פוקימון; במהירות החושך – פרק 155: המלחמה נפתחת / איידן סוייר

פוקימון – במהירות החושך / איידן סוייר

מדריך פרקים: https://pocketmonsters.co.il/?p=54398

הערה: חלק 5 יפורסם בקצב של 2 פרקים בשבוע, ביום שבת.

– – – – –

דאסטי מעולם לא רצה להיות גיבור. עבודות בשטח לא היו בשבילו, היה לו טוב לעבוד כמגייס בצוות רוקט במכון של סיניבר, ולהרוויח תוך כדי כך שתי משכורות יפות. אבל כשניתנה הפקודה לחסל את הצוות של שועל האש, הוא נאלץ לעבור לחיות על אי בודד, עם חברים בודדים בלבד ועם גנרל שהוא בקושי סומך עליו. במשך חצי שנה, דאסטי רק חיכה ליום שבו הכול ייגמר והוא יוכל לחזור לחייו הרגילים. היום הזה הגיע היום.

הגנרל הופיע כרגיל מן האוויר, מלווה בופוריאון שלו וצולע במקצת, אבל הפעם במקום החולצה שכרוכה סביב ראשו, הוא שוב לבש את גלימת הגנרל שלו. דאסטי לא ראה את שועל האש בגלימה האדומה מאז ששלח הודעה המונית בפוקיפון על הפיכתו לגנרל החדש.

"בוקר טוב, גנרל", אמר דאסטי, "מה אפשר לעשות בשבילך היום?"

"חברים, הגיע היום הגדול. עוד כמה שעות המתקפה על צוות רוקט עומדת לצאת לפועל".

מלמולים ומבטים הוחלפו. הביטחון שבו דיבר הגנרל והגלימה שלבש שוב, בהחלט עשו את שלהם. זה היום שדאסטי חיכה שיגיע, וכעת, משהגיע, בטנו כמו התמלאה באבנים.

"אנחנו לבדנו אמורים לנצח את צוות רוקט?" קראה חיילת ששמה מריאטה.

"אנחנו לא לבד. הצלחנו לגייס לצדנו חצי מחברי צוות רוקט, ויחד איתנו, אנחנו רבים יותר מהחצי השני. יש לצדנו גורם הפתעה ויתרון מספרי. הניצחון מובטח לנו".

"איפה החברים שלקחת אתמול?"

"פרסי וברגר? הם בסדר גמור, אבל הם לא ישתתפו בקרב".

"תגיד לנו איפה הם!" קרא דאסטי, "תשתף אותנו פעם אחת בתוכניות שלך!"

הגנרל היסס. "פרסי נעצרה, וברגר דואג לה. אחרי שננצח היום, כולנו נהיה בסדר גמור".

"אתה נשמע מאוד בטוח בעצמך!"

"כי נעשה את זה ביחד! כולנו נהיה יחד ונשמור זה על זה, והפעם גם אני אהיה לצדכם. אני לא אשקר לכם, הקרב לא יהיה קל, ועל המקום שומרים פוקימונים קוראי מחשבות. אבל כולנו יודעים עבור מה אנחנו נלחמים, ואני יודע שאיש מאיתנו לא יוותר!"

מחיאות כפיים מנומסות נשמעו פה ושם וגוועו במהרה.

"אני אתך עד הסוף, גנרל!" ג'יימס היה הראשון שצעד קדימה בהתלהבות.

"גם אני!" מישהו הצטרף אליו.

דאסטי לא היה נלהב כל כך, אבל הברירה הייתה להישאר כאן לנצח. הוא צעד קדימה. וכך הצטרפו גם השאר.

"יפה מאוד", אמר שועל האש, "נצא לדרך בעוד שעתיים. ודבר אחד אחרון, אני לא יכול להבטיח שכולכם תחזרו הביתה בשלום. בחודשים האחרונים הפכתם למשפחה, ויש לכם רגעים אחרונים יחד לפני שכול אחד הולך לדרכו. נצלו את הזמן הזה".

