"להתראות אדריאן", אמר סרג' וסגר את הדלת.
'מעניין מה הוא חשב כשהוא אמר לי את זה', חשבתי לעצמי וחזרתי לביתי.
שמתי לב שממש חשוך וכשחזרתי הביתה ראיתי את אמא שלי עומדת בגינה וגוזמת את העלים האחרונים מהעצים.
"אז, איך היה עם סרג'?” שאלה אימי.
"היה בסדר", השבתי לה.
"היה משהו מיוחד?” המשיכה לשאול.
"כן, היה משהו" אמרתי לה "את זוכרת את הסיפורים שסיפרת לי פעם?”
"כן כמובן, אבל היו כל כך הרבה סיפורים.למה אתה שואל?”
"אני שואל על סיפור ספציפי מאוד, סיפור שבו יש יצור מוזר שמכיל כוח לא יאמן", אמרתי לה.
"אוי לא, הוא סיפר לך על האמונה הטפלה שלו על מיו, נכון?” היא שאלה אותי.
"כן, למה?”
"תבין, סרג' הוא אדם נפלא, אבל יש לו את השיגעונות שלו. הוא מאמין כי הוא יצליח למצוא את מיו וללכוד אותו", היא אמרה.
"אבל הוא אמר לי שהוא מצא אותו", השבתי לה.
"תבין, יש סיבה למה פרשתי מצוות החקירה שלו", היא אמרה לי בתקיפות. שררה דממה במשך כמה דקות. אימי הסתכלה עליי ברצינות והבנתי כמה הסיפור כאב לה.
"אני לא מרשה לך ללכת עם סרג'", אמרה לבסוף.