לפרקים הקודמים בסיפור:
https://www.pocketmonsters.co.il/?cat=17535
= = = = =
האופנוע עצר באבן-חול מול בעליו. דיוויד הסיר את הקסדה, הניח בזהירות על האדמה את האמבראון הרזה והמיובש, ופנה אל ביאנקה.
"חייבים להודות שהוא דיבר אמת. באמת היה שם אמבראון, והוא היה מת לולא היינו מגיעים אליו במהירות".
"זה לא אומר כלום", אמרה ביאנקה, "אז הוא הציל פוקימון אחד, אבל זה לא מוחק את כל שאר המעשים הרעים שלו".
"הפוקימון הזה היה שם כי הוא חיכה למאמן שלו", התערב אלכס הכבול, "המאמן הזה לא חזר כי הוא נרצח בידי איליה קפיטולינה, למרות שהוא היה אחד מאנשיה. גם לא הייתי מדמיין לרגע שהיא תנסה למנוע מהמים לחזור לעולם. אם הייתי פוגש אותה במציאות מוקדם יותר, תאמינו לי שלא הייתי מצטרף אליה".
גריד מיהר אל המקום ויצר שלולית של מים מתחת לראשו של אנבי, שהחל ללגום באיטיות. במהרה הצטרפו אליהם גם לאסט, גלאטוני וסלות', וגם ראת', שהתאחד עם האחרים מוקדם יותר. כולם היו שוב יחד לראשונה מזה זמן רב, מלבד פרייד, שכבר לא יחזור עוד לעולם.
"זה מה שכולם אומרים", ביאנקה גלגלה את עיניה, "איך אתה מסביר את כל שאר הדברים שעשית? רצחת, כבשת, בזזת, ועשית את כל זה יפה מאוד גם בלי לפגוש את הקיסרית שלך. על זה מגיע לך להיתלות".
"מגיע לי להיתלות? את איליה קפיטולינה עצמה לא תליתם".
"ואם זה כל מה שיש לך לומר להגנתך, זה לא הסבר טוב בכלל".
אלכס הביט לעבר איליה קפיטולינה, שישבה כעת בכלוב גדול כמו בגן חיות, מנושלת מכול כוח שהיה לה בעבר. האמבראון שלה, לילית, נשלחה משם ליישוב מרוחק. כולם הסכימו פה אחד שאין הצדקה לפגוע בפוקימון שלה, אבל גם לא להשאיר אותה עם המאמנת שגרמה לה לעשות דברים איומים.
"אנחנו מחזיקים את איליה קפיטולינה בחיים כדי שכולם יוכלו לראות מה היא באמת. לא קיסרית דגולה שראוי לסגוד לה, אלא סתם תירוץ עלוב לבת-אדם. לתת לך את אותו טיפול לא ישיג שום מטרה".
"זה עדיין טוב יותר ממוות", אמר אלכס.
"אתה חושב? כאלה חיים היית רוצה לעצמך?"
"אין דבר סופי יותר ממוות. אפילו בחיים הכי עלובים יש עוד תקווה".
"אני לא יודעת מה יותר גרוע, אבל אני יכולה להבטיח לך שליצור הזה אין שום תקווה".
= = = = =
בימים האחרונים תושבי כפר הנשרים עברו לגור באבן-חול. לטובת כולם, מועצת הכפר הוקמה מחדש בהרכב שונה עם תושבים משני היישובים, ומאז הקמתה עסקה בדיונים ארוכים ומפרכים. ביאנקה נבחרה ברוב קולות לייצג את אנשיה, וכעת גם הייתה זו שנבחרה לבשר את החלטות המועצה לכפר המאוחד, כמו גם לשבויים שנלקחו מבין אנשי איליה קפיטולינה.
"ההחלטות שהגענו אליהן לא היו פשוטות, ונשקלו בכובד ראש", אמרה, "ההחלטה הראשונה שהתקבלה הייתה שלא נקים בית סוהר ביישוב שלנו. לא אבן-חול ולא כפר הנשרים מעולם לא הזדקקו לכלוא אף אחד, ולא נשנה כעת את דרכינו. המים והמזון שלנו יקרים מאוד ולא נבזבז אותם על אסירים".