"ומה אתך?" שאל ג'יימס, "תצטרף אלינו?"

"אני לא הייתי כאן אתכם כל הזמן הזה. לא מגיע לי להיות חלק מהמשפחה שנוצרה כאן".

"בשבילי אתה משפחה".

הגנרל שלח יד מתחת לברדסו. דאסטי שם לב שחסרות לו שתי אצבעות, ויכול היה לנחש שהוא מוחה דמעה.

"תודה, ג'יימס", אמר הגנרל, "אבל גם אתה לא תצטרף לפרידה ולקרב. עבורך יש לי משימה מיוחדת, ואני רוצה שתצא לדרך כבר עכשיו".

"שוב פעם משימה מיוחדת רק לג'יימס?" רטן דאסטי.

"לג'יימס אין פוקימונים והוא לא יביא תועלת בקרב", ענה הגנרל, "במקום זה, אני רוצה שתצא אל היבשת ותלך לחפש את ג'סי".

"את ג'סי?!"

"יש לזה חשיבות גדולה, והפעם אני באמת לא יכול להסביר לך למה. תצטרך לסמוך עליי".

"אני סומך עליך בעיניים עצומות, גנרל".

"יפה", אמר שועל האש, "אם כך נצא לדרך".

"רגע אחד", קרא דאסטי, "שוב אתה לא מספר לנו כלום! אנחנו אמורים לסמוך עליך בקרב על חיינו?"

"אני באמת מצטער שזה המצב, אבל אין לנו ברירה. כולנו באותה סירה וכולנו רוצים את חירותנו".

"הראה לנו את פניך!"

"אני לא יכול להסתכן בבגידה אפילו ברגעים האחרונים. אחרי הדברים ששמעתי שנאמרו עליי כאן, דאסטי, אני בטוח שאתה מבין למה".

הוא אחז בידו של ג'יימס ושניהם נעלמו עם ופוריאון. לרגע אחד דאסטי רק המשיך לבהות בנקודה בה נעלמו. ואז הרגיש מגע רך על כתפו. דאסטי הסתובב וראה את מריאטה.

"אז אנחנו נפרדים", חייכה אליו, "כדאי שנעשה את זה כמו שצריך".

דאסטי חייך אליה בחזרה, ולקח את ידה שמשכה אותו הרחק מכולם. אם יש לו עוד שעתיים לחיות, הוא יודע בדיוק כיצד היה רוצה לנצל אותן.

שעתיים מאוחר יותר, תשע דמויות אוחזות ידיים הופיעו בפינה שקטה של החורשה, מלוות בופוריאון שעמה התעתקו. החיילים הרפו את ידיהם, אבל מריאטה עדיין המשיכה לאחוז בידו של דאסטי.

"אנחנו קרובים. נמשיך מכאן ברגל, יש לנו הליכה של חצי שעה".

"אז מה עכשיו?" שאל אחד מהם.

"אני אסרוק את המשך הדרך. חכו לי כאן", אמר הגנרל והתחיל ללכת.

"אתה נוטש אותנו כאן?!" קראה מריאטה.

"אני לא נוטש, אני רק הולך לבדוק אם השטח נקי. באמת, סמכו עליי".

כנראה מתוך מחשבה שחייליו ינסו ללכת אחריו, הגנרל לא התקדם משם בהליכה, אלא התעתק ונעלם. דאסטי הרגיש את ידו נמחצת.

"זה לא מוצא חן בעיניי", אמרה מריאטה.

"גם בעיניי לא", הסכים דאסטי, "שחררו את כל הפוקימונים שלכם, אולי מישהו יתקיף אותנו!"

והוא שחרר מהפוכדור את הפוקימון שלו, רפידאש, שהתפתחה מפוניטה והפכה לחד-קרן לבנה בוערת באש עזה. גם שאר חברי צוותו שחררו את הפוקימונים שלהם, שהסתדרו סביבם במעגל לשמור עליהם. במשך דקה ארוכה הם המתינו, ואז נשמע קול רשרוש. מבין השיחים הופיע הגנרל בגלימה האדומה, מתקדם כמו תמיד בצליעה איטית.

