פוקימון; במהירות החושך – פרק 121: יום הבוחר / איידן סוייר

פוקימון – במהירות החושך / איידן סוייר

מדריך פרקים: https://pocketmonsters.co.il/?p=54398

הערה: חלק 4 יפורסם בקצב של 2 פרקים בשבוע.

– – – – –

 <בוא אליי, ריק ריילי…>

קולות רחוקים נשמעו בראשו של ריק. זה נשמע כאילו קולו של המוות עצמו מהדהד בראשו, וזה לא בדיוק שיפר את הרגשתו. ריק הרגיש שחזר לנקודת ההתחלה – הוא שוב היה קשור ואזוק במחסן המזון של הגורביס, אבל הפעם בלי שום כוונה להעביר אותו לתא נוח יותר, אלא לזרוק אותו לים ברגע שמישהו יוכל לתת את ההוראה. נכון לעכשיו לא היה קפטן לגורביס ואין מי שיוכל לקבל החלטה כזו, אבל זה מצב זמני מאוד. הוא כבר ניצל מציפורני המוות בעור שיניו פעמים רבות כל כך. בשלב מסוים המזל ייגמר, חשב.

לא הייתה לו כל דרך למדוד את הזמן, אבל הוא שיער שעברו כמה שעות לפני שדלת התא נפתחה. לפני שריק הספיק לקרוא בשמה של נדיה, היא הניחה אצבע על פיה וסימנה לו להיות בשקט. נדיה נכנסה אל תוך המחסן ובעקבותיה ספיל, אריה הים הכדורי שלה, וסגרה את הדלת בשקט אחריה.

"אני כל כך שמח לראות אותך", אמר בשקט, "הייתי בטוח שטבעת".

"בהחלט לא טרחת לברר".

"לא הייתה לי ברירה. ופוריאון הייתה פצועה, אם הייתי חוזר לשדה הקרב, הנינג'אסקות היו מחסלות אותה וגם אני הייתי טובע".

"אז היית חוזר אחרי שחיסלנו את הנינג'אסקות. אולי היית יכול לעזור. אולי אני הייתי יכולה לטפל בופוריאון כך שתוכל להציל עוד אנשים. חשבת על זה בכלל?"

"אולי אתם בעצמכם הייתם תוקפים אותי. חשבתם שאני בוגד".

"לא בדיוק הוכחת לנו אחרת".

"נדיה, את מכירה אותי. את באמת חושבת שאני בוגד?"

"אני מאמינה שלא. אבל אני לא יכולה לשכנע אף אחד רק בגלל מה שאני מאמינה בו".

לרגע אחד של שתיקה, ריק שוב יכול היה לשמוע את הקולות בראשו.

"איך הצלחתם להינצל מההאנטייל?"

"ספיל הציל אותנו. לא היה לנו אף פוקימון חזק מספיק כדי לשאת אותנו באוקיינוס לאורך זמן, אבל ספיל הצליח ליצור משטח קרח גדול מספיק שצף על המים ונשא אותנו. לרוע המזל לא היה מקום לכולם, הקרח שקע תחת המשקל שלנו. היה מקום רק לששה אנשים. מאט נאלץ לערוך הגרלה, ורק המקום שלי היה מובטח", קולה של נדיה רעד והיא לקחה נשימה עמוקה, "במשך שלושה ימים ולילות חיפשנו את הגורביס. ספיל סבל מאוד, הוא כל הזמן נאלץ להמשיך לתחזק את הקרח שנמס בשמש. בסופו של דבר התחיל להיגמר לו הכוח, ונאלצנו להקריב מישהו. ערכנו עוד הגרלה, איבדנו את דריה בערך שעתיים לפני שניצלנו".

היא מחתה דמעה.

"ואוו", אמר ריק, "אני מצטער לשמוע, אבל לפחות את בסדר".

"כן. כולם מתים ורק נדיה בסדר. אושר גדול!"

"לא התכוונתי לזה ככה. אני מבין אותך, אני יודע שלא כיף שאנשים מתים סביבך. אבל חוץ מזה, טוב לדעת שספיל יכול להועיל. אם רק תשחררי אותי מכאן…"

"ריק, זה לא יקרה. אם אני אשחרר אותך, כולם יגידו שגם אני בוגדת".

