סיפור חדש: מאחורי המסכה / איידן סוייר

הקדמה: איידן סוייר הוא אדם, סופר, פעיל למען זכויות בעלי חיים ויוצר מאוד חשוב בהיסטוריה של מפלצות כיס.

במהלך השנים, איידן פרסם באתר תכנים רבים ואהובים, וביניהם:

מחזה: צוות רוקט לנצח

המשפט של אש קטצ'אם

העולם של סילביאון

תה אצל דיסני: מיוטו נגד מיו / איידן סוייר

העולם של איוי

פוקימון; במהירות החושך

הספר "מאחורי המסכה" הוא כתב עט הראשון של איידן סוייר שרואה אור בצורה של ספר פיזי.

כששמעתי על זה, הרגשתי שחלום אישי שלי התגשם, לא פחות מאשר עבורו.

יצרתי קשר עם איידן וביקשתי ממנו לפרסם את הפרק הראשון של הספר באתר, כך שמי שיאהב, יוכל בהמשך לקנות את הספר ולהמשיך את הקריאה שלו. לשמחתי, הוא הסכים.

קישור לרכישה: מאחורי המסכה.

הפרק יפורסם במספר חלקים.

= = = = =

קופים.

הלילה עבר בעצלתיים. יקיר ישב כשרגליו על השולחן, מדי פעם מביט בעיגול הקטן שבקצה הצג, שבתוכו תמונתה של גלית, כנראה ממועדון כלשהו, משום־מה עם זוג מחושים כחולים וזוהרים שעיטרו את ראשה. עד שהיא עונה, חשב. הוא המשיך לגלול מטה ולקרוא רשומות אקראיות של חבריו או של אנשים שקרא להם חברים למרות שבקושי הכיר אותם. מדי פעם הוא הציץ גם במסך המפוצל הגדול שלפניו, אבל שום דבר חשוד לא קרה שם.

יקיר כמעט התפתה לשלוח לגלית הודעה נוספת, אבל בלאו הכי לא יצא מזה כלום. הרי הוא לא היה רוצה שתחשוב שהוא אובססיבי ותלותי, וגם אם לא, מה יצא לו מזה שהיא תענה לו עכשיו? הוא תקוע כל הלילה מול מצלמות האבטחה, ואם הוא בסך הכול מחפש מישהי לדבר איתה בשביל להעביר את הזמן, כל אחד מחבריו יוכל לעשות את העבודה לא פחות טוב. מצד שני, אף אחד אחר לא העסיק את מחשבותיו כרגע.

אם יקיר היה נסחף לשיחת נפש ארוכה, ייתכן שזה היה מסיח את דעתו מספיק כדי לא להבחין בשלוש דמויות רעולות פנים, שהתגנבו במסדרונות ובגרמי המדרגות המוארים חלקית, אחת מהן נושאת עימה שני חפצים מרובעים גדולים. למראה הדמויות, יקיר נשען קדימה במהירות, ממצמץ כאילו מנסה לשכנע את עצמו שהוא לא מדמיין. הוא חשב שפורצים נראים ככה רק בסרטי פעולה ישנים, שכובעי גרב ובגדים שחורים כבר מזמן יצאו מהאופנה. אבל זה בהחלט אמיתי, ונראה שהם יודעים את העבודה, כאשר אחד הפורצים השתמש בכרטיס אשראי כדי לפרוץ את דלת אחד המסדרונות הנעולים. יקיר לא בזבז זמן, לחץ על כפתור האזעקה ומיהר לצאת מן החדר בריצה, לא לפני שווידא שהאקדח בחגורתו.

