פוקימון; במהירות החושך – פרק 101: המלחמה הקנוזואית / איידן סוייר

פוקימון – במהירות החושך / איידן סוייר

מדריך פרקים: https://pocketmonsters.co.il/?p=54398

הערה: חלק 4 יפורסם בקצב של 2 פרקים בשבוע.

– – – – –

ריק ניסה לאתר את ג'סי במשך כל היום, אבל נראה היה שהיא כל הזמן בתנועה. היא עפה יותר ויותר רחוק, עד שספירו התעייף, והמיקום שלה התייצב בשעת לילה מאוחרת. ריק איתר אותה לבסוף בורמיליון, ומצא אותה יושבת לבדה באפס מעשה באחד הפאבים של הנמל.

"מה אתה רוצה?" נבחה כלפיו כשהבחינה בו.

"באתי לדבר אתך".

"אין לנו על מה לדבר".

"אז רק תקשיבי לי".

ג'סי הפנתה אליו את גבה, אבל לא היה בכוחה לגרום לו להפסיק לדבר.

"את אחת החברות הכי חשובות בצוות שלי. הדבר האחרון שהייתי רוצה הוא לאבד אותך…"

ג'סי הניחה את כוס הבירה שלה על הבר, קמה מהמקום ויצאה החוצה, אפילו בלי לשלם. ריק הלך אחריה, ופוריאון שלו בעקבותיו.

"אם את לא רוצה לבצע את המשימה הזאת, אני לא אכריח אותך, בסדר?"

"כבר לא אכפת לי", אמרה תוך כדי הליכה, "אני תקועה בצוות האידיוטי הזה כבר שנים ולא זזה לשום מקום. אני הבאתי אותך לצוות, ופתאום אתה זה שמקבל את כל המשימות השוות, ובסוף עוד נהיה לי גנרל. אז תודה, אבל אני יודעת מתי אני לא מוערכת".

"זה היה בתקופתו של הדרקון האדום. אני מאוד מעריך אותך".

"זה באמת מה שהייתי צריכה בחיים, שהיחיד שמעריך אותי הוא ילד קטן".

"בדיוק בגלל זה החלטתי למנות אותך לממלאת המקום שלי".

ג'סי נעצרה. נראה שריק הצליח ללכוד את תשומת לבה.

"מה ששמעת. כשגנרל פורש מהתפקיד שלו, הוא בוחר מי מהצוות שלו ימלא את מקומו, ואני לא יכול לחשוב על בחירה טובה יותר ממך. לא הייתי אמור לספר לך את זה, אבל אם כבר התפטרת, חשבתי שזה לא באמת משנה".

"רק רגע, אני לא כל כך בטוחה בקשר להתפטרות הזאת", אמרה ג'סי, "ספר לי עוד".

"טוב, כרגע הפיקוד הוא אחריות שלי, ואני צריך להיות בטוח במה שאני עושה. נתתי לך בכוונה משימה מחוץ לאיזור הנוחות שלך, כי ידעתי שאם תצליחי בה, תצליחי בכול דבר. לא רציתי לספר לך שזו הסיבה, אבל אם זה נחוץ כדי להחזיר אותך אליי, אני אעדיף שתמשיכי להיות חלק מהצוות שלי".

"ואני עדיין לא חייבת לחזור ליער וירידיאן?"

"אני מאוד אעדיף שכן, אבל לא אכריח אותך".

"בסדר", אמרה ג'סי, "אז אני אחזור למשימות הרגילות".

"אין בעיה", נאנח ריק, "רק תודיעי לג'יימס שיצטרף אלייך. אני אשלח לוירידיאן צוות אחר במקומכם".

"אני שמחה שהסתדרנו".

"גם אני", אמר ריק, "עכשיו, אם אפשר, יש עוד דבר אחד שאני צריך ממך. המשימה האחרונה שלך ושל ג'יימס לדרקון האדום הייתה לגנוב כתבי מחקר מביל, נכון?"

"נו?"

"תוכלי להראות לי אותם?"

"הם לא אצלי. מסרנו אותם לגנרל למחרת".

"לא נורא", אמר ריק, "שמרי על עצמך, ג'סי".

איזה ביטוי מטומטם, חשבה ג'סי, ברור שאני אשמור על עצמי. אבל לא היה לה כוח להתחיל לריב שוב עם מי שאמור להפוך אותה לגנרלית הבאה של צוות רוקט. בינתיים, ריק הושיט יד אל ופוריאון והם נעלמו כהרף עין.