"אז בואי איתי".

"למה? טוב לי כאן. סוף סוף לא מתייחסים אליי כמו אל זבל, כולם מעריכים אותי על שהצלתי ארבעה חברי צוות. אני לא הולכת לברוח דווקא עכשיו".

ריק השפיל את מבטו. נדיה צודקת, הוא ידע, אם תעזור לו היא עלולה לסכן את עצמה, ועליה לדאוג גם לעצמה בדיוק כפי שהוא בזמנו דאג לעצמו.

"אז מה את יכולה לספר לי על הסיכויים שלי?"

"לא טובים. ההצבעה לקפטן הספינה תיערך עם שקיעת השמש, לפני ההילולה לזכרה של קורדליה. מאט הכריז שהוא מתכוון להתמודד, ומבטיח לכולם שהצעד הראשון שלו יהיה לזרוק אותך לקארוואנות".

"מי עוד מתמודד?"

"מוריאל. אתה יודע, הבחורה שהביאה אותך לפה עכשיו. אני לא יודעת מה היא חושבת שצריך לעשות בך, אתה כנראה לא מעניין אותה במיוחד".

"היא אמרה שלדעתה לניצולים מההאנטייל מגיע להחליט. זה יהיה בדיוק כאילו מאט נבחר. אין עוד מתמודדים?"

נדיה הנידה בראשה. למשך כמה שניות הם רק הביטו זה בזו בשתיקה, ואז אורו עיניו של ריק.

"את צריכה להתמודד!"

"אני?!"

"אמרת שכולם מעריכים אותך עכשיו, נכון? אם כך יש לך סיכוי לא רע".

"אבל אין לי טיפת כושר מנהיגות, אני לא מבינה כלום בפיקוד על ספינות. אני לא יכולה להפוך לקפטנית רק כדי לשחרר אותך, זה יהיה מגוחך".

"חשבתי שאנחנו חברים".

"אנחנו חברים, אבל יש לי רעיון יותר טוב. אמרת שמוריאל חושבת שלניצולי ההאנטייל מגיע להחליט מה לעשות בך, נכון? אז אני ניצולה בדיוק כמו מאט, ואני מאמינה שיקשיבו לי אם תהיה לי מילה בנושא. יש לי הרבה יותר סיכוי לשכנע אנשים להצביע למוריאל מאשר לנסות להיבחר בעצמי".

"בסדר", אמר ריק, "אני יכול רק לבקש דבר אחד?"

"לבקש אתה יכול".

"תני לי להיות על הסיפון בזמן הבחירות. נשמע שהבחירות האלה יהיו גם המשפט שלי, ואני חושב שלכול הפחות מגיע לי לראות את דיני נחרץ".

"אני יכולה לנסות, אבל אני לא מבטיחה כלום".

מישהו בתוך ראשו צחק צחוק נבזי. כן, מוות, אני הולך להערים עליך גם הפעם, חשב ריק בהתרסה.

"הכדור השחור", נזכר לפתע.

"איזה כדור שחור?"

"זה שאצל מאט. איפה מצאתם אותו?"

נדיה הביטה בו כאילו התחיל פתאום לדבר באקרוטית עתיקה.

"גם אתה שמעת אותו?" שאלה בלחש.

"אל תספרי לאף אחד. אני לא רוצה להסתבך עוד יותר".

"אחרי שניצלנו מההאנטייל, התחלנו לשמוע קולות שקוראים לנו לחזור למקום שבו הספינה טבעה. בהתחלה חשבנו שאנחנו הוזים, שאלה רגשות אשמה על החברים שנשארו מאחור, למרות שלא יכולנו להסביר איך כולנו שומעים בדיוק את אותם קולות. אבל אחרי שהגענו לגורביס והקולות לא נרגעו, מאט רצה שנחזור לשם. רוב האנשים חשבו שזה רעיון גרוע, שבטח מסתובבות שם רוחות רעות או דברים גרועים יותר, אבל מאט התעקש והצליח לשכנע גם את קורדליה. שם מצאנו את הכדור השחור צף על המים".