"אנחנו לא צריכים את הפוקימונים שלנו עדיין", אמר.

"ואם מישהו היה מתקיף אותנו?" קרא דאסטי.

"אף אחד לא יתקיף אותנו כאן. אמרתי לכם, תסמכו עליי. ובבקשה תשיבו את הפוקימונים לפוכדורים, אחרת יראו אותנו מתקרבים מקילומטרים".

הוא סב על עקביו והתחיל לצלוע בחזרה למקום שבא ממנו.

הצוות הגיע אל המעבדה מבלי להחליף עוד מילה עם הגנרל. דאסטי, לעומת זאת, לא הפסיק לדבר עם חבריו.

"ומה הקטע עם הצליעה? אני אומר שהרגל שלו בסדר גמור והכול הצגה".

"למה שירצה שנחשוב דבר כזה?" שאלה מריאטה.

"שנרחם עליו או שנחשוב שנפגע בגלל משהו רציני, אני לא יודע. אבל תסתכלי איך הוא הולך. הוא כל הזמן משנה את הקצב, זה נראה כאילו הוא ממש מתאמץ ללכת ככה".

"אתה מגזים", התערב חייל אחר.

"הגענו", קטע הגנרל את השיחה המרתקת.

כולם עצרו במקום. כמאה מטרים מולם התנשא מבנה עצום שגימד בגודלו את כל הבתים הסמוכים.

"מה עכשיו?" שאל אותו חייל, "אמרת משהו על פוקימונים קוראי מחשבות".

"נצטרך לדאוג מהם ברגע שנתקרב למעבדה. ברגע שאתן את האות, כולנו נשחרר את הפוקימונים שלנו ונסתער. אין מה לנסות להערים על האספאונים, כי הם יחזו מראש את כל המהלכים שלכם, אז פשוט כנסו בהם בכול הכוח. ועדיף מאוד להשתמש בהתקפות פיזיות".

"זה הכול?"

"הם בסך הכול פוקימונים. הם אמורים להתריע על פולשים, ואנחנו לא מסתירים את היותנו כאלה. נראה מה הם שווים בקרב. אני סומך עליכם לטפל בהם כדי שאני אוכל לטפל בבוס".

כמה חיילים הנהנו, ביניהם מריאטה. דאסטי לא אהב את התוכנית, אבל שוב לא הייתה ברירה אחרת.

"בסדר, מוכנים?" אמר שועל האש, "קדימה!"

עשרות פוקימונים הופיעו במקום והסתערו יחד עם מאמניהם. רפידאש הייתה המהירה מכולם והגיעה ראשונה אל דלת המעבדה, בעטה בה בפרסותיה החזקות ושברה את ציריה. כל מי שהצליח להידחק פנימה נכנס בעקבותיה, ואספאונים התעתקו למקום בהמוניהם. הגנרל חמק מן הקרב עד לקצה השני של אולם הכניסה וזימן את המעלית.

"אני צריך את ריידון", צעק מבעד לשאון הקרב.

"ריידון, אל המעלית!" קראה המאמנת שלו.

כשהדלתות נפתחו, ריידון נכנסה אל המעלית וקדחה ברצפה. סוג האדמה שלה הגן עליה מהזרם החשמלי שחטפה כתוצאה מכך, וכעבור זמן קצר היה ברצפה חור שהוביל אל פיר המעלית.

"אחריי!"