גם סמל הגולגולת והעצמות שהופיע על שלט צהוב משולש שנשא את הכתובת ”זהירות חומרים מסוכנים“, נראה כמו נלקח היישר מעולם הסרטים. זו הייתה המחשבה שעברה בראשה של הדמות במסכה בפעם הראשונה שראתה אותו במקום מסוג זה, אבל כעת כבר הייתה רגילה אליו ולא הקדישה לו מחשבה רבה מדי. היא שוב החליקה את כרטיס האשראי שלה בבריח הדלת, והפעם לקחו לה כמה ניסיונות עד שהדלת נפתחה. ייתכן שהיא הייתה מצליחה טוב יותר ללא האזעקה המחרישה את אוזניה, אך למרבה הצער, דווקא הלחץ לסיים את עבודה כמה שיותר מהר גרע מביצועיה. חברתה הביטה בשעון פלסטיק ורוד שהפעילה ברגע שהחלה האזעקה להישמע, ושעמד על 57 שניות. זה הזמן שאמור לקחת עד שיגיעו המאבטחים לקומה הזאת, פחות כמה שניות שישאירו לחבריה זמן להסתלק. למען האמת, חבריה היו אלה שהבינו כמה זמן צריך לקחת כל דבר, והיא רק הייתה האחראית על מדידת הזמן עם שעון. היא נותרה מחוץ לחדר, בעוד ששני חבריה פרצו פנימה.

כשהדלת הכבדה נפתחה, קולות איומים בהרבה נשמעו מעל האזעקה המצלצלת, רועשים כל כך עד שאף אחד כבר לא נתן ליבו לאזעקה. כשאחת הדמויות הדליקה את האור, המעבדה הוארה בנורות פלואורסצנט שחשפו את שורות הכלובים. הקופים שנכלאו בתוכם סבלו מהרעש יותר מכול, אבל אם לא הוא, הם היו סובלים ממשהו אחר – פצעים מוגלתיים כיסו את גופם, מכשירים מתכתיים היו נעוצים בחלקם, חלקם היו חלשים מכדי לזעוק מכלוביהם. הדמות שנשאה את החפצים המרובעים החליקה אחד מהם על רצפת השיש לכיוון חברתה. כל אחד מהם היה למעשה תשעה כלובי נשיאה מבד שחור, מחוברים זה לזה באזיקונים, ואליהם הוכנסו הקופים הכלואים כשכלוביהם נפרצו באמצעות צבתות ברזל חזקות שכל אחד שלף עתה מבין קפלי בגדיו. הקוף הראשון נרתע מהדמות במסכה. הוא כבר למד מה הם בני אדם. היא אחזה בו בעדינות, הוציאה אותו מן הכלוב והכניסה אותו אל הכלוב החדש. הוא ודאי מפחד פחד מוות, ידעה, אבל אין לה זמן לבזבז כדי להרגיע אותו. אחרי שיגיע אל ביתו החדש, רחוק מכל מי שרוצה ברעתו, הוא בטח יבין.

שתי דפיקות חזקות בדלת נשמעו. שתי הדמויות מיהרו להכניס את הקופים האחרונים אל כלובי הנשיאה – לא כולם היו מלאים עדיין, אבל הזמן אזל – הן מיהרו להסתלק, מותירות מאחור עשרות קופים צורחים נוספים, קופים שלעולם לא ידעו שהמזל לא שיחק להם הלילה. אחת הדמויות עדיין אחזה בצבת בחוזקה בידה השנייה, ובדרכה החוצה ניפצה בעזרתה שני צגי מחשב כשחלפה על פניהם. כשהיו מחוץ לחדר, מיהרו למסור את הכלובים אל חברתן ופנו לחסום את שתי הדלתות בקצה המסדרון ובאמצעו. אלה הובילו אל המדרגות הרגילות ואל מדרגות החירום. המאבטחים יגיעו מאחת מהן, כשידעו מאיפה, הן יוכלו להסתלק. ואכן, בתוך שניות ספורות, מישהו ניסה לפתוח את דלת מדרגות החירום. הדמות רעולת הפנים ששמרה על דלת זו, משכה את הדלת בכוח בעוד חברתה חשה לעזור לה, ואילו הדמות נושאת הכלובים מיהרה לברוח דרך המדרגות הרגילות. המאבטחים משכו את הדלת בכוח, הפורצים השיבו להם בכוח רב לא פחות, ונראה שהמאבק שקול. אך הקופים כבר לא היו שם. כעת נותר רק להרוויח זמן. הן צריכות כדקה – זה כל מה שדרוש להן כדי שיוכלו להסתלק מכאן בבטחה.

