פרק 8: הצמה של ליזה / איידן סוייר

לפרקים הקודמים בסיפור:

https://www.pocketmonsters.co.il/?cat=17535

= = = = =

בלילה מונה חלמה על הפעם הראשונה שילד משך לאחותה בצמה. היא לא זכרה את שם הילד, זה לא היה חשוב, אבל כל שאר הפרטים היו ברורים יותר מכול חלום אחר שחלמה עד אתמול, וכולם בהילוך איטי, כאילו יעבור גלגול חיים שלם מהרגע שתפס בקצות שיערותיה, דרך משיכת ראשה לאחור, ועד שירפה ממנה.

מונה מעולם לא הבינה כמה מחשבות עברו לה בראש באותו רגע בודד. ראשית כל הייתה החוויה הדומה שקרתה לה שלוש שנים מוקדם יותר, כשהייתה בגילה של ליזה, כשהעולם עוד היה נורמלי ואימא עוד הייתה בחיים. מונה חזרה הביתה בוכה וסיפרה לה על הילד המרושע שהיה בפעם ההיא. מילותיה של אימא מאותו יום ימשיכו ללוות אותה כל חייה:

"יש אנשים שמרגישים חלשים, והדרך היחידה שלהם להרגיש חזקים היא להיות גיבורים על חלשים מהם. אם תראי לו שאת חזקה ולא מפחדת ממנו, הוא יעזוב אותך".

ואכן למחרת זה קרה שוב, והפעם במקום לבכות מונה בעטה בו, ואותו ילד לעולם לא נטפל יותר למונה. כעבור שנתיים הוא מת בבצורת הגדולה. אבל ילדים רעים יהיו תמיד, והנה הגיע הרגע בו אחד מהם נטפל לליזה. גם אימא כבר מתה, ואבא עובד קשה כדי לשרוד לפני שגם אותו תיקח הבצורת, ומונה היא היחידה שנשארה ללמד את אחותה שבמקום לבכות צריך להחזיר.

"היי, מונה, לא ידעתי שאחותך כזאת תינוקת!" נשמע קולו של דיוויד מהיכן שהוא.

למה היא לא התערבה לטובת ליזה? מילותיה של אימה הדהדו בראשה: כי היא הייתה חלשה. העולם הפך להיות אכזרי כל כך, ומי שלא היה חזק מספיק, מת בצמא או ברעב. היא הייתה חייבת להרגיש שהיא חזקה, ומעט מאוד דברים יכלו לגרום לילדה קטנה כמוה להרגיש כך.

"בטח", ענתה מונה בחיוך, "אפשר להשקות את כל המדבר עם הפיפי שלה כל לילה במיטה".

= = = = =

למה היא הייתה צריכה לזכור את זה עכשיו? אם היא הייתה אומרת כל דבר אחר, איליה קפיטולינה עדיין הייתה כובשת את אבן-חול ואת כפר הנשרים, ובמקום ליזה היא אולי הייתה מצרפת אליה מישהי חזקה יותר. או שליזה עצמה הייתה חזקה יותר ועדיין מצטרפת לאיליה קפיטולינה. מונה בכלל לא הייתה בטוחה שמה שהיא ראתה אתמול היה נבואת אמת, ואם עכשיו במקום נבואות היא רואה רק זכרונות כואבים בצלילות מוחשית מדי, היא בכלל לא רוצה את הכוח הזה.

אבל אין מה לעשות וככה הדברים התגלגלו, וכעת הן חיכו על הכביש הראשי, שתי נשים ושני פוקימונים: מונה, פיקסי, ביאנקה ובוקסקאר, הג'ולטיאון של כפר הנשרים. זו הייתה הקבוצה הגדולה ביותר, וקבוצות קטנות יותר חיכו במקומות אחרים סביב כפר הנשרים, למקרה שאנשיה של איליה קפיטולינה יבואו ממקום אחר.

"בוקסקאר רואה משהו", ביאנקה קטעה את הרהוריה.

אופנוע התקרב ועליו שתי דמויות.

= = = = =

ליזה אחזה בחוזקה במותניו של אלכס שהרכיב אותה על האופנוע. נהג המשאית חיכה להם בצומת. אם יחזרו ויודיעו לו שכפר הנשרים מוכן להיכנע, הוא ייסע אל אחד המקומות הקרובים שבשליטתם וישוב עם מספר חיילים מינימלי. אם יחזרו עם הודעה אחרת או לא יחזרו כלל, ישוב עם תגבורת ואולי אפילו עם גראודון.

"למה לאבן-חול באת לבד?" צעקה ליזה כדי שתישמע מבעד לשאון המנוע.

"בדרך כלל אני עושה את זה לבד", צעק אלכס בחזרה, "הפעם אני רוצה שתלמדי".

"ללמוד מה?"

"לשים לב היטב למילים ולשפת הגוף שלי. אני חושב שתתאימי לעבודה שלי".

לזה ליזה לא ציפתה. היא ידעה שכנראה יהיה לה תפקיד כלשהו ולא סתם תהנה ממעמד גבוה, אבל היא לא תיארה לעצמה שמישהו יצפה ממנה להשפיע על אנשים.

"אבל אלכס, אני לא חושבת שאני האדם המתאים לעבודה הזאת".

"למה לא? את אוהבת להופיע מול קהל, ולימדת אפילו את האיוי שלך להופיע יחד אתך, לא? בעיניי את בדיוק האדם המתאים".

"זה לא אומר שאני טובה בזה…"

"ליזה, שוב, מי אמר לך שאת לא טובה בזה? אנשים טיפשים, נכון?"

היא לא ענתה.