כל מי שהצליח להתחמק מן האספאונים התחיל לרדת בפיר, רובם בעזרת חבלים של פוקימוני עשב או תעופה של פוקימונים מעופפים. דאסטי קפץ על גבה של רפידאש. היא הכירה בו כמאמן שלה ולכן האש לא שרפה אותו כלל, ופתחה בריצה מהירה כל כך, עד שהצליחה לרוץ במאונך לאורך הפיר ויצאה ממנו בקומה התחתונה. עוד ועוד מאמנים ופוקימונים נדחקו פנימה אל תוך חדר הכניסה, חלקם עזרו לחבריהם שלא היו להם פוקימונים שאפשרו לרדת בפיר. כל אותו זמן האספאונים המשיכו לתקוף, אבל התברר שהגנרל צדק: הם לא עשו נזק משמעותי ונועדו בעיקר להתרעה.

"רפידאש, פרץ התלקחות!"

רפידאש השתמשה במתקפה החזקה ביותר שלה נגד האספאון שמולה, ובעטה בו עם הפרסה הבוערת שלה. אספאון התעתק מן המקום בזריזות ושיגר לעברה קרן על-חושית, אבל רפידאש נעה כל כך מהר עד שגם היא כמעט התעתקה ממקום למקום. המסדרונות הלבנים אמנם לא היו רחבים במיוחד, אבל היו ארוכים מאוד, וכאן היה לכולם הרבה יותר מקום להילחם. רפידאש הסתערה הלוך ושוב לכול אורך המסדרון, משגרת תופת להביורים לכול עבר, למרות שבאמת השפיעו פחות על האספאונים. הם הטו את הסילונים ממסלולם בכוחם הטלקינטי, אבל הם היו מעטים מכדי להתמודד עם כל ההתקפות של כל הפוקימונים במקום. שניים מהם כבר צנחו חסרי הכרה עד שכול המאמנים ירדו לקומה התחתונה, ועוד מהם המשיכו ליפול גם לאחר מכן, עד שהאספאונים נכנעו – כל מי שנשאר התעתק משם, מותירים מאחוריהם מעבדה ריקה מלבד צוותו של שועל האש.

דאסטי סקר את המסדרונות. המעבדה הייתה ריקה ושקטה מדי.

"חפשו את הבוס", אמר הגנרל, "מי שמוצא משהו, שיצעק".

דאסטי בחר את אחת הדלתות הכחולות ופתח אותה. לא היה שם כלום מלבד ציוד. הוא נכנס לחדר וסרק אותו היטב, אבל לא היה שם אף אחד. הוא נכנס לחדר נוסף שגם הוא היה ריק למראה, כשלפתע אזעקה מחרישת אוזניים הדהדה בכול המעבדה. דאסטי יצא בריצה והביט בלוח ברזל יצוק עולה מתוך פיר המעלית וחוסם את היציאה. אפילו ריידון לא יכולה לחדור דבר שכזה.

"נפלנו למלכודת", אמר דאסטי.

"מישהו מצא משהו? אולי יציאה אחרת בחדרים?"

"לא. אנחנו במבוי סתום".

"נמשיך לחפש. לא יכול להיות שזה הכול".

כולם כולל הגנרל חזרו לחיפושים במלוא המרץ, אך לשווא – הם היו לכודים.

"כל הכבוד, גנרל", אמרה מריאטה כשכולם התאספו שוב באותו מקום.

"הובלת אותנו ישר לתוך המלכודת של הבוס", הוסיפה אחרת.

"זה לא יכול להיות", שועל האש הניד בראשו, "הבוס לא יכול היה לדעת שאנחנו מגיעים".

"נחש מה? הבוס ידע".

"ושוב סמכנו עליך כמו טיפשים שתוציא אותנו מהבוץ הזה, ושוב אכזבת את כולנו".

דאסטי הביט ברפידאש שלו. כשרצה אליו, נקישות פרסותיה הדהדו ברעש גדול בחלל הריק.

"בגדת בנו בפעם האחרונה, גנרל", הוא הדגיש את המילה האחרונה במיוחד.

"בגדתי בכם? אתה באמת חושב ש…"

"אל תנסה לשקר אותנו שוב", אמר דאסטי, "הכול נגמר, גנרל. אם אנחנו לא יכולים לתפוס את הבוס, לפחות נעשה משהו מועיל אחר".