נראה היה שיש הסכמה כללית.
"עם זאת, לכול כלל יש יוצא מן הכלל. איליה קפיטולינה, האדם שאחראי לאין-ספור מקרי רצח ופשיעה מזה עשור שלם, תישאר בחיים תחת השגחתנו. זאת משום שיש לה ערך רב יותר בחיים מאשר כקדושה מעונה. היא תישאר איתנו ואיש לא יפגע בה. כולנו סומכים עליכם שלא תפרו את החלטתנו ולא ניאלץ לשקול שוב את הדרך לטפל במי שפועל נגד טובת הכלל".
עם האמירה הזאת הייתה הרבה פחות הסכמה. לדיוויד היא נשמעה יותר כמו איום מאשר כמו פנייה לשלום, אבל הוא הביט סביבו ולא ראה שום תגובה מיוחדת מצד אנשיה של ביאנקה. הם כנראה רגילים אליה, וכנראה זה עובד.
"מלבד איליה קפיטולינה, נותרה הבעיה של שאר השבויים. מספר הצעות עלו לגבי דרך הטיפול בהם, החל מעבודות שירות ועד הוצאה להורג. בסופו של דבר נפלה ההחלטה בזכות מילותיה של חברה יקרה, שלא נמצאת עמנו היום, ששאלה עם אילו מההחלטות שלנו נוכל באמת לחיות בשלום בעולם שבו היינו רוצים לחיות. החלטנו להיות טובים יותר. לא נהרוג אף אחד, ואת כל העבודות הדרושות לנו נבצע בעצמנו ולא בעזרת עבדים. את כל אנשיה של איליה קפיטולינה אנחנו דנים לגירוש מיידי. אנשי איליה קפיטולינה, אם תראו שוב את פניכם באבן-חול, דמכם יהיה מותר – מלבד אחת".
בשלב הזה רוב האנשים כבר ידעו מה ההמשך. הם הביטו באחת השבויות, שהייתה קשורה לחומה מבודדת משאר חבריה, עיניה מושפלות והיא בקושי מעזה לנשום.
"בעוד שלרוב האנשים יכולנו לתת להנות מהספק, ישנה אחת, שדווקא אותה רובכם הכרתם, שבחרה לעמוד עד הסוף לצד איליה קפיטולינה, אפילו בידיעה ברורה על כוונותיה. התדיינו רבות מה העונש המגיע לליזה, ולבסוף, משום שהיא הייתה בעבר אחת מאנשי אבן-חול, החלטנו להשאיר אותה כאן. נשלח אותה לדרכה רק אחרי שתעזור לנו לשקם את הכפר במשך 1000 ימים לפחות. למרות שחלקנו לא הסכמנו שעבדות היא מוצדקת בשום מקרה, אם הסכמנו לחרוג מן הכלל במקרה של איליה קפיטולינה, נעשה זאת גם במקרה של ליזה".
ליזה נלחמה בכוח בדמעות שעלו בעיניה. הדבר היחיד שרצתה אי פעם היה להיות בכול מקום שאינו אבן-חול, המקום שבו מעולם לא היו לה חברים. כעת אפילו זה לא יינתן לה.
"חלקכם תהיתם האם אנחנו מתכוונים לעזוב את אבן-חול ולהקים כפר חדש בנווה המדבר. גם על זה התדיינו ארוכות, ובסופו של דבר החלטנו להישאר כאן. בעשר השנים האחרונות הצלחנו לבנות דבר נפלא, חברה מתפקדת מאפס, בזכות שיתוף פעולה של אנשים ופוקימונים. שום דבר שקרה לא צריך לשנות את זה, גם לא מקום אחד בעולם שיש בו כעת מים. אנחנו נמשיך בחיינו, נשקם את הבית שלנו, ולא ניתן לשום דבר לקחת את זה מאיתנו".
= = = = =
רוב אנשי איליה קפיטולינה שוחררו וזורזו לעזוב מייד ברגל. לאלכס, לעומת זאת, דיוויד החזיר את האופנוע שלו.
"אתם מחזירים לי אותו?" הוא כמעט לא האמין.
