פוקימון; במהירות החושך – פרק 116: אלגנטיות של קקטוס / איידן סוייר

פוקימון – במהירות החושך / איידן סוייר

מדריך פרקים: https://pocketmonsters.co.il/?p=54398

הערה: חלק 4 יפורסם בקצב של 2 פרקים בשבוע.

– – – – –

ריק מצא את עצמו פנים אל פנים מול נחש ענק. הוא אף פעם לא חשב ברצינות על הסיכון הזה, אבל אפילו כשאתה מתעתק למקום שאתה מכיר היטב, אתה אף פעם לא יודע אם יש שם מישהו, או עד כמה הוא ישמח לראות אותך. הפעם נראה ששני הקריטריונים פעלו לרעתו, ולועו הפעור של הנחש לחשש באיום, ממוסגר בפרצוף זועם בצבעי שחור וזהב ועם שתי שיני ארס אדומות וארוכות.

"חכה, סוויפר", נשמע קול גברי.

סוויפר, פוקימון הנחש, סגר את פיו אבל עדיין לחשש ובהה בריק בזעם. מאחוריו הופיע גבר כבר ארבעים, מרכיב משקפי מגן נגד החול, ולמרות שעצר את הפוקימון שלו, הוא עדיין לא נראה ידידותי במיוחד משום מה. ייתכן שהיה זה ראשו המגולח לחלוטין או גובהו המיתמר מעל מטר ותשעים שהוסיפו למראהו המאיים.

"מי אתה?" שאל הגבר.

"שמי ג'ון", אמר ריק, "מי רוצה לדעת?"

"אני לא אוהב זרים שמופיעים ונעלמים באמצע המדבר שלי, ג'ון".

"המדבר שלך?"

"אני סייר הפוקימונים הממונה על האיזור הזה. מצאנו את העקבות שלך, הן נעלמו יחד עם גומה של טראפינץ'. במקרה אתה מופיע שוב, ויש אתך טראפינץ'", הוא שלח מבט בזחל המשונה, "איך אתה מסביר את זה?"

"הותקפתי בידי קקטוס. השתמשתי בהתעתקות כדי להגיע למקום מבטחים. לא לקחתי את הפוקימון הזה בכוונה, הוא פשוט הצטרף אליי".

ריק הבחין שפוקימון הזחל, ששמו כנראה היה טראפינץ', כבר לא היה עוין כל כך. כעת הוא נצמד לרגלה של ניינטילס, כאילו מבקש שתגן עליו מפני משהו. ריק הבין אותו; גם לו התחשק להתחבא מאחורי משהו למראה סוויפר והסייר שלו.

"אתה יכול להוכיח את זה?"

"להוכיח את מה? אתה רואה שהחזרתי אותו, למרות שלא ידעתי שלא הייתי אמור לקחת אותו איתי".

"תחזיר בבקשה את הפוקימונים שלך לפוכדורים".

"אני אחזיר את ופוריאון. את ניינטילס אני צריך כדי ללכת".

הסייר הביט ברגל החסרה שלו. ניצוץ של הבנה נראה בעינו.

"טוב. אבל אל תחשוב אפילו לתקוף".

ריק השיב את ופוריאון לפוכדור. בינתיים החלה שוב לנשוב רוח חזקה, וריק שוב הרגיש את החול בעיניו. הוא סוכך עליהן בכף ידו.

"עכשיו אפשר לדבר כמו בני-אדם?" שאל.

"אפשר", אמר הסייר, "נעים מאוד, שמי נוח".

"נעים מאוד. אני בסך הכול רוצה לצאת מהמדבר הזה ולהגיע לעיר מאוויל. לא התכוונתי להסתבך".

"אם כך בוא איתי. אני אראה לך את הדרך".

ריק רכב על ניינטילס בעקבות נוח וסוויפר. טראפינץ' עקב אחריהם לאורך כל הדרך, שוחה בחול כאילו היה מים ונצמד לניינטילס ככול האפשר. כשמשהו התקיף אותם בדרך, ריק כבר ידע מה זה היה, אבל לפני שהספיק להגיב, סוויפר חבט בו בזנבו והעיף אותו הצידה. סוויפר, שהיה פוקימון רעל בעצמו, לא חשש מהרעלה.

"סוויפר, מתקפת הלם ארסי!"

גז סגול רעיל נורה מפיו הפעור של סוויפר, מהר בהרבה מכדי שהקקטוס הקטן יוכל להתחמק. במהרה הוא היה שרוע על האדמה, החול מתחיל לכסות את גופו. כשריק הפנה ממנו את מבטו הוא שם לב שטראפינץ' רועד במיוחד.

