פוקימון; במהירות החושך – פרק 71: יער ורידיאן / איידן סוייר

ריק רכב על גבה של הציפור הגדולה, אוחז חזק במותניה של גרייס. כעת הוא כבר ידע בדיוק מי היא: פירו, הצורה המפותחת של ספירו, אחד הפוקימונים של גרייס. כמה עשרות מטרים מתחתיו הוא ראה את שורת המחסומים, הסוללות והדחפורים בקצה העיר ורידיאן, כמה פועלים ושני קבלנים בחליפות ממתינים, מוכנים לנסוע בכול רגע אל תוך היער. אחד הקבלנים אחז במצלמה ומכשיר קשר, ואילו השני הרים בידיו רובה אימתני למראה. אך זה לא הרתיע את פירו: הוא צלל, וכשכבר היה נמוך מספיק, גרייס קפצה מגבו של פירו ונשכבה על האדמה מול הדחפור, שנעצר לפני שהספיק להתקדם אפילו מטר.

"שוב הילדה הזאת!" נשמע קולו, "איפה המשטרה?"

"כמו תמיד, לא כאן כשצריך אותה".

"אם היא לא כאן, נתחיל בלעדיה. קדימה, דייב, תתחיל בעבודה!"

דייב, נהג הדחפור, הוציא את ראשו מהחלון.

"אבל…"

"שמעת אותי? דרוס אותה אם צריך, נמאס לי לתת לה לחבל בתוכניות שלנו!"

"אני לא יכול פשוט…"

"אתה יכול! קדימה, כל האחריות עליי!"

דייב משך בכתפיו, התניע את הדחפור והחל להתקדם. גרייס נותרה שם ללא תנועה, רק מביטה בדחפור שהולך ומתקרב אל היער, בשעה שפרסי הגיעה למקום לפותה בטפריה של פידג'יוטו. ריק הסיט רק לרגע את מבטו לעברה, וברגע הבא נשימתו נעתקה – הרובה היה מכוון ישר אליו. נראה שהקבלן התכוון לירות בפירו, אבל עצר את עצמו כשראה שמישהו רוכב עליו.

"תראה את זה", קרא, "היא הביאה עמה חברים".

"מזל, יהיה מי שימשיך את הטרור שלה גם אחרי שהיא תימרח על האדמה".

"אתה חושב שהם באמת הולכים…" שאלה פרסי.

"הם סתם מאיימים. גרייס אמרה שזה קורה כל יום, והיא לא נראית כאילו דרסו אותה עד עכשיו".

רגע לפני שנכנס הדחפור ליער, פירו ניער מעליו את ריק, צלל לעבר הדחפור, מקורו מסתובב כמקדחה ומשמיע רעש נורא. פירו פשוט עבר דרך מפלצת המתכת, שהתפרקה לשני חלקים ונפלה על צדה, דייב המסכן מנסה להיחלץ ממנה. באותו רגע התחילו היריות, אבל פירו זגזג באוויר במהירות הבזק, בלי להיפגע בכלל.

"תוציאו עוד דחפור!" צעק הקבלן השני.

"בשביל מה? שהציפור הארורה תהרוס גם אותו?"

"אני מטפל בציפור, טפל אתה בדחפורים!"

הוא טען את הרובה והמשיך לירות, אך לשווא: פירו היה מהיר מדי. פידג'יוטו זכרה היטב את משמעות קולות הנפץ הללו, התרחקה מהמקום והתיישבה על עץ במרחק בטוח, לוקחת עמה גם את פרסי ומתכווצת בפחד בכול פעם שנשמעת יריה.

גרייס התישה את הקבלנים כאשר דחפור נוסף נפל חצוי לשניים. כעת הובילה את ריק ופרסי אל בקתת עץ בלב היער. שם חיכתה להם הפוקימון השני שלה, בייליף, שנראתה כמו זאורופוד ירוק עם שרשרת עלים על צווארה, ועלה גדול נוסף על ראשה. היא חיכתה להם מחוץ לבקתה, וכשראתה את ריק, רצה לעברו וחיככה בו את ראשה בעוצמה רבה יותר ממה שהתכוונה, שכמעט הפילה את ריק לאדמה.