"פתחתם אותו?"

"לא. כולם הסכימו שזה רעיון גרוע, אפילו מאט, אבל הוא מעדיף לשמור אותו בכול זאת. הכדור שתק מאז. אני יודעת שבדרך כלל פוקימונים על-חושיים לא יכולים להשתמש בטלפתיה כשהם בתוך פוכדור, אז חשבתי שמה שזה לא יהיה בכדור השחור צריך הרבה מאמץ כדי לתקשר, ועושה את זה רק כשהוא במצוקה, למשל כשהוא כמעט טבע. אבל עכשיו אני באמת לא יודעת מה גרם לו פתאום להתחיל לדבר אתך".

"הוא לא ממש מדבר. אני יותר… מרגיש אותו, מבין באופן כללי מה הוא רוצה".

"ומה הוא רוצה?"

"שאני אקח אותו".

"אני ממש לא הולכת לספר. מאט עלול לא להתאפק עד הערב כדי להשליך אותך למים".

השמש כבר התחילה לשקוע כשריק הועלה על הסיפון. הוא עדיין היה קשור בחבלים ורק הידיים שלו שוחררו מהאזיקים שכבלו אותו למחסן המזון, ונאזקו שוב אל התורן. לא היה לו לאן לברוח אפילו אם היה מנסה, וכל מה שנותר לו לעשות היה לחכות. כולם כבר היו שם, ישובים בסירות ההצלה או שעונים על המעקה, והתברר שדילן, אחד השודדים שריק כבר הכיר מההאנטייל, התנדב לנהל את הבחירות. בפעם האחרונה שריק ראה את דילן, הוא כמעט החטיף לו אגרוף בפרצוף. נראה שהסיכויים שלו לשרוד את השעה הקרובה הולכים ופוחתים.

"חברים יקרים", פתח דילן, "דמוקרטיה היא מסורת ארוכת שנים בקרב שודדי הים, וגם אנחנו גאים להמשיך אותה עד היום. הערב נבחר יחד את הקפטן החדש שלנו, שיביא אותנו לתקופה חדשה של שגשוג וצמיחה והמון רום!" תרועות נשמעו מן הקהל, "ובכן, בלי לבזבז אף רגע, המועמד הראשון מוזמן לעלות".

מאט קם ממקומו, מתנשא לגובה שני מטרים מעל לסיפון, מרים את ידיו להשקיט את מחיאות הכפיים הסוערות.

"חבר'ה! במשך שלוש שנים, יותר מכול קפטן אחר בצוות אקווה, פיקדתי על ההאנטייל. עדיין הייתי מפקד, לולא בוגד שעלה על הסיפון שלי", הוא זרק מבט לעבר ריק, "אבל הימים האלה נגמרו! אנחנו רבים, אנחנו מאוחדים, אנחנו יכולים להרשות לעצמנו אפס סובלנות לכול בוגד שיעז לעלות שוב על סיפוננו! ספינה אחת כבר שגשגה תחת פיקודי, אימת הימים של מחוז הוואן! אז נכון, ידענו ימים קשים, אבל יחד אנחנו נחזיר את הגורביס ואת צוות אקווה לימים הזוהרים שלנו, ועם צוות הגורביס וקפטן ההאנטייל, נהפוך את הספינה הזאת לחזקה ואימתנית כשתיים!"

מחיאות הכפיים המתלהבות החלו שוב. אין ספק שיש לו כריזמה, והוא יודע גם לדבר כמו בן-אדם כשהוא רוצה, חשב ריק. כדאי מאוד שמוריאל תוכל לגבור עליו. היא קמה מייד כאשר מחיאות הכפיים התחילו להירגע, ומיהרה לתפוס את מרכז תשומת הלב.