– – – – –

נשמעה דפיקה בדלת. ביל עוד בקושי קם מהמיטה, וכבר נאלץ לקבל אורחים – לא הרבה אנשים הגיעו אל המגדלור, וכשמישהו הגיע, זה כנראה חשוב. הוא מיהר לקום על רגליו, התמתח, התלבש בחופזה וויתר על כל ניסיון לסדר את שיערו, שבכול מקרה לא היה נשמע לו. הוא ירד במדרגות הלולייניות אל דלת הכניסה למגדלור, כאשר דפיקות נוספות נמשכות לאורך כל הדרך. ביל פתח את הדלת, ובפתח עמד נער כבן 14.

"ברוך הבא למגדלור שלי".

"שלום, ביל", אמר ריק, "באתי לדבר אתך על משהו חשוב מאוד. אפשר להיכנס?"

"כמובן".

אף אחד כמעט לא הגיע לדבר עם ביל על דברים חשובים. נושאי המחקר שלו היו איזוטריים למדי, ולא היו הרבה סיבות אחרת לבוא לדבר עמו. אבל שבועיים קודם לכן, משהו חשוב בכול זאת קרה. ביל לא ידע מה בדיוק, אבל הבין שהרבה תלוי בו. הוא קיווה שהסיפור ההוא הסתיים ושהנער בא לדבר עמו על משהו אחר בכלל, למרות שהייתה לו הרגשה שלא. מעט לאחר שהגיש לריק קפה ועוגיות, הבין שצדק.

"לפני שבועיים קיבלת מכתב ממישהו ש… נקרא לו הדרקון האדום", אמר ריק, "הוא ביקש ממך להגן על כתבי המחקר שלך על המלחמה הקנוזואית".

"איך אתה יודע?" שאל ביל.

"אני עובד עם הדרקון האדום. הוא שלח אותי אליך כדי שתספר לי מה אתה יודע על המלחמה הקנוזואית".

ביל הרים גבה. "זה לא הגיוני. אתה הרי יודע שהוא ביקש ממני להגן על המידע הזה ככול יכולתי".

"אני יכול להוכיח זאת", אמר ריק, "אני עובד עם הדרקון האדום, ואני הגנב שהוא שלח לגנוב את כתבי המחקר המקוריים".

ומתרמילו הוא שלף את המחקר. ביל חטף אותו מידיו כאילו מדובר בסוד ממשלתי, והחל לעיין בדפים. לא היה ספק שזה המחקר האמיתי.

"למה שאסמוך עליך אם הוא אמר לי בפירוש שלא לסמוך על אף אחד?"

"אני יכול לספר לך את כל הפרטים, ותקן אותי אם אני לא מדייק", ריק השתדל להיות בטוח בעצמו, "הדרקון האדום גנב ממך את המחקר הזה, המקורי, והשאיר לך מכתב. במכתב הוא הזהיר אותך שהבוס של צוות רוקט מעוניין להניח את ידיו על המחקר כדי להשיג מידע על פוקימון אגדי חזק במיוחד, שאסור שייפול לידיו. הוא ביקש ממך להכין כתבי מחקר חדשים עם מידע שגוי. איש לא יוכל להבחין שהם מזויפים, כי אתה עצמך זייפת אותם. לאחר מכן הוא גנב את הכתבים המזויפים ומסר אותם לבוס, שולח אותו לרדוף אחרי הפוקימון האגדי במקום הלא נכון".

ריק עצר לרגע והביט בעיניו של ביל. לא נראה שהוא טעה בשום שלב.

"אבל משהו השתבש", המשיך, "הבוס גילה שיש בוגד בצוות רוקט, והדרקון האדום נאלץ להימלט. הוא לא הספיק לעדכן אותי בכול הפרטים. לכן הוא שלח אותי בחזרה אליך, כדי שתגיד לי את כל מה שאני צריך לדעת, ואמר לי להראות לך את כתבי המחקר המקוריים כהוכחה".

"קשה לי להאמין לזה", אמר ביל, "איך אני יכול לדעת שלא השגת אותם בדרך אחרת?"

ריק חשב לרגע. "ביום שהמחקר המקורי נגנב ממך, קראת את הספר נסיך קבצנים. בדיוק הגעת לפרק שהאלה מברכת את ווידל בברכות שהן בעצם קללות. שמתי לך את המכתב בתוך הספר".

ביל הביט בו כלא מאמין.

"זו הוכחה מספיק טובה בשבילך שזה הייתי אני ששיתפתי עמו פעולה?"

"למה גנבת את המחקר? יכולת פשוט לבקש, הייתי נותן לך אותו ברצון כדי שלא ייפול לידיו של הבוס".

