פרק 3: חטאיו של רופוס / איידן סוייר

לפרקים הקודמים:

פרולוג: https://www.pocketmonsters.co.il/?p=101061

פרק ראשון: https://www.pocketmonsters.co.il/?p=101062

פרק שני: https://www.pocketmonsters.co.il/?p=101344

= = = = =

אם יש דבר אחד שרופוס ידע בוודאות על אנשיה של איליה קפיטולינה, הוא שהם לא ירחמו על אף אחד. הוא קיווה לסיים את הסיפור לפני שייאלץ להביט להם בעיניים ולפגוע בהם לפני שיפגעו בו.

"לאסט, מתקפת להביור".

לאסט, הפלריאון של רופוס, הסתערה קדימה לפני כולם, פערה את פיה, ובכמה שניות הבעירה את שני האוהלים בסילון אש אימתני. מונה הביטה ביריעות הבוערות במשך כמה שניות שנראו לה כמו נצח, לפני שארבע דמויות אנושיות בוערות יצאו מהם בריצה, מאירות את הלילה השחור באור אדום-כתום של אש הלהבות. כמה פוקימונים היו עמן, ביניהם ופוריאון שסייע להן לכבות את האש בזמן שהתגלגלו בחול.

"ראת', מכת ברק!"

הג'ולטיאון של רופוס תקפה מייד את ופוריאון במתקפה חשמלית נגדה היה חלש. שאר הפוקימונים שהיו באוהלים כבר הצליחו לכבות בזריזות את הלהבות שאחזו בהם, והסתערו לעבר רופוס ואנשיו. היו ביניהם ופוריאון נוסף, אמבראון, ליפיאון וגלסיאון – שום דבר שעשרים הפוקימונים מאבן-חול לא יוכלו להתמודד נגדו בקלות.

"עכשיו בכול הכוח!"

מתקפותיהם של הפוקימונים התנגשו בסילוני המים והקרח, בעלי התער ובטבעות הזהובות שנורו עליהם. פרייד הצליח להטות חלק מההתקפות ממסלולן בכוח על-חושי, ולצדו עמדה פיקסי, חותכת את האוויר לכוכבים זעירים שהצליחו לחתוך דרך גופו של אמבראון. כל התנאים היו לטובתם ולא הייתה שום סיבה שיפסידו –

עד שמן האדמה תחתיהם פרץ יצור נוסף, גדול בהרבה מכול השאר ולא דומה להם כלל. הוא דמה יותר מכול לדינוזאור קדום, והביט בהם בעיניים צהובות ושיניים חדות, רגע לפני שפער את פיו בשאגה אדירה שגרמה לשמש לזרוח בבת אחת.

= = = = =

זמן קצר לפני כן באבן-חול, ליזה פתחה את דלת הצריף. השליח נמנם על הכיסא אליו היה קשור, אבל למשמע הדלת החורקת התעורר מייד.

"אנחנו נפגשים הרבה לאחרונה", אמר השליח.

"הסברתי לך למה".

"אני לא מאמין לך. לא הבאת לי אוכל, ואני מניח שלא באת לשחרר אותי, אז אני לא חושב שאת חייבת להיות כאן. בחרת לבקר אותי כי אין לך משהו אחר לעשות, נכון?"

ליזה שתקה. השליח בחן אותה שוב.

"והפוקימון שלך לא אתך".

"היא יצאה למשימה".

"אני יודע איזו משימה. היא הלכה לתקוף את האנשים שלי, נכון? למה את לא הלכת?"

"אני לא מאמנת טובה מספיק".

הוא גיחך. "זה מה שהחברים שלך אומרים לך. אבל אם הם לקחו את הפוקימון שלך, כנראה שאימנת אותה בסדר גמור. הם סומכים על היכולות שלך, ורק לא רוצים אותך שם".

"רופוס אמר לי לא להקשיב לך…"

"ובכול זאת באת אליי, מרצונך החופשי", חיוכו נהיה רך יותר, "בואי נהיה חברים. אני אלכס, ואת ליזה, נכון?"

ליזה שתקה והנהנה.

"ואת לא ישנה כי לא הצלחת להירדם, כי את דואגת לפוקימון שלך?"

"איך ידעת?"

