פוקימון; במהירות החושך – פרק 118: אולי הפעם / איידן סוייר

פוקימון – במהירות החושך / איידן סוייר

מדריך פרקים: https://pocketmonsters.co.il/?p=54398

הערה: חלק 4 יפורסם בקצב של 2 פרקים בשבוע.

– – – – –

שני חרקים גדולים עפו באוויר במה שנראה יותר מכול כמו ריקוד אווירי, אלמלא המתקפות שהמטירו זו על זו. וינומות' עפה גבוה יותר ויותר וירתה קרני איתות בנינג'אסק, שניסתה להשיב לעצמה את הכוח שאיבדה עם יניקת אנרגיה. לפעמים היא פגעה ולפעמים פספסה, אבל זה לא שינה, כי התקפותיה של וינומות' היו חזקות וממוקדות בהרבה והיא בקושי נפגעה מיריבתה. תוך זמן קצר נינג'אסק צנחה לאדמה מחוסרת כוחות.

במרחק לא רב משם, ריק ריילי התקדם בדרכו לאורך הנהר, חסר כיוון לא פחות משהיה לפני שהגיע למאוויל, ובצוותו ארבעה פוקימונים בלבד ופוכדור אחד לבן וריק. ניינטילס שלו לא נפגעה קשה במיוחד. שיקוי ריפוי השיב אותה למיטבה, וריק שוב יכול היה לרכוב עליה בדרכו אל העיר הבאה. ופוריאון, לעומתה, הייתה סיפור אחר. ריק נאלץ להשאיר אותה מאחור בלי שתהיה לו שום דרך אפילו לתקשר עם ווטסון כדי לברר האם היא בסדר. זה היה מחוץ לידיו כעת, שלומה של הפוקימון שלו היה נתון לחסדי אחרים. גם הוא עצמו הרגיש הרבה פחות בטוח, בלי דרך להתעתק או לעוף. הוא אפילו שקל לקנות פוכדור חדש כדי שיוכל ללכוד פוקימון חדש שיידע להתעתק, אבל זו הייתה משימה קשה מאוד, בהתחשב בעובדה שפוקימון שלא מעוניין להילכד פשוט נעלם מהמקום כל עוד הוא במצב לעשות משהו. זו הסיבה שהיכולת הזו נדירה כל כך בקרב מאמנים. ופוריאון שלו הייתה יחידה ומיוחדת במינה, והייתה כזו עבורו אפילו אם היא הייתה סתם ופוריאון רגילה.

זה היה היום החמישי למסעו מאז שעזב את מאוויל דרך תעלות הביוב. למזלו של ריק, רוב הערים בהוואן שכנו ליד ים, או לפחות מספיק קרוב אליו כדי להגיע תוך כמה שעות, והוא יכול היה להתרחץ במפרץ הקרוב למאוויל ולשטוף מעצמו את ריח הביוב. הוא הציע גם לטראפינץ' להצטרף אליו, אבל טראפינץ' שנא מים. במקום זאת הוא הסכים שניינטילס תחטא את גופו באש, משום שכפוקימון אדמה הוא לא היה מאוד רגיש אליה. הוא אמנם נזקק לריפוי כשסיימה, אבל לא יותר ממנוחה קלה. למזלו של ריק הוא זכר לקנות בגדים במאוויל, אבל את כתר האופל הוא לא יכול היה לחבוש – למרבה הצער, היכולות המיוחדות שלו לא הפכו אותו לחסין לריח יותר מבד רגיל, והוא נאלץ להוריד אותו מראשו ולהניח אותו בשקית עם שאר הבגדים המסריחים, בתקווה שיוכל לכבס אותם כמו שצריך כשיגיע אל העיר הבאה.

בלי כתר האופל לראשו, ריק הרגיש פגיע אפילו יותר. עד כמה שידוע לו אף אחד לא ניסה לפלוש אל מוחו מאז שהגיע להוואן, אבל הוא בכול זאת לא אהב להיות פגיע. הוא תהה האם היה עדיף שלא למצוא את כתר האופל בכלל ולחיות כמו כל אדם אחר, שאין שום סיבה שמישהו ינסה בכלל לקרוא את מחשבותיו, ובלי לחשוב על האפשרות שמישהו ינסה זאת דווקא בכמה ימים שהוא במקרה פגיע. התשובה לא שינתה דבר, כמובן, וריק בכול זאת ידע שהוא יחבוש שוב את הבנדנה השחורה ברגע שיוכל.

