פוקימון; במהירות החושך – פרק 135: טראומה עצבית חד-כיוונית / איידן סוייר

פוקימון – במהירות החושך / איידן סוייר

מדריך פרקים: https://pocketmonsters.co.il/?p=54398

הערה: חלק 5 יפורסם בקצב של 2 פרקים בשבוע, ביום שבת.

– – – – –

צירי הדלת חרקו. היא לא נפתחה מזה זמן רב, ושכבת אבק מכובדת הצטברה על הרצפה והרהיטים בבית. כשריאן השתעל, הוא כיסה את פיו באגרוף מבלי להרגיש את הבל פיו שנפלט עם השיעול. אבל הוא כבר התחיל להתרגל ולא שם לב לכך יותר. הדבר היחיד שעניין אותו היה מצבו של הבית. אם הוא הולך להישאר כאן, אפילו לכמה ימים, הוא לא יכול להשאיר את הבית במצב כזה.

כמובן, הוא יכול היה לחזור לאוליבין ולעבוד בנמל. אין שום סיבה שלא יקבלו אותו בחזרה. אבל הסיבה היחידה שריאן רצה לעבוד שם מלכתחילה הייתה בל, ועכשיו, אחרי שלא ראה אותה חודשים ארוכים, הוא השלים עם העובדה שהיא כבר לא רוצה אותו והם כנראה לא יהיו יחד. לא כדאי לו לחזור לשם, ומוטב שימצא עבודה חדשה. הוא חייב להמשיך הלאה בחיים.

הבעיה הייתה שניו-בארק היא המקום האחרון להמשיך ממנו הלאה. יותר מדי זכרונות מן העבר היו שם, ובפרט בבית הזה. פעם גרה כאן משפחה מאושרת. מתישהו, וריאן אפילו לא זכר מתי בדיוק, אימא שלו נעלמה. היא זנחה את המשפחה לטובת העבודה, ובמשך השנים הבאות כמעט ולא הייתה בבית ולא הייתה חלק מחיי המשפחה. ריק שנא אותה על כך, אבל ריאן האמין שזה ישתנה. היא אימא שלהם, היא לא יכולה לנטוש לחלוטין, זה פשוט לא מה שאימא אמורה לעשות. אבל כפי שלמד היטב מאוחר יותר, מה שאמור לקרות בחיים הוא לא בהכרח מה שקורה באמת.

בסיוטים הגרועים ביותר שלו, ריאן לא חלם שאחיו התאום יהפוך לפושע ולאויבו הגדול ביותר. בהתחלה הוא עוד ניסה להשיב אותו לדרך הישר, אבל הבין במהרה שאין לו סיכוי. ריק השיב מלחמה, וריאן לא הסכים לוותר, עד שהמאבק ביניהם גבה מחיר כבד.

ג'ק, האדם היחיד שהמשפחה הזאת באמת הייתה בראש מעייניו כל השנים הללו, נהרג במהלך הקרב בין ריק לריאן. בידריל ששניהם הזניחו השתוללה ודחפה אותו מגג הספריה של בית הספר, וכל אחד מהם האשים את השני. בלבו, ריאן עדיין חשב שריק אשם – לולא היה בוחר בדרך הפשע, כל זה לא היה קורה, וגם אם הוא לא היה אחראי ישירות למות אביהם, הוא עדיין אחראי לצער שנגרם לו לפני כן, לראות את הבנים שלו נלחמים זה בזה במקום להילחם זה לצד זה בליגת הפוקימונים, כפי שחלמו מאז ילדותם. כעת, ריאן לא יכול להגשים את החלום הזה אפילו לבדו, משום שרישיונו לאמן פוקימונים נשלל ממנו ונגזר לשניים. הוא עדיין האמין בלב שלם שהוא מאמן פוקימונים ושום אישור טיפשי מהליגה לא ישנה את מי שהוא – ועדיין, בשביל להתמודד בליגת הפוקימונים נדרש אישור מליגת הפוקימונים.