"למה הקקטוסים האלה תוקפניים כל כך?" שאל ריק, "חשבתי שבדרך כלל פוקימונים לא תוקפים בני-אדם".

"הקקניאות לא תוקפניות מטבען. הם חיו כאן בשלווה בעבר, עד שהגיעו צוות מגמה".

"צוות מגמה?"

"כן", אמר נוח, "אתה מבין, בעבר התקיים במדבר הזה איזון עדין. הקקניאות הן אויביהם הטבעיים של הטראפינצ'ים, כמו זה שהתלווה אליך. הטראפינצ'ים טורפי החרקים ניזונו מנינקאדות, שבתורן ניזונו מקקניאות. הכול השתנה כשצוות מגמה הגיעו הנה ולכדו נינקאדות בהמוניהן, עד שנכחדו מהמדבר. כעת אין לקקניאות אויב טבעי והן משגשגות. הטראפינצ'ים נמצאים גם הם בסכנה, בלי מקור המזון העיקרי שלהם ועם כל כך הרבה אויבים. כשהן ייכחדו, גם הקקניאות ייאלצו לעזוב. הן יודעות שיהיה להן קשה להסתגל לאיזור מחיה חדש, לכן הן נלחמות בכול מה שנקרה בדרכן, בכוונה להתחזק לדחוק כל מי שעלול לאיים עליהן בבוא העת".

"וכשהקקניאות יעזבו למקום אחר, מין אחר של פוקימונים שחי שם יהיה בסכנה?"

"בדיוק. אני כאן כדי לטפל בקקניאות. סוויפר הוא הנשק האולטימטיבי נגדן, אבל אפילו הוא לא יכול להגן על כל הטראפינצ'ים שנשארו".

"זה מסביר הרבה", אמר ריק, "בגלל זה כעסת כשחשבת שתפסתי אחד".

זה גם מסביר למה קייטלין בירץ' חיפשה נינקאדות חדשות, הבין ריק, אבל את החלק הזה שמר לעצמו.

"בדיוק. הטראפינצ'ים פגיעים גם ככה, אז אם כל אחד יבוא הנה ויתפוס אחד, הם ייכחדו במהרה".

גל חדש של שנאה חלף בריק כלפי צוות מגמה. בכול פעם ששמע עוד על מעלליהם, חשב שצוות מגמה הגיעו לשפל המדרגה, אבל במהרה התברר לו שהוא טועה ושתמיד יכול להיות יותר גרוע. מצד שני, המחשבה שאולי יכול להיות אפילו יותר גרוע ממה שהוא יודע עליהם עד עכשיו, הייתה קשה מנשוא.

כעבור כמה שעות הגיעו ריק, נוח והפוקימונים אל קצה המדבר. ריק עדיין לא ראה שום עיר באופק, אבל נראה שבאיזור הזה סופות החול נרגעו והאדמה הלכה ונהייתה נוחה יותר.

"ובכן, כאן אנחנו נפרדים", אמר נוח, "המשך בשביל דרומה ותגיע למאוויל".

"תודה רבה", אמר ריק, "בואי, ניינטילס".

ריק הביט לאחור וראה שטראפינץ' עדיין זוחל בעקבותיו. מחוץ לחולות היה לו קשה יותר להתקדם, אבל הוא עדיין ניסה להשיג אותם על רגליו הקטנות. סוויפר חסם את דרכו ונשף לעברו.

"חזור הנה, טראפינץ'", אמר נוח, "אתה לא הולך לשום מקום".

"אני לא חושב שהוא אוהב את המדבר הזה", אמר ריק.

"אני מבין אותו, ועדיין הוא לא יכול לעזוב. זה מקומו".

ריק נזכר במילותיו של ג'יימס. טראפינץ' אולי יכול לעכב את הכחדת בני מינו, אבל האם זה שווה את העובדה שחייו שלו יעברו בפחד מפני הקקניאות?

"אין שום דבר שאפשר לעשות כדי לעזור לטראפינצ'ים?" שאל.

"למען האמת יש, אבל זה לא משהו שאני יכול לבקש ממך".

"למה לא?"

"אתה מגדל פוקימונים, נכון?" שאל נוח, "אני לא יכול לבקש ממך להצטרף אליי לציד קקניאות. לא הרבה אנשים יסכימו לפגוע בפוקימונים, גם אם הם יודעים שזה נעשה לטובת פוקימונים אחרים".

"לא חשבתי שסייר פוקימונים יעשה דבר כזה".

"זהו בדיוק. זה הצד הפחות נעים בעבודה שלי".

"למה שלא תביא הנה נינקאדות חדשות שיטפלו בקקניאות?"

