פרק 1: אבן-חול / איידן סוייר

כל 133 התושבים של אבן-חול הצטופפו תחת חופת האבן הגדולה במרכז הכפר, בזמן שצפו בשני הפוקימונים היחידים שידעו איך לנצל את השמש הקופחת לטובתם, מובלים בידי שני האנשים שהיו ללא ספק מאמני הפוקימונים הטובים ביותר וברקע נגינת התזמורת. הקרב בין רופוס למונה סימן את חצי הגמר של הטורניר, אבל כולם ידעו שזהו למעשה הקרב המכריע: אילו אחד מהם היה מוגרל להתחרות נגד יריבים אחרים בשלב מוקדם יותר, הם ללא ספק היו עולים לגמר זה מול זה.

"רשף, להביור בשעה שתיים!" קראה מונה.

"פרייד, תתחמק ותקוף!" ענה רופוס.

סילון האש שנורה על פרייד היה חזק במיוחד בהשפעת החום הנורא, והיה חורך אותו לולא היה פשוט נעלם מן המקום. הוא הופיע שוב על גגון האבן וירה קרן על-חושית מתוך עין שלישית אדומה במרכז מצחו, אבל רשף היה מוכן לכך. אמנם לא היו לא כוחות טלפורטציה כמו של פרייד, אבל הוא עדיין היה זריז מאוד, וירה סילון אש נוסף בזריזות כזו, שלא המאמן ולא הפוקימון הספיקו להגיב. מונה חייכה חיוך רחב.

טורניר קרבות הפוקימונים היה האירוע החשוב ביותר באבן-חול, שנערך כל שנה במטרה להוקיר את הפוקימונים שבזכותם האנושות שרדה את הבצורת הנוראה. זה קרה לפני עשר שנים שהעולם כולו התייבש ממים והפך למדבר אחד גדול. כל בעלי החיים מתו, ולחלק מבני האדם אמנם היו מאגרי מים ומזון משומר לכמה חודשים, אבל גם הזמן שלהם לחיות היה קצוב לתקופה הקצרה הזו בלבד – לולא הופיעו הפוקימונים בעולם.

"טלפורטציה!" קרא רופוס, ופרייד נעלם לחלוטין.

"אני מזכירה לך שזה נגד החוקים לצאת מתחומי הזירה, אפילו בטלפורטציה".

"אני מכיר את החוקים, אבל פרייד לא יצא מתחומי הזירה".

רופוס הביט מעלה, ומונה לכיוון שלו. פרייד היה רחוק כל כך מעליהם, נקודה קטנה באוויר שהחזיקה את עצמה במעט הכוח העל-חושי שנותר אחרי הפגיעה שספג פרייד מרשף. זה היה היתרון של פרייד: השמש ריפאה אותו, וכעת הוא הלך וצבר את כוחותיו מחדש, רחוק מטווח הלהבות של רשף. כשנחת שוב על הקרקע בהפתעה בכוחותיו המלאים, קרן על-חושית נוספת פגעה ברשף בלי שיצליח להתגונן מפניה, ופרייד המריא שוב אל האוויר. סילון להביור נוסף החטיא אותו. נגינת החליל מהתזמורת נפסקה.

"אתם לא יכולים לנצח ככה", אמרה הנערה שעד כה ניגנה, "כדאי לך לפרוש מהקרב".

"אין סיכוי", סיננה מונה.

"רשף סתם ייפגע!"

"סתמי את הפה ותעשי את העבודה שלך!"

מונה מצמצה לכיוון פרייד, מסונוורת מאור השמש, נחושה שלא לוותר. רשף היה איתה מההתחלה. שלושת הפוקימונים הראשונים שהופיעו באיזור היו ופוריאון, ג'ולטיאון ופלריאון – הסוג שאליו השתייך רשף, פוקימון אש. כמובן, בהתחלה הם לא ידעו בכלל מה זה פוקימונים, והיו בטוחים שמדובר בחתולים מוזרים, אבל הוופוריאונים ידעו ליצור מים, וזה מה שהציל אותם.

מונה ורשף התחברו מייד, אבל אף קשר בין פוקימון לאדם לא היה חזק כמו הקשר בין רופוס לפוקימונים שלו, חלקם מסוג איוי, פוקימונים צעירים שלא התפתחו עדיין. שניים מהפוקימונים שלו התפתחו לצורות שלא נראו עד כה בכפר, אספאון ואמבראון. בכוחות העל-חושיים של אספאון שאפשרו לו לתקשר עם מאמנו בטלפתיה, התושבים גילו את האמת על טבעם של הפוקימונים, והבינו כיצד לפתח כל אחד מהם, כיצד להשתמש בכול הכוחות שלהם, וכיצד לערוך ביניהם תחרויות שיחזקו אותם אפילו יותר. רופוס היה הראשון לפתח שני איוי נוספים לשתי התפתחויות חדשות, ליפיאון וגלסיאון, וכך הפך להיות האדם היחיד שהשיג את כל שבע ההתפתחויות הידועות של איוי.