"אתה מבין בכלל מה אתה אומר?"

"אני מבין טוב מאוד".

הוא הביט סביב בחבריו לצוות. מריאטה ושלושה נוספים נעמדו מאחוריו. השלושה האחרים נסוגו לאחור, לא מתכוונים לקחת חלק במתרחש, אבל גם לא להוטים להגן על הגנרל. הוא נותר בודד במערכה.

"אני לא האויב שלך ואני לא רוצה לפגוע בך, דאסטי".

"אתה מאיים עליי? אנחנו חמישה ואתה אחד, הטעות היחידה שלנו היא שלא עשינו את זה מוקדם יותר".

בתנועה איטית, הוא התחיל להניע את ידו אל חגורת הפוכדורים שלו, לכיוון פוכדור שחור.

"אל תחשוב על זה אפילו", איימה מריאטה.

לפני שמישהו אמר משהו נוסף, הגנרל פתח את הפוכדור. רפידאש פערה את פיה, ושועל האש הספיק להשתטח על הרצפה לפני שסילון האש שלה חרך אותו כליל. ברגע הבא כולם נהדפו כמה מטרים לאחור בכוח אדיר, כאילו משהו התפוצץ בדיוק במקום שבו שכב שועל האש. דאסטי הרים את מבטו. מעליו ריחף פוקימון שמעולם לא ראה כמותו – הוא נראה כמו יצור שמישהו הרכיב לא נכון, עם זנב שיוצא מבין רגליו, שלוש אצבעות עגולות ובלתי שימושיות למראה בכול גף, ושני צווארים רזים מחברים בין גופו האנושי לראשו החתולי. למרות מראהו המוזר, משהו בו שידר עוצמה בלתי-רגילה, ודאסטי הבין זאת במיוחד כשהפוקימון דיבר.

<סוף סוף>, אמר, <הגיע הזמן להיפטר מהכלא הטכנולוגי הזה>.

הוא היישיר את מבטו אל הגנרל, והפוכדור השחור שבחגורתו התנפץ מייד לאלפי רסיסים. זעקה נפלטה מגרונו כשכמה מהם ננעצו בפניו וגלימתו.

<כמה זמן הייתי שם? תחושת הזמן אובדת בתוך הדבר הזה, אבל נראה שכלום לא השתנה. אתם, בני האנוש, עדיין מתייחסים אלינו בתור עבדים ותו לא>.

"מה אתה רוצה מאיתנו?" מלמל דאסטי.

<מכם? שום דבר. אני יודע בדיוק מה עובר עליכם, מה אתם מרגישים. לכודים במבוך ללא מוצא ואין לכם לאן ללכת. להרוג אתכם עכשיו יהיה בזבוז של סבל שהרווחתם ביושר>, והוא שוב הביט בגנרל, <אתה, לעומת זאת, סיפור אחר. בפעם האחרונה שמישהו ניסה לכלוא אותי בפוכדור, המעטתי בכוחו. לא אחזור על אותה טעות שוב>.

ובמחשבות אלו, עיניו של הפוקימון בהקו בכחול בהיר, והריצפה שעליה השתרע הגנרל שינתה את צורתה והפכה ליתדות אבן חדים וארוכים שננעצו היישר בגופו. הוא לא הצליח לצעוק, אלא רק חרחר בנשימותיו האחרונות. אור לבן הקיף את הפוקימון והוא נעלם.

מריאטה מיהרה אל גופתו של הגנרל. היא לא ידעה מה לעשות, אם צריך להוריד אותו או להשאיר אותו שם, אבל היה ברור שזה כבר לא משנה. הדבר היחיד שיכלה לחשוב עליו היה להוריד את הברדס. צווחת בהלה נפלטה מגרונה, כשמבעד לדם שנשטף מפיו נחשפו פניו הצעירים להפליא. דאסטי פער את עיניו, כשזיהה את הגנרל מיד בזכות שיערו הארוך המוכר.

"הילד הזה היה שועל האש?!"