"למעלה משנתיים מחיי ביליתי על סיפון הגורביס. הספינה הזאת היא ביתי ואת רובכם אני מכירה כמו אחיי ואחיותיי. היום בבוקר נרצחה חברה שלי, חברה של כולנו, בידי מתנקש", אמרה מוריאל, "הארגון ששם לעצמו למטרה להפיל את צוות מגמה מוצא עצמו מושפל שוב ושוב בידיהם. ומה אנחנו עושים? ממשיכים בעיסוקינו הרגילים, שודדים ספינות וצוברים כסף. אסור לנו לתת לזה להמשיך! אנחנו במלחמה, היינו במלחמה מהיום שקמנו, והגיע הזמן להתחיל להתנהג כמו במלחמה! תבחרו בי כקפטנית, ויחד לא ננקום רק בבוגדים, אלא בכול מי שמאיים עלינו. נחזיר לצוות מגמה מנה אחת אפיים ונגרום להם לשלם על כל מה שעשו לנו, ונתחיל עם הרוצח המתועב שהרג את הקפטנית האהובה שלנו!"

מוריאל בהחלט הייתה זוכה באהדת חבריה עם מחיאות הכפיים שהחלו שוב, לולא מאט שהתפרץ שוב לפניה.

"מוריאל תסלח לי, אבל התוכנית שלה היא לעשות בדיוק את מה שצוות מגמה היו רוצים. המתנקש של צוות מגמה כבר היה על הספינה וכמעט התקבל לצוות, אולי כדאי לציין שבזכות מישהי שהסכימה לתת לו הזדמנות", הוא פנה ישירות אליה, "מה היה מועיל לו יותר מלהישאר על הגורביס בתור מרגל, להעביר מידע לצוות מגמה או לנסות להטביע גם את הספינה הזאת? לא, צוות מגמה הסתפקו בלהיפטר מקפטנית אחת – אובדן גדול ללא ספק, אבל הרבה פחות ממה שיכלו להשיג. לאנשים האלה יש תוכנית והם מצפים לפעולת תגמול. אבל אנחנו? אנחנו נחגוג את מותה של קורדליה בהילולה המסורתית, ומחר בבוקר נצא לשדוד ספינה מלאה בקרדיטים, ואף אחד, אבל אף אחד, לא יהרוס לנו ת'מסיבה!"

למחיאות הכפיים הללו מאט נתן להמשיך הרבה יותר זמן לפני שעצר אותן שוב במחי-יד, "ואם מוריאל מחפשת עם מי להתחיל את מסע הנקמה שלה, אין סיבה שנצא לרדוף אחרי מתנקש שכנראה כבר הגיע ליבשה, כשכאן על הסיפון יש לנו חבר שכבר מת לפגוש את הקארוואנות".

הפעם מאט לא נענה במחיאות כפיים, אלא בצחוקים, שלמרבה הצער נשמעו מכול כיוון אפשרי. ריק פזל לעבר נדיה. היא מבינה כמעט כמוהו שהתמיכה במאט רחבה יותר ממה שציפו.

"לפני שידידי מאט מתחיל להטיח האשמות, הייתי מציעה לו להיזכר למי הוטבעה ספינה תחת פיקודו", השיבה מוריאל, "אין ספק שנמשיך לשדוד ונמשיך לחגוג, אבל עד מתי? כל אחד מאיתנו עלול למצוא את מותו בהתקפת הנינג'אסקות הבאה, או כשצוות מגמה יחליטו לחזור ולרסס את כולנו באש מן האוויר. האם אנחנו משחקים לידיהם אם נשיב מלחמה? יכול להיות. ויכול להיות שהם פשוט שוכחים עם מה הם מתעסקים. צוות מגמה מתגרים בנו, אבל הם שוכחים דבר חשוב: מים תמיד ינצחו אדמה! מים תמיד ינצחו אש! תבחרו בי להנהיג אתכם במלחמה הזאת, ויחד נראה להם מאיפה משתין המג'יקארפ!"

עכשיו מוריאל הצליחה לשלהב את הקהל קצת יותר, אבל עדיין פחות ממאט. לפני שמאט יספיק שוב להגיב והבחירות יהפכו לתעמולה אינסופית, דילן מיהר להתערב.

"שמענו את שני המתמודדים שלנו, כל אחד עם הניסיון שלו והרעיונות שלו, ונראה שברור לכולנו מה נקבל אם נבחר בכול אחד מהם. האם מישהו נוסף מעוניין להתמודד לתפקיד קפטן הגורביס?"