"אתה מתכוון לנינקאדות שנמצאות כעת בידי צוות מגמה? בהצלחה עם לשחרר אותן מהם".

זה באמת עסק ביש, חשב ריק, לדעת שמישהו ייפגע ולא משנה מה הוא לא יבחר לעשות, ואפילו יבחר שלא לעשות דבר. ובכול זאת, הוא לא יכול היה לשאת את מראה טראפינץ' הקטן מפחד ממה שהיה פעם הבית שלו.

"אני אעזור", אמר ריק.

ריק בילה את שארית היום בעזרה לנוח לחפש עקבות. הוא לא ידע מה הם מחפשים בדיוק, אבל הוא כבר ידע איך נראים עקבות של קקניאה, ונוח אמר לו לחפש עקבות שהולכים יחד עם הקקניאות אבל נראים שונה. אלה העקבות של קקטורן, הצורה המפותחת של קקניאה, ולדברי נוח הם פעילים בלילה ולכן אין טעם לחפש אותם במהלך היום.

"מה אחרי שנמצא אותם? נהרוג אותם?"

"לא נהרוג אותם, אבל נפגע בהם מספיק כדי שיהיו חלשים מכדי להילחם. אם הטראפינצ'ים ימצאו אותם מעולפים, אולי הם יטרפו אותם, אבל זה כבר לא ענייננו".

לאחר שמצאו עקבות של קקטורן שחשפו את מיקומו, הם מצאו מערה בקרבת מקום והסתתרו בפנים, מה שהעניק להם מסתור וגם מחסה מסופות החול. ריק שחרר את סניזל ואנורית' מהפוכדורים שלהם. את ופוריאון העדיף לשמור בפנים, שלא תיפגע אם יגיע למצב שייאלץ להתעתק משם, והיא ממילא הייתה חלשה מול פוקימוני עשב.

"אז מה עושים עכשיו? מחכים?"

"כן. אין עוד זמן רב עד לשקיעה. למה שלא תספר לי על עצמך בינתיים, ג'ון?"

ריק היסס. אמנם היה לו שם בדוי, אבל הוא מעולם לא חשב על סיפור כיסוי. הוא החליט לספר לנוח את הסיפור האמיתי על מה שקרה כשיצא למסע הפוקימונים לפני שנתיים, עד הרגע שבו הצטרף לצוות רוקט. לפי ההמשך שהמציא לעצמו, הוא סיים להתחרות בליגות ג'וטו וקנטו והגיע להואן בחיפוש אחר אתגרים חדשים.

"ואתה לא מפחד? כולם יודעים שהואן זה מקום מסוכן".

"אני יודע שיש כאן מלחמת ארגוני פשע, אבל ממה שראיתי זה לא נורא כל כך", ריק השתדל להישאר שליו, "הם פוגעים בעיקר זה בזה, לא?"

"בעיקר, אבל לא רק. לא מעט אזרחים סובלים מהמלחמה".

"הדבר הנורא היחיד ששמעתי שהם גרמו כאן היה טביעת ספינה של צוות אקווה".

"כן, זה קרה", אמר נוח, "דבר כזה לא קורה הרבה. זה אירוע רציני".

"מאוד רציני. שמעתי שלא היו ניצולים בכלל. בקצב הזה מספיק להטביע עוד ספינה אחת כדי שצוות אקווה יפסיקו להתקיים".

"זה נדיר וכנראה לא יקרה בקרוב".

"אז השמועה נכונה?" שאל ריק, "באמת לא היו ניצולים?"

"אני לא יודע יותר ממך".

"בכול מקרה, גם אם אני במקרה אקלע למלחמה ביניהם, אני לא חושב שהם יפגעו בי. אתה יודע שאני יכול להתעתק, אז אם אני נקלע לצרה, יש לי איך לצאת מזה".

"כן", נוח הביט בפוכדור של ופוריאון שעדיין הכיל אותה, "זה מאוד לא רגיל, ופוריאון שמסוגלת להתעתק".

"פרופסור אלם היה אומר שאתה לא מגדל פוקימונים אמיתי אם אין לך לפחות פוקימון לא רגיל אחד".

"זה משפט מעניין. הוא קצת מזניח את מי שרוצה פשוט לדאוג לפוקימונים ולא אכפת לו אם הם רגילים או לא", נוח ליטף את זנבו של סוויפר, "סוויפר שלי הוא הכי מיוחד עבורי בעולם, ולא אכפת לי שכול מי שמביט בו מהצד רואה סתם סוויפר רגיל".