אבל עכשיו לא היו לו אפילו פוקימונים. מאמן פוקימונים בלי פוקימונים, איזו בדיחה עצובה. ריק לקח את כל הפוקימונים שלו בקרב האחרון ביניהם, והייתה לו סיבה טובה, כי ריאן עשה לו בדיוק את אותו הדבר בעבר. אבל בעוד שריק הצליח להשתקם מכך ולהשיג פוקימונים חדשים כשותפים לדרכו, ריאן לא יוכל להשיג עוד פוקימונים לעולם. בלי רישיון, אסור לו לתפוס עוד פוקימונים. הוא לא ידע מה יותר גרוע, העובדה שלעולם לא יאמן עוד פוקימונים, או הידיעה שהפוקימונים שהיו לו שייכים כעת לצוות רוקט.

רק עוד דרך אחת נותרה להגשים את חלומו. במשך החודשים הארוכים ששכב בבית החולים, הידיעה הזאת המשיכה לנקר בחלק כלשהו של מוחו, אבל ריאן התעלם ממנה בעקשנות. הוא סירב להאמין שזו הדרך היחידה. אבל בינתיים היה לו הרבה זמן להשלים עם הרבה דברים, ועכשיו, כשחזר הביתה ונאלץ לבחור, הבחירה הייתה ברורה. הוא לא האמין שהוא עושה זאת, אבל הוא זרק את תרמילו על הכורסא מול הטלוויזיה. ענן סמיך של אבק עלה ממנה, ערפל את ראייתו והחניק את נשימתו, אבל כדאי לו להתרגל, חשב, כי בקרוב יצטרך להתמודד עם זה הרבה. הוא התחיל לרוקן את התרמיל. מה שחיפש היה קבור בעומקו עוד מתחילת מסע הפוקימונים שלו.

– – – – –

אנה התעוררה במיטתה מרעש גדול שהרעיד את ניו-בארק כולה. המחשבה הראשונה שעלתה בראשה הייתה שפרצה מלחמה. היא מיהרה לקום מהמיטה ורצה אל החלון, ויחד עמה עוד כמה ראשים הציצו מן החלונות הסמוכים לראות מה קרה. רובם נרגעו כשראו את ריאן. אנה לא הייתה רגועה בכלל. בכול פעם שאחד מהאחים ריילי חזר לעיירה, התרחשו צרות.

אנה מיהרה להתלבש ולצאת מהבית. היא הייתה כעת בחופשת החורף שלה מבית הספר לריקוד, וכמו תמיד היא ניצלה אותה בעיקר לאימונים ולמנוחה מהם, כפי שנדרש ממנה. למרות זאת היא הייתה חייבת לוודא שריאן לא מתכנן הפעם שום דבר מסוכן. בהזדמנות זו, אולי היא תצליח גם לברר אם ריאן יודע מה קורה עם ריק, אם רק תצליח לשאול מספיק בעדינות.

ריאן עמד על ראש המגלשה הגבוהה במגרש המשחקים שליד ביתם. בידיו הוא החזיק אצטרובל גדול שהיה פעם ירוק, אבל כעת היה אפור-חום ומיובש, לפחות בחלקים שלא היו שחורים ומפוחמים. חלק גדול מקשקשיו נשרו, ודרך הקשקשים החסרים ניתן היה לראות את עיניו האדומות, אותן הצליח להחזיק פקוחות בקושי.

"עוד פעם, פינקו, והפעם תשתדל לא להתפוצץ!"

ריאן הניף את פוקימון האטרובל באוויר והניף אותו מעל לראשו, כשהבחין באנה רצה לעברו.

"כדאי לך להתרחק. את עלולה להיפגע".

"מה אתה עושה?" שאלה אנה.

"מאמן את הפוקימון שלי".

"לא נראה לי שהוא נהנה מזה במיוחד".

"מי מאמן הפוקימונים כאן, את או אני?" שאל ריאן, "אני חייב ללמד אותו לא להתפוצץ. אולי ככה הוא יהיה קצת יותר מועיל וקצת פחות מיותר".

"לפי הדיבורים האלה, אתה בטח לא מאמן הפוקימונים כאן. איזה מין מאמן אומר דבר כזה על הפוקימון שלו?"

"הוא צריך להרוויח את ההערכה שלי, ובשביל זה הוא צריך לא להתפוצץ!"

ובלי לחכות שאנה תספיק לתפוס מחסה, ריאן השליך את פינקו כמה שיותר גבוה ורחוק שיכול היה. אנה מיהרה להסתתר מאחורי בית-צעצוע שהיה נמוך יותר ממנה, אבל לא היה בכך צורך. אחרי הפעם הראשונה, לפינקו כבר לא נשאר מספיק כוח להתפוצץ, והוא נפל על האדמה והתגלגל כמה פעמים.