"הדרקון האדום רצה לקרוא את המחקר בעצמו, וחשש שלא תסמוך עליו ותעדיף להשמיד אותו".

ביל נאנח. "נראה שאתה יודע על מה אתה מדבר", אמר, "בסדר, אספר לך, אבל אני חייב להזהיר אותך שאם מישהו כמו הבוס מעוניין במידע הזה, אסור לך לחלוק אותו עם אף אחד אחר".

"ברור", הנהן ריק.

"יפה", אמר ביל, "אם ניסית לקרוא את המחקר, בוודאי הבחנת שהוא עוסק בעיקר בגיאולוגיה הייחודית של סוטופוליס שבמחוז הואן. הסיבה שהיא ייחודית כל כך היא משום שהיא השתנתה פעמים רבות לאורך תקופה קצרה, בגלל קרב הפוקימונים הגדול ביותר שידוע לנו עד היום, לפני 65 מיליון שנה".

זה בהחלט מסביר הרבה, והרבה יותר מעניין מגיאולוגיה, חשב ריק.

"בתקופה ההיא שלטו בעולם שני פוקימונים אגדיים: קיוגר שליט המים וגראודון שליט היבשה. כל אחד מהם החזיק ביכולת להציף את העולם במים או לייבש את כל המים בעולם. במשך שנים רבות הם חיו בשלום. אי אפשר לדעת מדוע השקט ביניהם הופר, אבל הם פתחו במלחמה, וכל אחד מהם ניסה להגדיל את שטח השליטה שלו. הכף נטתה פעם הנה ופעם הנה, והעולם שינה את פניו שוב ושוב בצורה קיצונית כל כך, עד שרוב היצורים החיים לא יכלו לשרוד בעולם השרוי במלחמה. רוב המינים נכחדו מן העולם".

ריק נזכר באירודקטייל שנכחד לפני 64 מיליון שנה. הוא כנראה היה יצור קשוח במיוחד אם הצליח לשרוד מיליון שנים בעולם ששינה את פניו, אבל גם הוא לבסוף לא עמד בכך.

"אנחנו לא יודעים כמה זמן נמשכה המלחמה. אולי כמה דקות, אולי כמה מיליוני שנים. אבל מי שסיים אותה בסופו של דבר היה פוקימון אגדי שלישי, ראיקוזה, הדרקון ששולט במזג האוויר. ראיקוזה התערב והטיל על שני הפוקימונים שינה עמוקה, בה הם שרויים עד היום, וכך סיים את המלחמה".

"אני מניח שהבוס מעוניין בראיקוזה", אמר ריק, "כל אחד היה רוצה לשלוט במזג האוויר, אבל אין סיבה לרצות לייבש את העולם או להציף אותו".

"הלוואי שזה היה נכון", אמר ביל, "במחוז הואן פועלים כעת שני ארגוני פשע יריבים, צוות אקווה שמעוניין לתפוס את קיוגר, וצוות מגמה שמעוניין לתפוס את גראודון".

"אבל למה? למה הם רוצים לתפוס פוקימונים שיהרגו גם אותם?"

"אני לא יודע. אני חוקר פוקימונים, אבל לצערי בני-אדם הם יצורים נשגבים מבינתי".

"ואיפה ראיקוזה עכשיו?"

"אומרים שהוא עדיין מרחף מעל הואן, ממתין ליום שבו קיוגר או גראודון יתעוררו, כדי שיוכל להרדים אותם שוב ולמנוע את המלחמה הבאה".

"והם מתעוררים לפעמים?"

"איש לא יודע. אומרים שגלי-צונאמי גדולים או רעידות אדמה חזקות נגרמים בגלל שאחד מהם התעורר לזמן קצר, לפני ששקע שוב בשינה. אבל אלה רק השערות".

"הבנתי", אמר ריק, "תודה ביל. אתה יכול להיות רגוע, ראיקוזה בידיים טובות".

אחרי שריק התרחק מהמגדלור, הוא התקשר בפוקיפון אל נמל ורמיליון.

"בוקר טוב, במה אוכל לעזור?" ענה קול נשי.

"שלום. רציתי לשאול מתי יוצאת הספינה הבאה להואן".

"הואן? הסנט אקווה בדיוק יצאה אתמול בערב".

"אפשר עוד לתפוס אותה?"

"מחר בערב היא תעצור בנמל אוליביין. תוכל להצטרף להפלגה משם".

"מצוין", אמר ריק, "אני רוצה להזמין בבקשה כרטיס אחד".