"היא זוכרת אותך", חייכה גרייס.

"אז מעניין למה היא שמחה לראות אותי. הייתי בטוח שהיא תשנא אותי".

"למה שהיא תשנא אותך?"

"הפרידה שלנו לא הייתה נעימה כל כך. את בטח זוכרת".

"אני זוכרת, אבל זה היה מזמן. בסך הכול צדקתם, זה לא היה בסדר מצידי לגנוב את הכסף שלך. מאז אני מתרחקת מערים גדולות".

"אני לא חושב שהיית צריכה לעבור לגור לבד ביער בגלל זה".

"זו לא הסיבה", אמרה גרייס, "אני כאן כחלק מההכשרה שלי כסיירת".

"עדיין לא סיימת את ההכשרה?"

"לא. בגלל זה שלחו דווקא אותי. שום סייר מקצועי לא יכול היה לבוא הנה, כי מה שאני עושה כאן הוא… לא בדיוק חוקי".

ריק ידע שפעולות ישירות אינן חוקיות, אבל הן בטח חוקיות יותר ממה שהוא עושה בחייו מאז הפעם האחרונה שראה את גרייס. ובכול זאת הוא העדיף שלא לעלות את הנושא.

"למה הם רוצים להרוס את היער?" שאל במקום זאת.

"אני לא יודעת אם שמעתם, אבל בעיר ורידיאן מתכננים לבנות תחנת רכבת חדשה".

"שמענו", אמרה פרסי.

"בגלל שזו עיר גדולה וצפופה, אי אפשר לבנות את התחנה בתוך העיר. במקום זה, מרחיבים את העיר אל תוך היער. עומדים לפגוע ביער לא רק בשביל התחנה, אלא גם בשביל המסילה שתעבור כאן. הפוקימונים שחיים כאן לא יהיו מסוגלים לעמוד בשינוי כזה".

"ואני מניחה שאת כאן בשביל לדאוג שהפרויקט לא ייצא לפועל?" שאלה פרסי.

"בדיוק. כל עוד אני כאן, הם לא יכולים להתחיל בבניה. הם מנסים לפנות אותי מכאן כל יום, אבל בינתיים זה לא הצליח להם".

"ושלחו דווקא אותך, כי את לא חלק רשמי מאיגוד הסיירים?"

"כן. האיגוד לא יכול להרשות לעצמו להסתבך עם החוק, אבל אני עדיין לא חלק ממנו, ולכן אני יכולה לסכן את עצמי".

"זה באמת נשמע מאוד מסוכן", אמר ריק.

"יש לי את הפוקימונים המושלמים למשימה הזאת. לפירו יש עיניים חדות, הוא מסייר מלמעלה ודואג להתריע כשמישהו מתקרב. אם הם מנסים לתקוף, בייליף היא לוחמת מדהימה, והיא יכולה להרחיק מכאן כמה אנשים במקביל עם חבלי הגפן שלה".

"ואף אחד לא ניסה לערב את המשטרה?"

"המשטרה לא באה הנה עד עכשיו. אני לא ממש יודעת למה, אבל גם לא היה לי זמן לחקור את זה".

"מה תעשי אם הם יבואו?"

"אני אתמודד איתם כמו עם כל דבר אחר. הפוקימונים שלי חזקים מספיק".

"היא צודקת", הנהן ריק, "פוקימונים מתחזקים כשנותנים להם להסתובב חופשי ולעסוק בפעילות גופנית. היער הזה הוא בטח הסביבה המושלמת עבורם".

"באמת? אז למה אתה לא עושה את זה?"

"עם מי בדיוק? אנורית' איטי מדי, אי אפשר להסתובב אתו בכול מקום. ובקשר לוולפיקס, ניסיתי את זה. ראית איך זה הלך".

"מה עם סינדקוויל? היא אהבה להסתובב בחוץ, אני זוכרת אותה".

ריק הרכין את ראשו.

"סינדקוויל כבר לא איתי", אמר, "אבל זה סיפור ארוך".