לא הרבה מאמנים הלכו בדרכים של הוואן. הערים היו ריקות, אבל הדרכים היו ריקות אפילו יותר. ריק השתדל במיוחד שאף אחד לא יראה אותו, ובפעמים המועטות שבכול זאת ראה מישהו מתקרב, הזדרז לרדת מהשביל, ואם היה מקום מסתור הוא גם הסתתר עד שהאדם השני יחלוף על פניו. לא נראה שלמישהו אכפת במיוחד או מחפש אותו באופן מיוחד, למרות שהוא ידע שהמשטרה עלולה לארוב לו בדרכים לערים הקרובות למאוויל, או אפילו בערים עצמן. אם מישהו חקר את האחות של מרכז הפוקימונים, הוא אפילו יידע לאן פניו מועדות. למרבה הצער כבר היה מאוחר מדי לשנות כיוון, כי הברירה היחידה כעת הייתה לסוב על עקביו ולחזור למאוויל. כשיגיע לעיר, ישמור על פרופיל נמוך ויעזוב ברגע שיוכל.

ואז, באותו יום חמישי ארור, מישהי בכול זאת מצאה את ריק. הוא זיהה אותה ממרחק והסתתר כהרגלו מתחת לגשר שהיה במקום, אבל בניגוד לקודמיה, לא נראה שזה מפריע לה להמשיך לחפש אותו, כשהיא הגיחה במהירות מתחת לגשר עם פוכדור שלוף.

"ידעתי!" קראה, "ידעתי שזה אתה!"

הקול שלה נשמע לריק מוכר. גם היא עצמה נראתה לו מוכרת, אבל ריק לא יכול היה להיזכר מאיפה. זו הייתה בחורה צעירה, לא יותר מבת 18, לבושה כולה באדום ועל צווארה תליון סגול בצורת כדור-מאסטר.

"מה את רוצה ממני?" שאל ריק, שולף גם הוא פוכדור.

"זאת הגישה", חייכה הבחורה, "קדימה, קרב פוקימונים".

ריק הופתע. כבר שנים שאף אחד לא אתגר אותו לקרב פוקימונים.

"מצטער, זה מאוד לא מתאים עכשיו".

"לא? תעדיף שאני אספר לכולם איפה מצאתי אותך? שמעתי שאתה מבוקש מאוד בימים אלה".

"אז את יודעת מי אני, וכל מה שאת רוצה ממני זה קרב פוקימונים?"

"ברור", אמרה הנערה, "אתה ואחיך השפלתם אותי לפני שנים. מאז חיכיתי להזדמנות לקרב חוזר, וכששמעתי שאתה בהוואן, לא יכולתי שלא לצאת לחפש אותך".

"את יודעת במה אני חשוד ואת יודעת שהוואן זה מקום מסוכן, ובכול זאת הגעת עד לכאן בשביל לחפש אותי", ריק הרים גבה, "נפלת על הראש".

"אולי. אתה מכיר מאמני פוקימונים, אנחנו לא יכולים לסרב לאתגר, והזדמנות לקרב חוזר מול חיית הברק האגדית היא גדולה מכדי לוותר עליה".

וסוף סוף ריק הבין מי ניצבת מולו: אותה מאמנת שנלחם בה בדרך לרמת אינדיגו, בקרב שאורגן מראש בידי ג'סי וג'יימס במטרה לגרום לריאן לתת לריק את ראיקו מרצון.

"אני מצטער לאכזב אותך. ראיקו כבר מזמן לא אצלי או אצל אחי, ואני פרשתי מקרבות פוקימונים".

"איך זה יכול להיות? איך יכולתם לוותר על ראיקו?"

"אף אחד מאיתנו לא בדיוק ויתר עליו, לא ממש הייתה לנו ברירה", הוא השמיט את החלק שריאן איבד את ראיקו באשמתו, "אבל אפילו הוא עדיין היה אצלי, אני לא נלחם יותר בשביל הכיף, רק כשהחיים של מישהו תלויים בזה".

"בטח החיים שלך תלויים בזה לא מעט אם אתה בורח מהחוק כל הזמן".

ריק השפיל את מבטו. "מה את רוצה ממני? באת עד הנה וגילית שלא תוכלי להשיג את מבוקשך. עכשיו תסגירי אותי למשטרה, או תנסי לתפוס אותי בעצמך, או מה?"

"אין לי שום עניין לעשות את זה. אבל אם הגענו עד הנה, למה שלא בכול זאת נילחם?"