"למה אתה מופתע? זה האופנוע שלך, ואנחנו לא גנבים כמוכם. לא הבנת את זה כבר?"
"תודה רבה", אמר אלכס, ומחשבה מהירה הבזיקה במוחו – "אם כך, זה בסדר שאלך לקחת עוד משהו ששייך לי?"
"אין כאן שום דבר ששייך לך".
"יש. הפוקימון של ליזה. היא ביקשה ממני לטפל בו אם היא לא תוכל".
ליזה, שלא פצתה פה במשך ימים, הרימה את ראשה לראשונה בכוונה למחות – פיקסי היא החברה היחידה שלה במקום הזה, והיחידה שעוד יש סיכוי שתהפוך את 1000 הימים הקרובים לנסבלים. היא כבר פתחה את פיה לדבר, ואז עיניה פגשו בעיניו של אלכס, שננעצו בה לשבריר שניה והרגיעו אותה כמו שרק הן יכולות.
"זה נכון?" דיוויד הסתובב אל ליזה.
היא הנהנה בתגובה. דיוויד הורה לאלכס להישאר במקום, וליזה רצתה לשאול אותו מה לכול הרוחות הוא עושה, אבל היו יותר מדי אנשים במקום והיא הבינה שזה לא בטוח. כשדיוויד חזר רובם כבר הלכו; הפינוי מאבן-חול היה מהיר מאוד.
"תודה רבה".
אלכס חבש את קסדתו, התיישב על האופנוע ואסף את פיקסי מלפניו. רק אחרי שהתניע, אמר:
"רק רגע, שכחתי עוד דבר אחד".
"מה עכשיו?"
"בבקשה תן לי לקחת גם את ליזה".
לבה של ליזה זינק. אבל איך…
"אתה עושה ממני צחוק?! שמעת בדיוק כמוני מה המועצה החליטה".
"אבל אתה מכיר אותה. היא הייתה אחותה של החברה הכי טובה שלך. אני בטוח שיש בלבך מקום בשבילה, ושתעשה את זה בשביל אחותה אם לא בשבילה".
לא הנאום הכי מרגש, ידע אלכס, אבל זה לא העיקר. העיקר היה מבטה של פיקסי, שהביטה בדיוויד בעיני בובת תינוק, גדולות ותכולות ועגולות מכדי שיהיה אפשר לעמוד בפניהן.
"בסדר", אמר דיוויד, "אבל אני לא רוצה לשמוע עוד בקשות".
וכשאף אחד לא הביט, ליזה שוחררה מכבליה, ומיהרה לקפוץ על האופנוע שזינק ודהר לפני שהספיקה אפילו לחבוש קסדה. רק אז היא דיברה לראשונה, אבל לא הצליחה לגייס מספיק קול כדי להישמע מבעד לשאגת המנוע.
"אמרת משהו?" שאל אלכס.
"שאלתי למה עשית את זה".
"אחרי כל הזמן הזה, את עדיין שואלת?" ענה, "כי את חברה שלי".
= = = = =
הם רכבו ימים ארוכים, לפעמים אפילו במשך יממה רצופה, ופרט לעצירה מהירה לתדלוק רק המדבר הגדול נשקף לפניהם. לאחר מסע ארוך הם הגיעו אל נווה המדבר, שנראה בתחילה כמו אשליה של אור השמש, ורק כשהתקרבו אליו ראו שזה הדבר האמיתי: האגם שנוצר במהלך הקרב בין קיוגר לגראודון, מקור המים הטבעי היחיד בעולם כעת. כמה יישובים כבר הספיקו להיבנות סביבו, וכשראו את הצמחים שהתחילו לגדול במקום בעזרת הליפיאונים, הבינו עד כמה הם רעבים.
"שננסה?" שאל אלכס.
"אין לנו ברירה".
במהרה הם הבחינו בבית אחד שניצב בודד על שפת האגם לייד השדה החקלאי, והחליטו שזה יהיה הסיכוי הטוב ביותר שלהם. כדי לא להיראות מאיימים הם ניגשו אליו ברגל, נושאים את האופנוע ליידם. רק פיקסי נשארה לשבת על האופנוע כמו על אפריון.