"אני!"

ראשיהם של כל הנוכחים הסתובבו. עדיין קשור לתורן, ריק ניסה להרים את ידו, אבל כל מה שהצליח לעשות היה להניע את גופו במין ריקוד שלומיאלי מוזר. את האוויר החלו למלא מלמולים שנעו בין שעשוע לכעס.

"סתום את הפה ואל תפריע לנו", סינן דילן.

"נדמה לי שהחוק קובע שכול מי שעל הסיפון רשאי להשתתף", אמר ריק מעל למלמולים שהלכו והתגברו.

"החוק כולל רק את חברי צוות אקווה!"

"ריק הוא חבר צוות אקווה!" התפרצה נדיה, "מאט קיבל אותו אלינו על ההאנטייל, ואף קפטן לא סילק אותו מאז".

נראה שדילן נאבק בדחף למי לשבור קודם את הפרצוף, לנדיה או לריק. לרוע מזלו, לשבירת פרצופים לא הייתה כל השפעה על ההליך הדמוקרטי.

"חברים, חוק הוא חוק, ולא נשבור מסורת עתיקה בגלל חלאה כמו ריק ריילי. אתה יכול לדבר, וכדאי שאלה יהיו מילים אחרונות ראויות".

"תודה רבה", אמר ריק, "לפני הכול, חשוב לי להבהיר דבר אחד: אני לא בוגד. מעולם לא התכוונתי לפגוע ב…"

"זה אמור להיות נאום בחירות, לא נאום הגנה במשפט!" קטע אותו דילן.

"אני מגיע לשם! מה שרציתי להגיד הוא שכמו מאט ומוריאל, גם אני תומך במדיניות של אפס סובלנות לכול גורם מפריע. לכן, ברגע שהגעתי ליבשת, דאגתי להיפטר מהפוקימון שלי שגרמה לשריפה על ההאנטייל. הפוכדורים שלי אצלכם, אתם יכולים לבדוק בעצמכם שהיא כבר לא אצלי, אני מאמין שכול מי שהיה על סיפון ההאנטייל היה מזהה אותה בקלות", הוא נשם עמוק, "חוץ מזה, יש לי עוד כמה הצעות משלי. כשהייתי ביבשת, בין היתר בשבי צוות מגמה, גיליתי כמה דברים שיעזרו לנו מאוד נגדם. אני לא יכול לספר עכשיו את כולם, כי הבנתי שאני לא אמור לדבר על מה שהוא לא נאום בחירות, אבל דבר אחד בכול זאת קשור לנושא: גיליתי שגם צוות מגמה מנסים להשיג כדור-מאסטר. אני יודע את זה כי הם רצחו לנגד עיניי מאמנת טובה וחזקה בניסיון לקחת ממנה את הכדור-מאסטר, אבל היא כבר לכדה בו פוקימון, אז אף אחד לא יכול להשתמש בו יותר. אבל הם ימשיכו לנסות, והם יצליחו אם לא נעשה כלום בנדון".

"אז אתה מסכים עם מוריאל שצריך להילחם בהם?" שאל מאט.

"אני מסכים עם שניכם! אנחנו צריכים להילחם בהם, ואנחנו צריכים גם להמשיך להשקיע בשוד ימי כדי להשיג כדור-מאסטר משלנו, אבל באמת לנסות להשיג אחד ולא סתם לספר לארצ'י שזה מה שאנחנו מנסים לעשות. וחוץ מזה אנחנו צריכים להפסיק לחשוב שהמנהיג שלנו אידיוט. אנחנו חושבים שאנחנו עובדים על ארצ'י כשאנחנו לא משיגים עבורו כדור-מאסטר, אבל בעצם הוא עובד עלינו. חשבתם פעם למה הוא ממשיך להעסיק אותנו אם אנחנו לא עושים את העבודה? התשובה היא שאנחנו ועוד איך עושים את העבודה, אנחנו פשוט לא מבינים את זה. הנה אנחנו עורכים בחירות שיקבעו מי יהיה קפטן הגורביס, אבל את מי הקפטן הזה ישרת? את ארצ'י. ומי מכם בחר את ארצ'י בתור מנהיג צוות אקווה?"