"אמרתי לך, אני…"

"כבר לא מאמן, אני יודעת. אמרת שאתה נלחם אם אין ברירה. אם תילחם בי, אני אשכח שראיתי אותך ולא אספר לאף אחד. זה נשמע לי כאילו אין לך ברירה".

הבחורה הזאת מטורפת, חשב ריק. גם הוא היה ככה כשהיה מאמן פוקימונים? מוכן להילחם בכול מחיר?

"שנינו יודעים שאת חזקה יותר ממני, בטח אם את חושבת שהיית מסוגלת להביס את ראיקו הפעם. אני באמת לא רואה מה הטעם. מה את מנסה להוכיח?"

"עניין של כבוד. גם אתה נלחמת בי בידיעה שאתה חזק יותר. הגיע הזמן להשפיל אותך בחזרה".

"בסדר", אמר ריק, "קרב קצר של אחד על אחד".

"ששה על ששה", התעקשה לולה.

"יש לי רק חמישה…" סכין פילחה את לבו של ריק, "ארבעה פוקימונים".

"אז ארבעה על ארבעה. קדימה, אתה לא במצב להציב לי תנאים".

ריק נכנע. אין טעם לנסות להתווכח. הוא החליט לבחור בפוקימון שלולה כבר נלחמה בו בעבר, שאולי תהיה מרוצה.

"סניזל, צא!"

"וינומות', צאי!"

שוב אותה וינומות', חשב ריק. היא בהחלט מעוניינת להוכיח לי את כוחה. סניזל ירה קרניים לעבר וינומות' בניסיון להקפיא אותה ולהוריד אותה לאדמה, ווינומות' השיבה לו בקרניים משלה. שני הפוקימונים היו זריזים כל כך, עד שאף אחד מהם כמעט ולא פגע בשני. לרוע המזל, הקרב הסיח את דעתם מסכנה גדולה הרבה יותר. קולות הקרב נשמעו בכול הסביבה הקרובה ומשכו אליהם יותר מדי תשומת לב.

וינומות' ניצחה כצפוי, וריק השיב את סניזל לפוכדור והתכוון לבחור בפוקימון הבא. אבל לפני שהספיק, האדמה רעדה בפתאומיות, והגשר שמתחתיו עמדו החל להתמוטט. ניינטילס מיהרה לברוח בריצה, ולולה בעקבותיה, וכעבור רגע היה במקום שבו עמדו גל של אבנים. ריק הסתכל סביבו: הם היו מוקפים בנינקאדות ונאמלים, ומאחוריהם ארבע דמויות במדים אדומים. הוא זיהה מייד את זו שעומדת בראש: דוקטור קייטלין בירץ'.

"תראו תראו", אמרה קייטלין, "לכדנו שני ווינגולים בפוכדור אחד".

"גם אתה הסתבכת עם חבורת הזבל הזאת?" שאלה לולה.

"גם את?!"

"מה אתם רוצים?" קראה לעברם, "כבר הבנתם שאתם לא יכולים לנצח אותי!"

"לא עם הפוקימונים הרגילים שלנו", ענתה קייטלין, "בדיוק בשביל זה הבאתי את החברה החדשה שלי. מזל שגם ריילי כאן כדי לפגוש אותה".

"אכפת לך אם במקום להילחם אחד בשני, נילחם בהם?" שאל ריק בשקט.

"יהיה לי העונג", חייכה לולה, "וינומות', אבקת רעל!"

ריק מעולם עוד לא ראה פוקימון ברמה גבוהה כל כך מבצע מתקפה כזאת: האבקה של וינומות' התפשטה בצורה מושלמת באוויר, בטבעת עבה שהקיפה אותו ואת לולה ופגעה רק במי שמסביבם. הנאמלים והנינקאדות החלו להתעוות בכאב, וגם על חיילי צוות מאגמה עצמם המתקפה לא פסחה. רק קייטלין הצליחה לברוח, פתחה בריצה והסתתרה מאחורי עץ שחסם את האבקה.

"טייפלוז'ן, אני בוחרת בך!"

גירית ענקית פרצה מתוך הפוכדור של קייטלין. למרות שריק לא ראה אותה מעולם בצורה הזו, הוא זיהה מייד את הפוקימון שהיה שלו: אותו מבט קשוח בעיניים, אותה שנאה יוקדת למראהו, אותה דרך בדיוק להבעיר את הלהבות שעל צווארה ולתקוף ללא התראה.

"מה לעזאזל הפוקימון שלי עושה אצלך?!" זעק ריק כשניינטילס שלו חמקה מהלהביור.