"עבדים", מלמלה ליזה.
"מה אמרת?"
"צדקת כשאמרת שיש אנשים שהמקום שלהם הוא עבדים", אמרה, "נווה המדבר הזה הוא המקום היפה ביותר שראיתי מאז שהייתי בת ארבע, אבל אנשים בוחרים להישאר במקום כמו אבן-חול, ולגרש אותנו לכאן בתור עונש".
"כל עוד הם לא מבינים את זה, זה בסדר מבחינתי. בואי נוריד פרופיל לזמן מה. הסוף שלנו טוב, וזה מה שחשוב".
הם הגיעו אל הבית. בשדה הקרוב אליהם עבדו אישה וגבר בשנות השלושים לחייהם, שניגשו אל ליזה ואלכס כשהבחינו בהם.
"שלום", אמר הגבר, "אפשר לעזור?"
"נעים מאוד. אני אלכס וזאת ליזה, באנו להתיישב בנווה המדבר".
האישה רטנה. "כמו כל העולם הזה. עוד מעט לא יהיה פה מקום".
"הכול בסדר", אמר הגבר שעשה רושם ידידותי בהרבה, "לא מפתיע שהמקום הזה פופולרי מאוד. אבל כן, כל יום מגיעים עוד מתיישבים והמקום נגמר מהר, אז יש משהו שכדאי שתדעו".
"מה?"
"הכפרים החליטו על תנאי להתיישבות. אם אתם רוצים לחיות כאן, תצטרכו לקבל את דבריה של…"
"הנביאה העליונה, הקדושה המעונה, מביסת העריצות ומלכת הדרקונים, מונה הראשונה לשמה", המשיכה במקומו האישה בלעג.
אלכס הביט בליזה, שהביטה בו בחזרה. האישה הביטה בשניהם ובחנה אותם, במיוחד את כפות ידיהם.
"מה את אומרת?" שאל.
היא נשמה עמוק. "צריך להוריד פרופיל, לא?"
"ובכול זאת, את יודעת…"
"אנשים צריכים משהו להאמין בו".
"מספיק טוב", אמרה האישה בקוצר רוח, "אף אחד לא אמר שאתם חייבים להיות מרוצים מזה. רק עוד שאלה אחת. מה הסיפור עם האצבעות שלכם?"
ליזה קימצה את ידה השמאלית לאגרוף.
"אנחנו לא נמצאים כאן הרבה זמן, אבל הבנו שזה הופך אתכם לחבר'ה הרעים, או משהו".
"זה…" מלמלה ליזה, "לא היינו שם הרבה זמן, ולקראת הסוף הבנו שטעינו…"
"זה לא באמת מעניין אותי", היא קטעה אותה, "נעשה אתכם הסכם, אנחנו לא נשאל על העבר שלכם ואתם לא תשאלו על שלנו".
"עשינו עסק", מיהר אלכס לומר.
"ונראה שכולם כאן מאוד רגישים לזה", הוסיף הגבר, "אז אם אתם יוצאים להסתובב, הייתי ממליץ לכם לפחות לעטות כפפות".
"ותבנו לכם בית משלכם. אנחנו לא מחפשים שותפים".
"אבל אתם יכולים להישאר כאן לכמה ימים עד שתתארגנו".
נראה שהמשפט האחרון לא מצא חן במיוחד בעיני האישה.
"תודה רבה", אמרה ליזה, "עם מי יש לנו הכבוד?"
"אני ויולט ו…"
הגבר חבט בצלעה.
"אין לנו ממי להסתתר כאן", אמר, "זאת ג'סי, אני ג'יימס. ברוכים הבאים לנווה המדבר".
10 תגובות
סיפור מעולה, מחכה להמשך של העולם כי לא נראה לי שזה הסוף, במיוחד לא אחרי שחשפו מישהי בשם נדיה בהתחלה ולא כל כך השתמשו בה
סיפור טוב.
סיפור מצויין, סוף לא רע
סיפור מעולה אבל איפה מיאו?
לא מגיע לליזה לחיות, ואני בספק אם צוות רוקט מספיק רעים בשביל ליזה. ג'יימס בכלל מלאך.