"אם את רוצה לשלוט באנשים, את חייבת לדעת להבין אותם, אחרת השלטון שלך יסתיים מהר מאוד", אמר אלכס, "במקרה שלנו, בכול מה שקשור לשלטון, אין לנו מתחרים מאז נפילתה של רומא".

לפתע הכול נהיה בהיר בחוץ, כאילו היום עלה בבת אחת.

"את רואה? אנחנו כבר מנצחים".

= = = = =

למרות גודלו העצום, הפוקימון המפלצתי הצליח להתחמק מרוב ההתקפות, ואלה שספג לא השפיעו עליו במיוחד. הוא הרעיד את האדמה כולה, גורם לכול הנוכחים ליפול מרגליהם. מונה הרגישה את כל גופה הולם בחוזקה. היא מעולם לא ראתה יצור עם עוצמה כזאת. בינתיים, כל הפוקימונים של אבן-חול תקפו שוב בצורה ממוקדת, אבל הלבה שירק גראודון מפיו פשוט שרפה את כל המתקפות, כולל סילוני המים שאוידו והחשמל שנספג בה.

"לא נצליח לנצח אותו", קרא רופוס, "תתמקדו בשאר, אולי נצליח לקחת כמה מהם איתנו! גלאטוני, קרן סולרית!"

ליפיאון של רופוס יכול היה כעת להשתמש בעוצמתה של השמש הקופחת ולירות את המתקפה החזקה ביותר שלו, והוא כיוון אותה היישר לעבר הופוריאון שנותר. את הקרן הסולרית הפוקימון העצום לא ניסה לספוג, משום שהוא עצמו היה חלש נגדה, ולכן ופוריאון שהיה חלש גם הוא ספג את הקרן במלוא עוצמתה, ואיבד את ההכרה מייד.

"ונגארי, מה את עושה?!"

כששב לבחון את שדה הקרב, הבחין רופוס שונגארי השקטה עקפה איכשהו את שורות האויב, והיא תוקפת את ליפיאון בידיים חשופות.

"היא רוצה למות?" מלמלה מונה.

רופוס הניד בראשו. "זו אשמתי. בחירת מילים גרועה מצדי, גרמתי לכם לחשוב שאין לנו סיכוי לצאת מפה בחיים".

"אולי תשמור על פרייד? הוא יוכל לקחת אותנו מכאן אם ממש נפסיד בקרב".

"רעיון מצוין", אמר רופוס, "ונגארי, תחזרי הנה!"

אבל ונגארי לא שמעה, או לא התייחסה, או אולי לא יכלה לחזור בגלל צמחים שפרצו מהאדמה וריתקו אותה לקרב מול ליפיאון. נותר רק פוקימון אחד שלא נלחם כעת, גלסיאון, פוקימון קרח שחלש מול אש.

"פרייד, טלפורטציה!" קרא רופוס.

בדיוק כפי שעשה בקרב שלו נגד מונה, פרייד שיגר עצמו אל האוויר, רחוק מטווח כל פוקימון. קרן נורתה לעברו ישר מן השמש, והוא אמנם הצליח להתחמק ממנה בשיגור נוסף, אבל רופוס ידע שזה לא יהיה פשוט הפעם.

"רשף, להביור!"

פלריאון של מונה ירק סילון לעבר הגלסיאון של האויב, שירה בחזרה ענן של קרח מעל רשף. מונה לא חששה, היא ידעה שאש ממיסה קרח ושגלסיאון לא היה גורם יותר מדי נזק אפילו היה פוגע. אם רשף יספוג את מתקפת הקרח כדי להמשיך לתקוף את האויב, היא עדיין תהיה ביתרון גדול.

"מונה, תיזהרי!"

"מה…"

בחום הכבד, הקרח נמס תוך שניות בודדות למים שהמטירו על רשף. זו כבר הייתה בעיה חמורה – מים היו החולשה של אש, ופרוותו הסמיכה של רשף נספגה במהרה מים קרים. לפני שמונה הספיקה להבין מה קרה, הפוקימון הענק גהר מעל רשף, נשם נשימה עמוקה, וירק סלע היישר מעליו.

"רשף, זריזות!"