"ראית? זה כבר מתחיל לעבוד!"

אנה מיהרה לרוץ אל פינקו המסכן. ריאן התגלש במורד המגלשה, אבל הוא לא הצליח להשיג אותה לפני שהרימה את פינקו בזרועותיה ובדקה שלא נפגע, עד כמה שיכלה עם הידע המועט שהיה לה על פוקימונים.

"חייבים לקחת אותו אל פרופסור אלם", אמרה.

"ברגע שנסיים את האימון".

"סיימתם את האימון עכשיו".

"בקושי התחלנו. תני לי אותו!"

"לא!" אמרה אנה, "אתה מסכן את הפוקימון שלך ואתה מסכן את כל ניו-בארק עם הפיצוצים האלה!"

"אני לא מסכן אף אחד. אני גורם לו להתפוצץ באוויר כדי שלא יעשה באמת נזק…"

"אם ככה הכול בסדר", אמרה, "אתה תפסיק לפגוע בפוקימון שלך, או שאני אדאג אישית שליגת הפוקימונים תדע איך אתה מתייחס לפוקימונים שלך, והם ייקחו ממך גם אותם".

ריאן קפא במקומו. אנה דיברה על הפוקימונים שלו ברבים, כלומר לא ידעה עדיין שהוא איבד את כולם חוץ מפינקו. הוא כל מי שנשאר לו, ולאבד גם אותו יסתום את הגולל סופית על היותו מאמן פוקימונים. הוא לא ניסה להתנגד לה כשהתחילה ללכת עם פינקו לכיוון המעבדה, אבל גם לא התכוון להישאר במקום ולשתוק.

"אם יש לך רעיון טוב יותר איך לאמן פוקימון בעייתי כל כך, אני אשמח לשמוע", אמר כשהלך אחריה.

"אם אחרי שלוש שנים אתה צריך עצות ממני איך לאמן פוקימונים, אני חושבת שאתה בבעיה", ענתה.

פרופסור אלם בדק את פינקו על אחד משולחנות המעבדה שלו.

"הפינקו הזה צריך טיפול יסודי, ואני לא יכול לעשות עבורו הרבה. הוא צריך מרכז פוקימונים. קחו אותו לצ'ריגרוב".

"פרופסור, אתה יודע איך אפשר לגרום לו להפסיק להתפוצץ?" שאל ריאן.

"פינקו מתפוצץ כשמשהו מפריע לשלוותו. אתה פשוט צריך לגרום לו להרגיש בנוח בתור המאמן שלו, ואז תוכל להתחיל לאמן אותו כמו כל פוקימון אחר. עם הזמן תלמדו גם לשלוט בפיצוצים שלו ולהשתמש בהם לטובתכם".

"זה בדיוק ההפך ממה שעשית עד עכשיו", סיננה אנה.

"רק ניסיתי שיטות אלטרנטיביות", התגונן ריאן.

"ולמה חשבת שזה רעיון טוב לנסות על הפוקימונים שלך דברים שעלולים להזיק להם?" שאל הפרופסור, "אם אני לא טועה, תפסת את פינקו בימים הראשונים של מסע הפוקימונים שלך, נכון? למה נזכרת לשאול אותי רק עכשיו איך מאמנים אותו?"

"פשוט… החלטתי להשקיע יותר בכול הפוקימונים שלי, זה הכול".

"החלטה טובה. פינקו מוזנח מאוד, אפשר לראות את זה מייד. כשמזניחים פוקימון, התוצאות עלולות להיות נוראיות, למשל…"

פרופסור אלם השתתק באמצע המשפט כשהוא נזכר מי עומד מולו. לכול אחד אחר הוא היה עלול להמשיך להטיף, אבל הפעם הוא פשוט השיב את פינקו לפוכדור ונתן אותו בחזרה לריאן.

"קח אותו לצ'ריגרוב במהירות האפשרית", אמר בלי להסתכל בעיניו.