ריק הביט בקהל סביבו. לראשונה מאז שהגיע לגורביס, איש לא פצה פה.

"חשבתי כך. כולנו משרתים בן-אדם שמתכוון לתפוס פוקימון אגדי שעלול להציף את העולם במים, ולא עוצרים לרגע לשאול מה לעזאזל הוא מנסה לעשות! ובכן, אני לא מתכוון להמשיך לעמוד בצד בלי לשאול שאלות. מגיעות לנו תשובות, ואני אדאג שארצ'י יספק לנו אותן!"

נדיה הריעה ומחאה כפיים, ואפילו הצליחה לסחוף עמה עוד שניים או שלושה שודדים.

"תן לי להבין, אתה קורא תגר על המנהיג שלנו, ובו זמנית מנסה לטעון שאתה לא בוגד?" קראה מוריאל לעומתם.

"האם העובדה שאני דורש להבין את מניעיו של האדם שרוצה לתפוס את קיוגר הופכת אותי לבוגד? אתם יכולים לקרוא לזה ככה אם תרצו. מה שאני יכול להבטיח לכם הוא שמעולם לא בגדתי באף אחד מכם. אני מודה שעשיתי טעויות בדרך, אבל כל אחד טועה לפעמים. תשאלו את מאט. תשאלו את מוריאל. האם זה אומר שמגיע לי למות? ברור שלא. האם זה אומר שאתם צריכים להצביע לי? אין סיכוי, אני לא הייתי מצביע לי!"

"אז מה אתה רוצה?!" צעק דילן בקוצר רוח.

"שאלה מצוינת! אני בסך הכול רוצה שכולכם תקבלו את ההחלטות הנכונות, במיוחד היום. תודה לכולכם".

הוא הביט סביבו. רבים מהאנשים על הסיפון נראו מבולבלים. מאט נראה מהסס. מוריאל נראתה עצבנית. נדיה נראתה מתרגשת. דילן נראה רותח מזעם.

"טוב, כולם סיימו, או שעוד מישהו רוצה לעשות מהבחירות האלה קרקס?" שאל דילן, וכעבור כמה שניות של שקט, "אז נתחיל בהצבעה. מישהו רוצה להצביע לריק?"

אף אחד לא הגיב. פה ושם נשמעו צחקוקים, אבל פחות ממה שריק ציפה.

"אפס קולות לריק. מי רוצה להצביע למוריאל?"

כמה ידיים הונפו באוויר ודילן ספר אותן. כדי שמוריאל תנצח, יותר מחצי מחברי הצוות הנותרים יצטרכו להימנע, וריק החליט שלו עצמו עדיף להימנע בלי קשר לעובדה שידיו אזוקות, כדי לא להרגיז את מאט שכנראה עומד לנצח.

"11 קולות למוריאל. מי רוצה להצביע למאט?"

אלה בבירור היו יותר מחצי מחברי הצוות הנותרים, כולל דילן עצמו. רוחו של ריק נפלה. עכשיו נשאר לו לסמוך רק על עצמו.

"17 קולות למאט, ויש לנו מנצח! מזל טוב, קפטן מאט!"

מישהו פתח בקבוק בירה ושפך אותו היישר על ראשו של מאט. מאט הניף את זרועותיו לאוויר ופער את פיו, שותה חלק קטן מהבירה כשהשאר נשפך על סנטרו וחזהו. לאחר מכן גם שודדים אחרים הצטרפו לחגיגה, שותים גם הם באותה צורה, חלקם מחבקים את מאט, מיעוטם מנחמים את מוריאל שנראה שהפסידה בכבוד. ואז מאט הישיר את מבטו אל ריק, שעדיין היה קשור לתורן, והתקרב אליו בצעדים כבדים.

"יש 'ך הזדמנות אחת", אמר, "ספר לי כל מה ש'תה יודע".

ואז הסתובב ופנה אל כל השאר: "קדימה, עופו על עצמכם כמה ש'תם יכולים! יש לנו כדור-מאסטר להשיג מחר!"