"גם שאר הפוקימונים שלי, אל תבין לא נכון. אני פשוט חושב לפעמים איזה חותם אני אשאיר על העולם, ולהיות מי יהיה שגילה שאיוי יכול להתעתק גם בלי להתפתח לאספאון נשמע לי מכובד מספיק".

רק חבל שזה לא נכון, הוסיף בלבו. הרעיון היה בכלל של הדרקון האדום, מי שביצעה אותו הייתה סברינה, ואם ימשיך בדרך שהוא הולך בה כעת, החותם היחיד שריק היה בדרכו להשאיר על העולם היה להיות הפושע הצעיר ביותר שיישפט למאסר עולם.

"כבר מתחיל להחשיך", נוח קטע את הרהוריו, "עוד מעט נוכל לצאת".

תנועת הפוקימונים סביבם בהחלט החלה להתגבר. יותר ויותר קקניאות חלפו על פני המערה, ובמהרה נראה שהם מתקהלים ולא סתם הולכים לבד. ריק הציץ והבחין לאור הירח שהם מתקהלים סביב קקטוס גדול יותר, צורתו כצורת אדם, וכל גופו הירוק מכוסה קוצים, כולל קוץ גדול במיוחד שנראה כמו כובע על ראשו ושיווה לו מראה של דחליל מעוות. נראה שהוא מדבר עם הקקניאות בשפה שכללה בעיקר מחוות ידיים וסימנים בחול.

"מה עושים?" שאל ריק.

"כל הפוקימונים שלנו חזקים נגד עשב, אבל להם יש יתרון מספרי. לדעתי הכוחות שווים. אנחנו צריכים פשוט לתקוף ולנסות להוריד כמה שיותר מהם במכה הראשונה".

"בסדר", אמר ריק.

"בסימן שלי. שלוש… שתיים…"

כשנוח הגיע לשתיים, אחת הקקניאות הסתובבה והביטה היישר בריק. היא הניפה את ידה הגדולה כאילו למשוך את תשומת לבם של חבריה.

"עכשיו!" קרא ריק.

הפוקימונים שלו זינקו קדימה, מותירים את סוויפר מאחור. זעקתו של נוח בקושי נשמעה מעל לקולות הקרב, כשמטח של אש, קרח ואבנים נורו על הקקניאות. סוויפר הסתער גם הוא, אבל הקקניאות מיהרו לחסום את דרכו והוא נשאר מאחור, לא יכול להתקרב לקקטורן.

"תראה מה עשית!" שאג נוח.

"לא נורא. אתה תטפל בקקניאות, אני אדאג לקקטורן. אנורית', טפל בו!"

אנורית' היה הבחירה הטבעית, משום שכול מתקפות סוג החרק שהוא הכיר, שהיו חזקות מול עשב, היו מתקפות פיזיות והוא לא יכול היה לתקוף עמן אויבים רבים. ניינטילס וסניזל פינו לו את הדרך מקקניאות, והוא התחפר בחול ובקע ממנו כשהוא ניצב פנים אל פנים מול קקטורן שהתנשא מעליו. אנורית' תקף במתקפת המספריים שלו, בעוד קקטורן מתרחק ותוקף אותו בעזרת כדורי אנרגיה ירוקים שנורו מהקוצים על בטנו שנראו כמו כפתורים. ככול שאנורית' ניסה להתקרב, קקטורן התרחק, ויותר ויותר קקניאות הקיפו אותו בניסיון להגן על מנהיגן. ניינטילס, סניזל וסוויפר ניסו להדוף כמה שיותר קקניאות מדרכו, אבל זה היה חסר סיכוי – הקקניאות היו רבות מדי, ובסופו של דבר הצליחו לאגף את אנורית' ולעלף אותו. לפחות כעת כמה מהן היו מרוכזות במקום אחד, וסוויפר עילף אותן עם הלם ארסי מרוכז היטב.

"בסדר, סניזל, תורך! קרן קרח!"

סניזל ירה את קרניו לעבר קקטורן המרוחק. מתקפת כדורי האנרגיה לא הייתה יעילה נגדו, וקקטורן נאלץ להתקרב שוב כדי שיהיה לו יתרון בקרב. אבל הפעם סניזל היה עסוק בלהתרחק, שומר על מרחק בטוח. הקקניאות התקשו לאגף אותו בגלל מהירותו המדהימה, אבל גם הקשו עליו לכוון היטב כשהיה עסוק בלהתחמק.

"סניזל, הם לא יעשו לך כלום גם אם תספוג התקפה מדי פעם, תתרכז בלפגוע בקקטורן".