"הפוקימון שלך? טייפלוז'ן מעדיפה מאמנים שיודעים איך לטפל בפוקימונים".

"וינומות', טפלי בדבר הזה עם קרן על-חושית".

טייפלוז'ן הסתערה לעבר ריק, אבל הקרן של וינומות' פגעה בה והכשילה אותה מרגליה, שלרגע אחד שכחו איך לרוץ. בזעם רב, טייפלוז'ן השיבה לה בגלגל להבות ספירלי, שעטף את וינומות' כך שלא היה לה לאן לברוח. לא חשוב כמה קשוחה הייתה וינומות', האש של טייפלוז'ן הייתה חזקה יותר, והיא צנחה ארצה באיטיות, מפרפרת בכנפיה הסגולות הגדולות.

"את לא רוצה להתעסק עם טייפלוז'ן", הזהיר אותה ריק.

"זה היה רק החימום", ענתה לולה, "עכשיו אני באמת כועסת".

לולה ניתקה את התליון מהשרשרת על צווארה. וריק הבין: זה לא סתם תכשיט בצורת כדור-מאסטר. זה הדבר האמיתי, והפוקימון שיש בפנים הוא בוודאי אחד שראוי להיתפס בתור פוכדור כזה. שאגה אדירה החרישה את החורשה. הוא ניצב שם אדיר ומלכותי, רעמתו מתבדרת על גבו כמו ענן סערה אפור וראשו כמו כוכב בוער. אנטיי, חיית האש האגדית.

ריק הביט בפליאה כשלולה שילחה את אנטיי בטייפלוז'ן, והוא ציית וזינק. אבל למרות שטייפלוז'ן לא השתוותה לו בכוחה, זריזותה בהחלט השתוותה לזו של אנטיי, והיא התחמקה מהמתקפה. סילון אש נורה עליה מפיו של אנטיי והיא הזדרזה לירוק אחד בחזרה, ושתי לשונות האש התנגשו באוויר ויצרו פיצוץ אדיר ומסנוור.

"לא", קייטלין קיללה, "טייפלוז'ן, לסגת!"

היא ניסתה להשיב אותה לפוכדור, אבל ריק כבר ידע מה קורה כשמנסים להשיב את טייפלוז'ן לפוכדור בניגוד לרצונה. היא נעלמה והופיעה במהירות מאחורי אנטיי, ממש כאילו התעתקה, ללא שום כוונה לנטוש את הקרב באמצע. אבל לא את אנטיי היא תקפה: את לשון האש הבאה שלה היא שילחה היישר לעבר ריק. אין ספק שהוא היה מי שהכי עניין אותה לפגוע בו כעת. ניינטילס נעמדה על רגליה האחוריות, חוסמת בגופה את הלהבות. אנטיי ניצל את הסחת הדעת ומיהר לנשוך את טייפלוז'ן בניבים בוערים. היא צווחה בכאב ובזעם, מבעירה את כל גופה ושורפת מבפנים את פיו של אנטיי, שאחז בה היטב בין לסתותיו וניער אותה באוויר, למרות שהייתה כמעט בגודל שלו. הוא פער את פיו והטיח אותה בסלע.

"טייפלוז'ן, חיזרי לפוכדור! אין לנו מה לחפש כאן!"

אבל לטייפלוז'ן בהחלט היה מה לחפש כאן. היא החליטה שעדיף לה שלא להתעסק עם אנטיי בכלל, ולמקד את כל מאמציה בהתחמקות ממנו ופגיעה בריק. היא זינקה לעבר ניינטילס, שהתחמקה ושרטה אותה בפניה.

"ניינטילס, אל תתקפי! תני לאנטיי לעשות את העבודה".

וגם ניינטילס החלה להתמקד בלברוח. ריק חיבק חזק את צווארה, משתדל שלא לחנוק אותה כשהיא רצה וקפצה במהירות מדהימה. אם ריק ייפול מגבה, זה עלול להיות הסוף שלו. הוא הרגיש את להבות התופת של טייפלוז'ן נורות לעברו, כמעט פוגעות בכול פעם מחדש, וניינטילס פרשה עליו את תשעת זנבותיה כמגן פרוותי. הוא בקושי הצליח לראות מה קורה מלפניו, אבל סמך על הפוקימון שלו בעיניים עצומות.

ובלב התופת, בין שלושת מפלצות האש הרודפות זו את זו, עמדה לולה חשופה לחלוטין, מפקדת על הפוקימון החזק ביותר ובטוחה שהיא שולטת במצב. קייטלין הבחינה בה והבינה שזו ההזדמנות לסיים את הסיטואציה.