קל להבין מדוע רופוס נחשב למאמן הטוב ביותר. למונה היה פוטנציאל, ורבים (כולל היא עצמה) חשבו שהיא מתקרבת לרמה שלו, אבל היא עדיין לא הייתה שם. המתקפה הבאה של פרייד, האספאון של רופוס, חיסלה את שארית כוחותיו של רשף, שאיבד את ההכרה. רופוס ניגש אל מונה והושיט את ידו ללחיצה.

"קרב טוב", אמר, "בהחלט הצבת לי אתגר".

מונה בתגובה שילבה את ידיה ולא ענתה. רופוס משך בכתפיו וחזר למקומו.

שמו המקורי של המקום לא היה אבן-חול. השם הזה ניתן לכפר שהוקם מחדש ברגע שתושבי המקום יכלו להרשות לעצמם להפסיק לשרוד ולהתחיל לחיות. שדות חקלאיים לגידול מזון עבור כולם כבר הוקמו בסיוע הליפיאונים, במיוחד הליפיאון של רופוס, ששמו גלאטוני. לא היה עוד טעם לחגוג את החגים הישנים, משום שאין עוד עונות שנה ואף אחד לא יודע מה התאריך בכול יום, אבל מועדים חדשים נקבעו ונחגגו כחלק מהשגרה בעולם החדש, למשל טורניר קרבות הפוקימונים שנערך כל 100 ימים. בנוסף הוקמה האקדמיה, שהייתה מוסד חינוך לילדים ומבוגרים כאחד, ללימוד כישורים חיוניים כמו כתיבה וחקלאות, ותחביבים לכול מי שמתעניין בהם, כמו מוזיקה.

"הגמר הגדול מחר", אמרה גברת לארגו, המנצחת על התזמורת, "יש לנו זמן לחזרה אחת בדיוק על כל המנגינות, אז בואו ניתן את הכי טוב שלנו".

היא הניפה את שרביט המנצחים, אבל רגע לפני שנתנה את אות הפתיחה, אמרה:

"ועוד דבר. ליזה?"

ליזה החלילנית הרימה את ראשה מספר התווים.

"את יכולה ללכת הביתה. לא תשתתפי בהופעה מחר".

"מה? זה לא הוגן!"

"אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו נגנים שמפסיקים לנגן באמצע ההופעה. כשתלמדי לעבוד בצוות, תוכלי לחזור אלינו".

"את ראית מה קרה שם, אחותי עמדה להפסיד בקרב ולסכן את הפוקימון שלה בלי צורך!"

"זה דבר שהיא צריכה ללמוד בכוחות עצמה. לך יש את התפקיד שלך ואת תמשיכי לנגן גם אם העולם כולו יעלה באש סביבך".

"אבל…"

"זאת המילה האחרונה שלי. אני מצטערת. ניפגש בחזרה הבאה".

כל המבטים הופנו אל ליזה. היא הביטה אליהם בחזרה, חלקם צוחקים, חלקם אדישים, אף לא אחד משתתף בצערה. כמו אחותה גם היא הפסידה היום, וכמו אחותה אין שום דבר שהיא יכולה לעשות מלבד להחמיר את המצב. היא לקחה את התיק שלה, יצאה מהחדר וטרקה את הדלת.

"זה נכון? סילקו אותך מהתזמורת?" נשמע קול מוכר.

רק אז ליזה הבחינה במונה, שישבה על ספסל מחוץ לחדר יחד עם החבר שלה דיוויד.

"אין לכם משהו יותר טוב לעשות חוץ מלהציק לי?"

"היא צודקת, מונה", אמר דיוויד בטון רציני, "כדאי לנו לפרוש".

והשניים התפקעו מצחוק. לליזה לא היה מצב רוח להתמודד עכשיו גם עם אחותה, שבבירור מחפשת על מי לפרוק את התסכול מהקרב של אותו יום. היא הייתה מסתלקת מהמקום, לולא הצחוק של מונה ודיוויד נפסק בפתאומיות – משהו מהיר התנגש בהם בעוצמה. הוא נחת מולם על ארבע רגליים והביט בהם בשיניים חשופות.

"תראה, דיוויד, זאת פיצי!"

"אל תקראי לה פיצי!" צעקה ליזה.

"בטח, ברגע שתצליחי לפתח אותה למשהו. זאת אומרת, לעולם!"

כמו רוב אנשי אבן-חול, מונה וליזה הצליחו להתחבר כל אחת עם פוקימון אחד. אבל בעוד מונה פיתחה את רשף שלה לפלריאון במהרה, פיקסי של ליזה נשארה איוי. ליזה טענה שהיא פשוט לא החליטה עדיין איזו התפתחות הכי טובה. מונה טענה שלא ליזה ולא האיוי שלה לא מספיק טובה.

"דיוויד, איפה הפוקימון שלך? רשף עדיין מתאושש מהקרב".

"הוא מחכה לי בחוץ. עוד רגע אני אקרא…"

אבל דיוויד לא סיים את המשפט. צרחה חדה של מונה קטעה אותו כששיניה של פיקסי ננעצו ברגלה.