גם ריאן לא רצה לבלות יותר מדי זמן במעבדה. הוא לקח את הפוכדור ומיהר להסתלק משם. אפילו לא עלה על דעתו לעשות משהו אחר ממה שאמר פרופסור אלם – פינקו הוא הפוקימון האחרון שלו, ועד עכשיו הוא לא הבין בכלל עד כמה קרוב היה לאבד אותו. בהיעדר חגורת פוכדורים, הוא הכניס את הפוכדור לכיסו והתחיל לזוז לכיוון צ'ריגרוב.

"ריאן, חכה", נשמע קול מאחורי גבו.

ריאן הסתובב וראה את אנה.

"מה את רוצה?" שאל.

"אתה מתכוון ללכת לצ'ריגרוב?"

"שמעת מה פרופסור אלם אמר".

"כן. פשוט חשבתי… לא ראיתי אותך כל כך הרבה זמן, וקיוויתי שיהיה לנו זמן לדבר".

"אין לנו זמן. את יכולה לבוא איתי לצ'ריגרוב אם את רוצה".

זה בהחלט לא היה מה שאנה תכננה. מסע רגלי של כמה ימים שיעלה לה בזמן יקר הוא לא משהו שהיא אמורה לעשות עכשיו. מצד שני, הרי הליכה ארוכה היא אתגר גופני חדש שיעזור לה להיכנס לכושר טוב יותר, ניסתה לשכנע את עצמה, ואם לא תזניח לחלוטין את האימונים בדרך, היא לא תפסיד דבר.

"חכה כמה דקות, אני אכין לנו אוכל למסע", אמרה.

ביום הראשון ריאן ואנה לא הספיקו לגמוא מרחק רב. הם התחילו ללכת רק בצהריים, וריאן אמנם השתדל ללכת הכי מהר שיכול היה, אבל הוא בדיוק שוחרר מבית החולים והיה צריך להתרגל מחדש לפעילות גופנית. לאחר ששקעה השמש הם הקימו מחנה בחורשה, וריאן הדליק לראשונה אש בכוחות עצמו בלבד ולא בעזרת אף פוקימון.

"ריאן, תיזהר", אמרה לו אנה כששמה לב שהוא מקרב את ידיו יותר מדי לזרדים שכבר התחילו לבעור.

"אני בסדר", אמר לה, "ואני יכול להודות על זה לחבר שלך".

הוא עזב לרגע את המדורה והביט באנה, שהשפילה את מבטה.

"בחייך, אחד מאיתנו היה צריך להזכיר אותו מתישהו".

"נכון", אמרה, "ראית אותו לאחרונה?"

"לפני חצי שנה בערך. הוא לקח ממני כל מה שהיה לי, חוץ מהפוקימון העלוב שבשבילו אנחנו…"

"ריאן, אתה חייב להפסיק לדבר ככה! אפילו כשהוא לא שומע!"

"בסדר, אז חוץ מהפוקימון הנפלא שלי. מרוב שהוא היה נהדר, הפוכדור שלו היה קבור עמוק בתיק שלי במקום בחגורת הפוכדורים, והוא היחיד שריק לא לקח".

"לפחות הוא השאיר לך אחד. אם אני זוכרת נכון, אתה לא השארת לו אפילו אחד".

"אנה, אל תדברי על זה כאילו זה היה מגיע לי. להזכירך, הסיבה שכול זה התחיל בכלל הייתה שהוא גנב את הפוקימון הכי חזק שלי".

"מה זה חשוב בכלל מי אשם? תראה לאן המריבות שלכם הובילו אתכם!"

"אני הולך לסיים את זה אחת ולתמיד", אמר ריאן, "עשיתי קצת מחקר. פינקו אמנם חלש, אבל כשהוא מתפתח הוא הופך לפוקימון מתכתי, הסוג הקשוח ביותר של פוקימונים. אני אאמן אותו ואפתח אותו ואשים לזה סוף".

"ריאן, לא!" אמרה אנה, "אתה באמת מתכוון להתעמת עם ריק שוב?"

"אל תגידי לי שזה לא מגיע לו".

"מה זה חשוב אם זה מגיע לו או לא? די כבר עם המלחמה הזאת!"

"את אומרת את זה רק כי את בצד שלו".

"לא הייתי רוצה שגם אתה תיפגע!"

"אנה, את יודעת מה זה טראומה עצבית חד-כיוונית?"

אנה התכוונה לומר משהו, אבל נאלמה. לא היה לה שום מושג מה השאלה המוזרה הזאת.