ואני חשבתי שאני סיימתי את המצוד אחרי כבוד עם סוף עצוב. זה בכלל הסתיים עם סוף קטסטרופה.
תודה על הכל, איידן. אתה אחד הדברים/אנשים שעשו לי את השנים האחרונות באתר לנעים ומהנה.
F*ck Lisa
All my homies hate Lisa
נתנו לה כל כך הרבה הזדמנויות לחזור בה, והיא דחתה את כולן. היא ראתה רק את הרע באחותה, ולא הייתה מוכנה לקלוט שהיא הייתה היחידה שאשכרה היה לה אכפת ממנה. ובסוף היא אשכרה הובילה למוות של אחותה תוך כדי שהיא מנסה למנוע את ההזדמנות היחידה לשקם את העולם… באמת לא הגיע לה לחיות, קיוגר היה צריך לאכול אותה בחיים כדי ללמד אותה לקח.
כל הסיפורים של איידן כל כך טובים. האמת שדי אהבתי את הסוף הזה כי הוא הרגיש מאוד אמיתי, אמנם המצב של העולם השתפר אבל הגיבורה מתה והאחות המעצבת שלה חיה בעושר ואושר. רק דבר אחד לא הבנתי ואשמח אם מישהו שהבין יענה לי על זה, איך ג'ינקס הצליחה להחזיר את קיוגר וגראודון לעולם הפוקימונים?
מחכה בקוצר רוח לעוד סיפורים מעולים בעולם הזה, אולי על חסן? אגב חסן חשוב לציין שהוא הגיבור האמיתי פה והוא הציל את העולם למרות שכולם היו גזענים ומגעילים אליו אז בבקשה מחיאות כפיים סוערות לחסן.
הערה אחרונה: לאיידן יש שלושה סיפורים בעולם הזה ובשניים מהם יש לנו שני אחים מאותו מין שממש לא מסתדרים ושניהם טיפה אפורים מבחינת מוסר אבל אחד בבירור אפור יותר בהיר והשני אפור יותר כהה (ריק ומונה בני אדם טובים שעשו כמה החלטות טיפשיות לעומת ליזה וריאן שהם קצת קורבנות של הסיטואציה אבל היו יכולים להתמודד עם הסיטואציות הקשות שזרקו עליהם בצורה טובה בהרבה).
אני חושב שהשער עדיין היה פתוח אחרי שקיוגר נכנס, אז ונגארי החזירה אותם דרכו.
וחסן באמת הגיבור האמיתי פה, אבל השאלה האמיתית היא מה דניאל עשתה כל השנים האלה?
נקרוזמאן זה באמת נשמע כמו הסבר די הגיוני. דניאל הייתה עסוקה בלרחם על עצמה ועל כמה שהחיים שלה היו עצובים פעם. סתם עכשיו ברצינות אני די בטוח שהיא עברה לגור עם הבחור שגידל את איזיס ששכחתי את השם שלו. בטח משם היא כזה המשיכה בחיים רגילים יחסית, אולי נהפכה למאמנת.
אפשר לומר שמנקודת מבט מסויימת ריק יותר דומה לדניאל מאשר למונה על אף הדימיון בהרכב המשפחתי, בסופו של הסיפור במהירות החושך, למדנו שריק קרס תחת הפחד והלשין על המרד לבוס, וכן שדאג להרוג את ברגר ברגע שהיווה איום על הקשר שלו עם פרסי. אותו רעיון היה גם עם דניאל שבחרה לנטוש את העולם ממנו באה ואת משפחתה וחבריה לטובת מקום טוב יותר כי לא עמדה בסבל. היה נחמד לפגוש שוב את נדיה ולראות שהצליחה בחייה למרות הכל. גם הקאמבאק של צוות רוקט היה נחמד. גם העובדה שדוקא איווי הגיעו לעולם היא לוגיקה מעניינת כי הוא מאפשר פיתוח להמון סוגים בלי להעביר הרבה מינים לעולם שלנו ובעצם הפוקימון היחיד שיכל להציל את האנושות מאבדון. סיפור מגניב. איידן שיחקת אותה בענק.