"טייפלוז'ן", הצביעה, "להביור".

לפקודה הזו טייפלוז'ן צייתה. היא עצרה במקומה, הסתובבה לכיוון אליו הצביעה קייטלין, ותקפה היישר את לולה. אנטיי שאג בזעם והתנפל; ניינטילס התרחקה למרחק בטוח; קייטלין ניצלה את ההזדמנות להשיב את טייפלוז'ן לפוכדור, וברגע הבא כבר לא הייתה שם יותר. בלב מעגל של נינקאדות ונאמלים מעולפים, אנטיי שאג שאגה נוראה, שאגה של פוקימון בעל חיי נצח שאיבד שוב את המאמנת שלו.

ריק הביט באימה בנערה העולה באש. המחשבה הראשונה שלו הייתה להשתמש במים של ופוריאון לכבות את האש, אבל נזכר שזה כבר לא אפשרי. במקומה הוא שיחרר את טראפינץ' שהשתמש במתקפת חול. זה לא היה יעיל כמו מים, אבל זה עשה את העבודה, ובינתיים ריק התקשר להזעיק עזרה. אנטיי עמד לצדם ובהה, לא יכול לעשות דבר בעצמו מלבד לפנות בכפותיו את החול כדי שלולה לא תיקבר תחתיו. ריק מעולם לא תיאר לעצמו מה זה להיות פוקימון חזק כל כך שהכוחות שלו לא מועילים כשהוא באמת צריך אותם.

בזעמו, אנטיי שלח את מבטו אל שלושת חבריה של קייטלין שנותרו מאחור. הוא ניגש לאחד מהם, שולף את ציפורניו ומתכוון להכות בכול כוחו –

"לא", נשמע קולו של ריק מאחורי גבו, "אנחנו צריכים אותו. אולי הוא עוד יועיל לנו".

ריק הביט בפניו של החייל וזיהה אותו. שמו היה אזאר, הוא נתקל בו בבסיס של צוות מגמה. כעת הוא התנשם בכבדות, כמעט מחוסר הכרה, עורו מכוסה שלפוחיות אדומות כמו המדים שלבש. ריק ירד מניינטילס, כרע ליד אזאר וניער אותו היטב. ידיו צרבו מאבקת הרעל שעדיין כיסתה את בגדיו.

"מה", מלמל אזאר.

"תתחיל לדבר", אמר ריק, "איך מצאתם אותנו? מה אתם רוצים?"

למראה האריה הענק המתנשא מעליו, אזאר הבין שבאמת כדאי לו לדבר.

"בכלל לא רצינו אותך, רדפנו אחרי לולה. אבל אז דוקטור בירץ' ראתה אותך ואמרה שעדיף לטפל בך".

"למה?"

"היא חשבה שלשסות בך את טייפלוז'ן יגרום לה לציית לה סוף סוף", השתעל אזאר, "זה עבד?"

"לא עניינך", למרות שזה כנראה באמת עבד, "ולמה בכלל רציתם את לולה?"

"ילדה טיפשה, מסתובבת עם כדור-מאסטר במקום שכולם יכולים לראות…"

"אבל בכדור-מאסטר שלה היה פוקימון, ולא כזה שאתם יכולים פשוט לגנוב".

"אבל לא ידענו את זה אז!"

האמת היא שזה מסתדר, חשב ריק. ברגע שלולה שחררה את אנטיי, קייטלין ניסתה לגרום לטייפלוז'ן לחזור. היא עשתה את זה כי היא גילתה שהכדור-מאסטר של לולה כבר משומש ואין לה מה לעשות בו.

הם הסתובבו לאחור לעבר לולה. היא שכבה על הארץ דוממת, עורה ושיערה וחלק מבגדיה חרוכים לחלוטין. בלבו ידע ריק שגם העזרה שתגיע לא תועיל.

"אני מצטער, אנטיי", אמר.

הוא הושיט את ידו אל רעמתו של אנטיי, אבל ברגע שנגע בקצה שיערות הפרווה הסמיכה, אנטיי הפנה אליו את ראשו ושאג בזעם. השאגה כמעט העיפה את ריק באוויר בעוצמתה, והוא נרתע לאחור ונפל על גבו. ריק הספיק לראות את האריה המלכותי נעלם כמו כוכב שביט במרחק, בדיוק כמו בפעם הקודמת שהתראו.