"אני לא יודעת", הודתה.

"מערכת העצבים שלנו פועלת בשני כיוונים. היא מקבלת פקודות מהמוח לשלוט באיברי הגוף, ודרכם היא מעבירה תחושות בחזרה למוח. כשמערכת העצבים נפגעת, היא בדרך כלל משתקת את האיבר כולו בשני הכיוונים, אבל במצבים נדירים היא נפגעת רק בכיוון אחד. זה אומר שהאיבר משותק אבל יכול להרגיש מגע, או במקרה שלי, יכול לזוז אבל לא מרגיש כלום".

"במקרה שלך?" חזרה אנה.

"אחי היקר לא הסתפק בלקחת לי את כל הפוקימונים. הוא רצה להכאיב לי כמה שיותר, אז הוא שבר לי את שתי הידיים על הדרך. הייתי בבית-חולים עד אתמול, אבל הם לא הצליחו להציל את מערכת החישה שלי. אין לי שום תחושה בשתי הידיים. אפשר לומר שהוא בהחלט החזיר לי על הרגל שלו".

עיניה של אנה נפערו. היא לא רצתה להאמין שריק יעשה דבר כזה. בלי לחשוב היא קפצה קדימה וחיבקה את ריאן המופתע.

"ריאן, אני כל כך מצטערת", אמרה.

"זו לא אשמתך".

"לו הייתי יודעת שהוא מתכנן לפגוע בך, הייתי עושה משהו. לא רציתי שזה יקרה".

ריאן לא ידע מה לעשות. הוא היה עטוף בזרועותיה החמות של מי שהייתה חברתו של יריבו המושבע, וזה היה נעים מדי. הוא כלל לא שם לב שהוא משיב לה חיבוק. רק כעבור רגע שם לב שידיו נשענות על גבה, למרות שהוא לא היה מסוגל להרגיש דבר, אלא רק להצמיד אותה חזק יותר… זה חייב להסתיים, חשב ומיהר לשחרר את זרועותיו.

"עכשיו את מבינה למה אני חייב לשים לזה סוף?"

"ריאן, בבקשה לא. אם תעשה משהו, הוא לא יוותר לך בחזרה. תפסיקו עם זה כבר".

"אני לא יכול! הוא לקח ממני את הכול, הוא לא ייצא מזה בלי פגע".

שום דבר לא ישכנע אותו, הבינה אנה, היא הכירה אותו וידעה שהוא עקשן כמו גרידוס. היא נזכרה במה שאמר פרופסור אלם: כשמזניחים פוקימון, התוצאות יכולות להיות נוראיות. וגם כשמזניחים בן-אדם, כמו שהזניחה את ריק. אילו הייתה מקדישה לו יותר תשומת-לב ולא מרחיקה אותו ממנה, היא הייתה יכולה למנוע את כל זה.

"מאוחר", אמרה לבסוף, "בוא נלך לישון ואולי מחר בבוקר נירגע ונוכל לחשוב על זה שוב".

"אני רגוע וכבר חשבתי על זה המון", ענה ריאן.

"אבל אני צריכה להירגע לפני שנדבר על זה שוב".

ריאן הנהן. הוא נכנס אל שק השינה שלו, אבל אנה לא עשתה כמוהו. היא קמה על רגליה והתחילה להתמתח, כאילו רק התעוררה משינה ארוכה.

"לא אמרת שאת רוצה לישון?"

"אני חייבת להתאמן קודם. הבטחתי לעצמי שאני אמשיך גם במסע".

כעבור דקה של מתיחות, היא התחילה לנוע במעגלים גדולים יותר ויותר, עד שתנועותיה הפכו לריקוד ממש. ריאן בהה בגופה הדק והגמיש זז מצד לצד, נמתח ומתכווץ ונמתח שוב, ולא יכול היה להסיר ממנה את עיניו עד שנרדם.

כשריאן התעורר, אנה לא הייתה שם. הוא מישש בכיסו ולא הרגיש דבר – כמובן שלא ירגיש – אבל אז טפח עליו ונראה היה שהכיס ריק. כשקם, ריאן הבחין בפתק שהיה מוצמד לתרמיל שעליו הניח את ראשו: "לקחתי את פינקו למרכז הפוקימונים. תבטיח לי שלא תשתמש בו לרעה".