"תנסי, בסדר? אם לא תאהבי את זה, נמצא לך תפקיד חדש".

"ומה אם אני סתם אהיה גרועה בזה?"

"אז זה יפתיע אותי מאוד", ענה אלכס.

= = = = =

האופנוע עצר כמה מטרים מול הכניסה לכפר הנשרים. שני הרוכבים הסירו את קסדותיהם, ומונה זיהתה מייד את אחותה, שכעת אף אחד לא יוכל למשוך לה יותר בצמה. למרבה הצער, מונה לא הייתה היחידה שזיהתה אותה: ביללות קצרות ומהירות, פיקסי זינקה לעבר המאמנת האהובה שלה. אלכס התכופף במהירות.

"ליזה, תיזהרי!"

פיקסי זינקה על רגליה האחוריות היישר אל זרועותיה של ליזה, ונוזל חם נזל וטפטף על בגדיה ורגליה. ליזה הביטה בעיניים הכחולות, ולמרות שהיו שונות מאוד משהיו בפעם האחרונה שהביטה בהן, מה שראתה בהן לא יכול היה להיות שום דבר אחר.

"זאת… את?" מלמלה.

ריח מתכתי עלה באפה, והסילביאון ענתה לה בליקוק צונן רגע לפני שצנחה על האספלט החולי החם. רק עכשיו ראתה ליזה שהיא מכוסה בדם. אלכס שלף את פגיונו מבטנה של פיקסי.

"מטומטם אחד, זאת הייתה הפוקימון שלה", קראה מונה.

אלכס הביט בליזה כורעת על ברכיה, פושטת את הגלביה שלה ונשארת בבגדים תחתונים בלבד, כורכת אותה סביב הפצע העמוק. הוא נרתע לאחור.

"חשבתי שהיא תוקפת אותנו. אני כל כך מצטער!"

"סתום את הפה!" ליזה המשיכה לצעוק למרות שגרונה כבר כאב, והפעם צעקתה לוותה בדמעות.

"את רואה לאיזו מין חבורה הצטרפת?" קראה מונה מבלי להתקרב, "בואי, הגיע הזמן להפסיק להתנהג כמו מטומטמת".

ליזה לא הקשיבה. היא ניסתה נואשות לקשור את התחבושת, אבל לא הייתה רגילה לעשות שום דבר כששתיים מאצבעותיה חסרות. אלכס התכופף לעזור לה.

"עזוב אותה!"

"ליזה, לא ידעתי! אני באמת רוצה לעזור!"

היא הדפה אותו מהן כמה פעמים, עד שבסופו של דבר זוג ידיים אחר הופיע במקום וסיים את הקשר. מונה ליטפה את פרוותה הרכה של פיקסי.

"היא תהיה בסדר, אבל היא חייבת לנוח".

"יש לנו אנשים מומחים לטיפול בפוקימונים", אמר אלכס.

"גם לנו יש, ואנחנו קרובים יותר", קראה ביאנקה, "כמובן, זה בתנאי שברגע שנסיים לטפל בה, תתרחקו מהמקום הזה ותעזבו אותנו בשקט".

"אני בטוח שהאנשים שלנו…"

"אתה לא חושב שעשית מספיק נזק?" צעקה עליו ליזה, "אם אתה באמת רוצה לעזור, תחזור לנהג המשאית ותגיד לו שהחלטתם לא לתקוף את כפר הנשרים".

והיא נשכבה לייד הפוקימון שלה וחיבקה אותה חזק.

"מונה, לכי לקרוא לחובש עם אלונקה", אמרה ביאנקה, "אני אשאר כאן ואוודא ששום דבר מלוכלך לא קורה. עד שהיא תחזור, אני מציעה לשניכם להסתלק".

"אני נשארת עם הפוקימון שלי!" קראה ליזה.

"רק בגלל שלפוקימון שלך לא מגיע לסבול, זה לא אומר שיש מקום לאנשים כמוך בכפר הנשרים".

"אין לך מה לדאוג ממנה", התערבה מונה, "היא סתם ילדה קטנה וטיפשה שלא ידעה מה היא עושה. אם היא תישאר כאן, אולי נצליח להכניס לה קצת שכל לראש. על אחריותי".

"גם אותך אני לא בדיוק מכירה".

"נתתי לך סיבה שלא לסמוך עליי?"

ביאנקה היססה, אבל כשכולם שתקו ונשמעו רק נשימותיה הכבדות של פיקסי, הן הזכירו לה עד כמה הזמן דוחק.

"טוב", אמרה, "הילדה יכולה להישאר בתנאי שאתה תעזוב".

אלכס לא התווכח עוד, קפץ על האופנוע ורכב משם, ועם כל שניה שחלפה ביאנקה התפתתה יותר ויותר לפקוד על בוקסקאר פשוט לחשמל אותו למוות, לולא הבינה שהוא חייב לדווח לאנשיו כדי שלא יתקפו. אלכס נעלם מן העין עד שמונה חזרה עם חובשת, ויחד הן הרימו את פיקסי על האלונקה ונשאו אותה אל תוך כפר הנשרים, כשליזה נושאת אותה וממררת כל הדרך בבכי.

= = = = =

נהג המשאית הבחין באלכס חוזר לבדו.

"איפה הילדה?" שאל.

"דברים הסתבכו", ענה אלכס, "אין לנו הרבה זמן".

"הרבה זמן למה?"

"נאלצתי להבטיח שנעזוב את כפר הנשרים ברגע שהם יסיימו לטפל בפוקימון. אנחנו חייבים להביא כמה שיותר תגבורת ולהחריב את המקום לפני שזה יקרה".