מחוץ לבניין חנתה מכונית לבנה ללא לוחית רישוי וללא מושב אחורי. כך היה מקום לכלובים, אשר הוכנסו לתוכה ונחגרו בחגורות הבטיחות שעדיין היו מחוברות למקומן. זו לא הולכת להיות נסיעה נעימה עבורם, ידעה הדמות במסכה בשעה שהתניעה את המכונית, אבל אלה כל האמצעים שעמדו לרשותם. היא פתחה את הגג, דרכו אמורים חבריה לקפוץ פנימה. נותר לה לשבת במושב הנהג ולחכות את הדקה הארוכה ביותר בעולם. אם חבריה לא יגיעו בזמן, יהיה עליה להסתלק מכאן בלעדיהם. החשש הזה כרסם בה בכל פעם מחדש, למרות שעד היום הם לא נתקלו בשום בעיות מיוחדות – אם היו נתקלים בכאלה, כמובן, הם לא היו פה אלא בכלא, במקרה הטוב. היא הביטה בשעון, כל שנייה נראתה כנצח, ומרוב מחשבות שהתרוצצו בראשה לא שמה לב כלל למה שקורה בחוץ…

צעקה החזירה אותה למציאות. היא הביטה אל מחוץ לחלון וראתה אדם עומד מולה באקדח שלוף, קורא לה לעצור. היא הביטה היישר לתוך קנה אקדחו של יקיר, והוא הביט חזרה בעיניה האפורות, החלק היחידי בפניה שהיה גלוי. בלי לחשוב פעמיים, הדמות לחצה על דוושת הגז, תאוצה כה פתאומית עד שכמעט ולא השתלטה על המכונית. אך המהירות הספיקה כדי לא להיפגע משתי היריות שנורו לעברה ונותרו הרחק מאחוריה. הרף עין לאחר מכן יצאו שתי הדמויות האחרות מן הבניין. הם כבר שמעו את חריקת הצמיגים והבינו מה קרה, ועכשיו הם ניסו להתגנב מהמקום בשקט, כל עוד תשומת ליבו של יקיר מרוכזת במכונית. זו לא הייתה אשמתן שהתגלו. יקיר הבין שאין לו עוד מה לעשות כדי להחזיר את המכונית ובה הקופים הגנובים, והוא פנה לחזור אל תוך הבניין ואז הוא ראה אותן. שתי הדמויות פתחו בריצה, וכמובן שלא נשמעו לקריאתו לעצור. אך לפגוע באדם רץ היה קל בהרבה מלפגוע במכונית נוסעת. הקליע חדר אל ירכו השמאלית של אחד הפורצים שזעק בכאב – קול של גבר, כך הצליח יקיר לשמוע – אך חברו תפס בזרועו ומשך אותו אחריו אל תוך אחד הבניינים האחרים.

זה הסוף, חשב יקיר. לבניין הזה יש רק דלת אחת. הוא קרא לתגבורת, אבל לא היה בכך צורך משום ששני המאבטחים האחרים שהיו איתו בבניין, אלה שנאבקו בדלת מוקדם יותר, הגיעו למקום. אחד מהם נשאר לשמור על הכניסה, בעוד השני נכנס יחד עם יקיר לסרוק את הבניין. הם חיפשו בכל הקומות, בכל החדרים, בכל המסדרונות, אך לשווא – שתי הדמויות נעלמו כאילו בלעה אותן האדמה.

בדיוק כשהתייאש, צפצוף בקע מכיסו של יקיר. גלית החליטה סוף־סוף לשלוח הודעה.

= = = = =

המשך יבוא.

הפרק יפורסם במספר חלקים.

קישור לרכישה: מאחורי המסכה.