"אז מה אם זה סיפור ארוך? לא כל יום יוצא לנו להיפגש, הייתי רוצה לדעת גם מה קורה אתך בזמן האחרון".

"בסדר, אבל אל תגידי שלא אמרתי לך".

ושלושתם נכנסו אל הבקתה.

בשעה שגרייס הגישה לו ולפרסי תה חם עם תבשיל שלא הצליחו להגות את שמו (אין ספק שלחיות לבד משפר את יכולות הבישול, חשב), ריק סיפר לגרייס את כל מה שקרה מהרגע שחזרו לניו-בארק ועד הקרב ברמת אינדיגו. רק את החלק שהצטרף לצוות רוקט בחר להשמיט – במקום זה, הוא סיפר לגרייס שהריב עם ריאן פרץ בגלל שריאן ניסה להכריח את ריק להילחם לצדו בליגת הפוקימונים. הוא גם החליט שלא לומר מילה על אבא שלו. אם גרייס לא שמעה עד עכשיו שהוא רוצח מבוקש, אין סיבה שתכיר את הסיפור הזה עכשיו.

"ואיך הכרת את פרסי?" שאלה גרייס.

"אנחנו…"

"נפגשנו באיי סבי", מיהרה פרסי לומר, "אין שם הרבה מגדלי פוקימונים, ואני בדיוק חיפשתי עם מי לצאת למסע הפוקימונים שלי, כשריק הגיע לשם. חשבתי שזה יהיה עדיף מלצאת לבד".

"חשבתי שרק מאמני פוקימונים יוצאים למסע פוקימונים".

"זה לא בדיוק מסע פוקימונים. אנחנו לא נלחמים עם פוקימונים ולא רודפים אחרי תגים, סתם מסתובבים בעולם עם הפוקימונים שלנו. למרות שאני בטוחה שהפוקימונים שלי היו שמחים להתחזק, אם ריק רק היה טורח לספר לי שאפשר פשוט לתת להם להסתובב חופשי בשביל זה".

"את יכולה להתחיל עכשיו. יערות כאלה הם המקום הכי טוב לרוב הפוקימונים".

"את צודקת. הם בטח ישמחו".

פרסי יצאה מהבקתה, ריק וגרייס בעקבותיה. מחוץ לבקתה היא שחררה מהפוכדורים את פידג'יוטו, מאנקי וליליפ.

"קדימה, ריק, גם אתה יכול לשחרר את אנורית'. אנחנו לא ממהרים לשום מקום".

ברגע שהושיט יד לפוכדור של אנורית', ריק נזכר שיש אצלו פוקימונים נוספים. בנוסף לאנורית' הוא שחרר גם את וויזינג של ג'יימס, שהיה אצלו כל הזמן הזה. את איוי, לעומת זאת, הוא החליט שלא לשחרר. היא הייתה חלק מהמשימה שלו בצוות רוקט, ועדיף שכמה שפחות אנשים ידעו עליה.

"לא אמרת שיש לך גם וולפיקס?" שאלה גרייס.

"כן. להוציא אותה מהפוכדור זה לא רעיון כל כך טוב".

"למה לא?"

"היא שונאת אותי. אם אני אשחרר אותה כאן, היא עוד עלולה לשרוף את היער".

"היא לא תשרוף את היער. אף פוקימון לא יהרוס את הטבע, אלא אם המאמן שלו יכריח אותו".

"טוב, בואי נראה איך את תסתדרי איתה".

וריק שלף את הפוכדור הצהוב והשחור מחגורתו, ושחרר מתוכו את השועלה האדומה, בעלת ששת הזנבות והעיניים הגדולות הענבריות. לרגע אחד הם רק הביטו זה בזה, וריק כבר התחיל לקוות שהפעם היא רק תתעלם ממנו ולא תתקוף – אבל וולפיקס, בזריזותה המדהימה, התנפלה עליו וקפצה היישר לעבר חזהו, עוד לפני שריק הספיק להגיב.

"וולפיקס, לא…"

אך למרבה ההפתעה, זה לא כאב בכלל. משהו רטוב התפשט על לחיו של ריק, וכעבור רגע הוא הבין שוולפיקס נתלית על כתפו ומלקקת אותו.