סניזל מיקם את עצמו בעמדה מושלמת לצליפה, וירה. קקטורן יצר לו מגן קוצים על גופו, ונראה שהצליח להגן על חלק מהנזק שחטף, למרות שעדיין נפגע. סניזל התכונן להתקפה נוספת, אבל קקניאות שהצליחו להתחמק מניינטילס וסוויפר כבר הקיפו אותו, מוכנות להכות בו בכול הכוח – כשלפתע נפער בור גדול באדמה וכולם שקעו פנימה. סניזל הצליח להתחמק בזריזות מהנפילה בעוד הקקניאות שוקעות מתחתיו בחול, כיוון קרן קרח נוספת על קקטורן והפיל אותו מרגליו כמו בובת סמרטוטים.

ריק ונוח הביטו בתדהמה אל הבור שנפער בחול. הקקניאות טבעו בחול, מכות במשהו קטן שניסה לצוף בפנים. סוויפר התיז את הארס שלו אל תוך הבור בעוד ניינטילס וסניזל מטפלים בקקניאות הנותרות. תוך רגע כולם היו מובסים, וריק מיהר להוציא מהבור את מי שחפר אותו. זה היה אותו טראפינץ', שהיה כעת מחוסר הכרה.

"תודה", אמר בתקווה שטראפינץ' עדיין שומע, "עזרת לנו מאוד".

"תודה גם לך", אמר נוח, "בוא ואני אוביל אותך החוצה מהמדבר".

נוח הדליק לפיד שיאיר להם את הדרך. ריק גם התחיל להרגיש שהוא זקוק לחום, כיוון שלא היו לו בגדים מתאימים לקור בלילה של המדבר.

"מה עם טראפינץ'?" שאל.

נוח היסס לרגע. "ראיתי שבאמת אכפת לך מפוקימונים. יש עוד דבר אחד שאולי תוכל לעשות למענו".

"מה?"

"קח אותו אתך. תאמן אותו עד שיתפתח. אחר כך תחזיר אותו הביתה, והוא יהיה חזק מספיק כדי לעזור לבני מינו נגד הקקניאות".

"אתה באמת חושב שהפתרון הוא לתפוס אותו? חשבתי שאנחנו לא אמורים לקחת אותם מכאן".

"לפעמים צריך לחשוב על טובת הכלל. במקרה הזה, נראה לי שגם הטראפינץ' הזה ישמח לעזוב את המדבר, לפחות עד שיהיה חזק מספיק כדי לשרוד בו. אני חושב שכולם ירוויחו".

זה היה מנוגד לכול מה שריק האמין בו. הוא הבטיח לעצמו שלא לתפוס עוד פוקימונים, אבל מה אם נוח צודק ובמקרה הזה טראפינץ' רק ירוויח? חוץ מזה, זה רק מצב זמני, וכל עוד לא ייקשר אחד לשני יותר מדי, זה יהיה בסדר. ריק לא ידע אם הוא באמת מאמין שנוח צודק או שהוא פשוט משכנע את עצמו, אבל כך או כך, הוא שלף בהיסוס פוכדור ריק מחגורת הפוכדורים שלו. זה היה הפוכדור הריק האחרון שנותר לו מהיום שבו יצא למסע הפוקימונים. פעמים רבות כל כך ריק חשב למכור אותו, ובסופו של דבר בכול זאת שמר אותו בחגורתו תמיד, והוא נשאר עמו גם כשאיבד את כל שאר הציוד שלו יותר מפעם אחת.

"בסדר, טראפינץ'", אמר, "אתה בא איתי. אני מקווה שזה בסדר מצדך".

לטראפינץ' לא היה כוח להתנגד ולא היה קשה לתפוס אותו בפוכדור. ריק ניסה לשכנע את עצמו שזה לא אומר שלא היה בא אתו בכול מקרה, אבל זה כבר לא היה משנה. היה לו פוקימון נוסף עכשיו.

– – – – –

למחרת בבוקר, במרחק רב בלב האוקיינוס, קורדליה הקפטנית קיבלה שיחת פוקיפון.

"אתה בטוח שזה היה ריילי?" שאלה.

"אי אפשר לטעות", ענה נוח מהצד השני של הקו, "הוא השתמש בשם בדוי, אבל היו לו כל האיברים החסרים וופוריאון שמסוגלת להתעתק, והוא ניסה לסחוט ממני מידע על טביעת ההאנטייל באלגנטיות של קקטוס".

"לאיזה כיוון הוא הלך?"

"הוא אמר שהוא הולך למאוויל. להערכתי הוא יגיע לשם תוך יומיים ברכיבה".

"מצוין. נדאג לערוך לו שם קבלת פנים חמה", אמרה קורדליה, "תודה רבה, נוח".