"את משסה פוקימון בבני-אדם? את יודעת שזה לא חוקי!"

"גם להיות בריונים מגעילים כמוכם צריך לא להיות חוקי! פיקסי, מתקפת…"

גם ליזה לא סיימה את המשפט. צל גדול הוטל על כולם כמו משום מקום, והם שמו לב שהם לא לבד: במרחק כמה מטרים מהם עמדה ונגארי השקטה, כרגיל לא אומרת מילה, אבל מבהירה לכולם שאם הם מתכוונים לעשות צרות, שיחכו עד שלא תהיה בסביבה – וזה קשה, כי איכשהו נראה שבכול פעם שעומדות להיות צרות, ונגארי השקטה תמיד בסביבה.

"סליחה", מלמלה ליזה, "אנחנו נלך".

היא ופיקסי מיהרו להסתלק מהמסדרון, וגם מונה ודיוויד קמו והלכו לכיוון השני. למרות שוונגארי השקטה הייתה רגועה בדרך כלל, כולם ידעו שאסור להתעסק עמה. היא לא נולדה באבן-חול אלא הגיעה לשם לפני כמה שנים, אבל התבררה כעובדת חרוצה והתקבלה מייד לכפר. ונגארי לא היה שמה האמיתי אלא ניתן לה משום שהיא מעולם לא הציגה את עצמה בשם אחר. פעם ילד אחד ניסה להתגרות בה כדי להכריח אותה לדבר. מצאו אותו על גג הבניין הכי גבוה, והוא עצמו לא הצליח להוציא מילה מהפה במשך שבוע.

הכיכר בכניסה לאבן-חול הייתה ריקה לקראת הערב. אלה היו השעות בהן אנשים היו מבלים מחוץ לבתים, אחרי החום העז של היום ולפני הקור העז של הלילה, אבל בינתיים לא היה שם איש, וליזה החליטה שזו הזדמנות טובה להתאמן.

"אם לא נותנים לי לנגן מול קהל, לפחות אף אחד לא ישמע את הזיופים שלי".

פיקסי נהמה בהבנה והתחככה ברגליה. ליזה התיישבה על מדרגת אבן והתחילה לנגן, ופיקסי במהרה הצטרפה אליה ביללות שנשמעו ממש כמו שיר. הכישרון הזה היה ייחודי לאיוי שלה – אפילו הפוקימונים של חברי התזמורת האחרים לא ידעו לעשות את זה, וזו הייתה אחת הסיבות שליזה לעולם לא הייתה מחליפה את פיקסי בעד שום פוקימון אחר.

כשהגיעה הבצורת, ליזה הייתה בת ארבע ומונה בת שבע. לליזה לא היו כמעט זכרונות מהעולם שלפני כן, ואולי בגלל זה לצעירים היה חיבור טוב בהרבה לפוקימונים, מלבד רופוס כמובן, שפשוט היה כישרון טבעי. באבן-חול חיו מעט ילדים שנולדו אחרי הבצורת, וליזה חשבה שאולי החיבור שלהם יהיה אפילו טוב יותר בעתיד, אבל בינתיים הם היו צעירים מדי.

לפתע הצטרף אליהם קול נוסף. זה נשמע כמו רעם במרחקים, אבל הוא הלך והתקרב, עד שהתגלה כאופנוע גדול שנעצר מול הכיכר בחריקת בלמים. הרוכב הוריד את הקסדה שלו וראש קירח התגלה תחתיו.

"שלום, ילדה. איפה נמצא מנהיג המקום הזה?" שאל הרוכב.

"אין לנו מנהיג", ענתה ליזה.

"אז מי אחראי כאן?"

"כל אחד אחראי על התחומים שלו".

הרוכב חשב לרגע מה עוד אפשר לשאול במצב כזה, אבל לפני שהספיק לחשוב על משהו, הופיעו בטלפורטציה מן האוויר איש אחד ושבעה פוקימונים, מסתערים לעבר הרוכב.

"תתרחק מהילדה הזאת!" שאג רופוס.

"אדוני, בסך הכול רציתי…"

"אמרתי שתתרחק ממנה!"

"רופוס, הוא לא עשה שום דבר רע…"

"ליזה, תחזרי הביתה עכשיו".

קולו של רופוס רעם גם כשדיבר אליה, למרות שליזה הייתה בטוחה שהוא לא כועס עליה. היא קמה והתחילה להתרחק באיטיות, ובכול זאת אמרה:

"אני לא מבינה מה קרה".

"תסתכלי על הראש ועל היד שלו".

ליזה הביטה, וראתה ששתי אצבעות חסרות בכף ידו של הרוכב. בראש שלו לא ראתה שום דבר יוצא דופן, פרט לעובדה שכאמור היה מגולח כולו.

"אז אתה יודע מי אני", אמר הרוכב.

"אני יודע טוב מאוד, והשקענו במקום הזה הרבה מכדי שניתן לכת הפסיכית שלך להשתלט לנו על הכול".

"חבל מאוד. הקיסרית איליה קפיטולינה תהיה מאוכזבת".