"נראה לי שהיא דווקא מחבבת אותך", אמרה גרייס.

"אני לא מבין את זה".

"מה יש פה להבין? אתה המגדל שלה, לא?"

"כן, אבל היא שנאה אותי עד עכשיו".

"לפוקימונים יש את השיקולים שלהם להחליט על מי לסמוך ועל מי לא. אתה בעצמך אמרת לי את זה, בתחילת המסע שלנו. זוכר?"

"אולי היא התגעגעה אליך", אמרה פרסי, "אחרי כל הזמן הזה בלעדיך, היא הבינה כמה אתה חשוב לה".

"זה לא נשמע לי הגיוני. אבא שלי בטח לא הזניח אותה, הוא טיפל בה טוב. למה שהיא תתגעגע אליי?"

"אם היא הייתה אצל אבא שלך, למה שלא תשאל אותו?"

השאלה הזו דקרה את ריק כמו סכין בלב. אבא שלו כנראה יודע את התשובה, אבל הוא לעולם לא יזכה לשאול אותו מה קרה לוולפיקס. הוא לא יזכה לשאול אותו שום דבר, לא לראות אותו שוב, לשמוע אותו מכריח אותו ואת ריאן להפסיק לריב כל הזמן…

"את צודקת, נשאל אותו כשנפגוש אותו שוב", ענתה פרסי במקומו.

את המשך היום ריק העדיף להעביר בבקתה של גרייס, וכמעט ולא יצא החוצה לשחק עם הפוקימונים. רק לאחר כמה שעות, כשפרסי קראה לו להמשיך במסע, הוא הניח את רגלו מחוץ לבקתה והרגיש את וולפיקס מתחככת בה. היא המשיכה ללכת לצדו כל הדרך לעיר פיוטר.

"בפעם האחרונה שראיתי את גרייס, היא עדיין חיפשה את המקום שלה בחיים, בדיוק כמוני", אמר ריק, "אני שמח שהיא מצאה. היא עושה משהו חשוב באמת".

"זה נראה מסוכן יותר מכול הדברים שאנחנו עשינו אי פעם", אמרה פרסי.

"היא תסתדר. היא אדם שלוקח סיכונים והולך איתם עד הסוף, גם אם לפעמים הדרך שלה לא הכי נכונה. אם מישהו בעולם מסוגל להגן על יער ורידיאן, זו גרייס".

– – – – –

אופנוע לבן התקרב אל סוללת הדחפורים בקצה העיר ורידיאן, ועצר לפני אחד הקבלנים שעוד חיכה במקום. הרוכב על האופנוע לבש מדים כחולים, ועל חגורתו, מלבד ארבעה פוכדורים, היה תלוי גם נרתיק אקדח שחור, אך לא היה בו נשק כרגע. הוא הוריד את הקסדה מעל ראשו וגילה מפל של שיער גלי – זו הייתה ג'ני, השוטרת שריק, גרייס וריאן פגשו לפני זמן רב כל כך.

"עד שאתם מגיעים!" התלונן הקבלן, "איפה היית כשנגרם לנו כל הנזק הזה לציוד?"

"אני מצטערת, יש לנו הרבה דברים לטפל בהם".

"אז הגיע הזמן שתטפלו במטרד הזה שיושב שם ביער!"

הוא הגיש לה את תמונתה של גרייס שוכבת מול הדחפור שלו, פניה נראים בתמונה בבירור.

"בבקשה. תפסנו אותה בעת מעשה, אתם בטח לא צריכים יותר ראיות מזה בשביל לעצור אותה".

"העניין יטופל", הבטיחה ג'ני.

"תודה. אני מקווה שכבר היום, לפני שעוד נזק ייגרם. היום היא כמעט הרגה פועל שלי".

ג'ני הנהנה, שמה את התמונה בכיס מעילה, חבשה שוב את הקסדה ורכבה משם. כשחזרה לתוך העיר, עצרה ליד פח אשפה והתכוונה לזרוק אליו את התמונה – אך כשהתחילה לקמט אותה, שמה לב לפרט נוסף: בשולי התמונה נראה עוד נער אחד.