אבל פרוותו הספוגה של רשף הכבידה עליו מכדי שיוכל לנוע בקלות, וברגע הבא כל גופו נמחץ מתחת לסלע.

= = = = =

ליזה התיישבה על האדמה בתוך הצריף, שלא הייתה לו רצפה, ונשענה על הקיר.

"למה הצעת לי להיות חברים?" שאלה.

"מה זאת אומרת? כבר אמרתי לך, אני לא רוצה שנהיה אויבים".

"זה לא אומר שאתה צריך אותי בתור חברה. אני לא אביא לך שום תועלת".

"גם את זה כבר אמרתי לך. אני חושב שאת בסדר גמור, גם אם אף אחד כאן לא מעריך אותך בתור מאמנת", עיניו הכחולות העמוקות של אלכס הביטו בעיניה החומות של ליזה, "מישהו כאן מעריך אותך בתור משהו?"

ליזה לא ענתה. היא לא רצתה להודות בתשובה.

"יש לך חברים במקום הזה?"

השתיקה נמשכה כאשר ליזה נאבקה לעצור את הדמעות שחנקו את גרונה.

"אני מבין למה כל כך קשה לך להאמין שמישהו רוצה להיות חבר שלך. אבל זו לא אשמתך. זו רק אשמתם. הם לא יודעים להעריך את מי שנמצא בחברתם, עד שהם צריכים משהו, ואז יהיו מוכנים אפילו לקחת ממך את החברה היחידה שלך, את הפוקימון שלך".

בשלב הזה, ליזה אפילו לא ניסתה להתנגד לדמעות. הן לא פרצו מתוכה בבכי תמרורים כמו שחשבה שייקרה, אלא זלגו על לחייה לאט ובעדינות, אבל גם זה היה יותר ממה שרצתה.

"אני רוצה להיות חבר שלך, ליזה", אמר אלכס, "מגיעים לך חברים אמיתיים".

= = = = =

גלסיאון הסתער בשארית כוחותיו לעבר סלות', הגלסיאון של רופוס, אבל פיקסי הקטנה חסמה את דרכו, והנשיכה שלה הספיקה כדי לכלות את מה שנותר מכוחו. כל הפוקימונים של איליה קפיטולינה כבר נוצחו, כמו גם שלושה מאנשיה, מלבד הפוקימון המפלצתי שהמשיך להשתולל כאילו דבר לא חודר את שריונו הקשיח. עיניה הדומעות של מונה עדיין היו נעוצות בסלע תחתיו נקבר הפלריאון האהוב שלה.

"לסגת!" צעק רופוס, "פרייד, קח אותנו מכאן!"

פרייד, שקרא את מחשבותיו של מאמנו, הבין שהכי חשוב להרחיק מהמקום את מונה השרויה בהלם. שאר המאמנים היו במצב טוב יותר ויכלו להגן על עצמם, או במצב גרוע הרבה יותר וכבר לא הייתה עוד דרך לעזור להם. ונגארי השקטה לא נראתה בשום מקום. פרייד הופיע לצד מונה, ושאר הפוקימונים ניסו לנצל את ההזדמנות כדי להגיע גם הם אל פרייד ולברוח משדה הקרב, אבל רק ראת' המהיר כברק היה זריז מספיק. פרייד זינק על גבה של מונה ונעלם יחד עמה ועם ראת'.

"כל הכבוד, פר…"

זיזי אבן מחודדים צמחו מן האדמה בבת אחת, אחד מהם חדר היישר אל בטנו של רופוס. בשניה הבאה גם הוא כבר לא היה שם – פרייד חזר אל המקום, הפעם כדי להציל את מאמנו. הם מצאו את עצמם על ראש הר סמוך, הרחק משאון הקרב המתחולל, שרועים לצד מונה וראת', ופיקסי שהצליחה גם היא לתפוס את פרייד ברגע האחרון.

"פרייד…"

כל מילה של רופוס עלתה לו במאמץ אדיר, ופיו דימם.

"קח עוד מאמנים…"

אבל פרייד לא זז הפעם. כשניסה להציל את רופוס, אחד הזיזים ננעץ גם בחזהו. הוא התנשם בכבדות ועצם את עיניו לאט לאט, כאילו בסך הכול הולך לישון.