פוקימון; במהירות החושך – פרק 94: הבקתה על החוף / איידן סוייר

אצבעותיו של ריק תיפפו בעצבנות על הפוכדורים שלו, אך הוא לא העז לשלוף ראשון. הפוקימונים של ריאן אמנם לא במצב טוב, אך הם עדיין רבים בהרבה משלו, ובכול מקרה ריק לא רצה לערב אותם במלחמה הזאת. הפעם זה היה אישי מדי. כל מה שרצה היה לקרוע את ריאן לגזרים במו ידיו. הוא הסיט את מבטו מעלה והביט בעיניו של פראליגטור, שהשיב לו מבט אדיש. לא נראה שאכפת לו כלל מהקרב שעומד להתרחש.

"שלום, אחי", שבר לבסוף את הדממה.

"אתה לא אח שלי", ענה ריאן.

"גם אני לא מרוצה מזה במיוחד, אבל אין מה לעשות".

"האדם שרצח את אבא שלי הוא לא אח שלי!"

"אבא מת באשמתך!" קרא ריק, "יכולתי להציל אותו, ואתה מנעת את זה ממני!"

"פראליגטור, חסל אותו!"

פראליגטור נשף בכעס, אך לא זע ממקומו. במקום זאת, מתח את גבו הגבנוני עד כמה שיכול היה. הוא הבין בדיוק את משמעות הרגע: זה בדיוק הזמן לסרב לפקודת אדונו.

"מה אתה עושה, פראליגטור? לא שמעת מה אמרתי?"

"נראה לי שאפילו פראליגטור שלך מבין יותר ממך". זה קל מדי, חשב ריק.

"פוקימון טיפש!"

ריאן רטן, השיב את פראליגטור לפוכדור והתכונן לבחור באחד אחר.

"זה כל מה שיש לך?" התגרה בו ריק, "אתה לא שווה כלום בלי הפוקימונים שלך!"

"אני מאמן פוקימונים! אתה עוד זוכר מה זה? מה שאתה נכשלת להיות!"

"אז איזה פוקימון חשבת לשלוח עכשיו?" שאל, "אחד מאלה שאני אימנתי? אולי את ספירו או קטרפי, שנשארו כמות שהם מהיום שתפסת אותם? בטח לא סלוברו או סלוקינג, שהיו פשוט עוצרים את הקרב תוך שניה".

משתיקתו הרועמת של ריאן ומכך שלא שחרר שום פוקימון, הבין ריק שצדק: הוא עדיין מכיר את אחיו בדיוק כמו ביום שבו יצאו יחד למסע הפוקימונים.

"אתה נהנה לתת לאחרים לעשות את העבודה במקומך, מה?" המשיך, "איפה היית כל הזמן הזה? למה הפסקת לרדוף אחריי? למה נתת למשטרה לעשות בשבילך את העבודה השחורה?"

"המצב השתנה. אתה רוצח, שום צוות לא יוכל לשחרר אותך מפשע כזה. אתה בעיה של המשטרה עכשיו".

"אני לא חושב שזו הסיבה", ריק השתדל להישאר רגוע, "אני חושב שעד לפני חצי שנה, רדפת אחריי כי ידעת שאני אנסה לברוח. אבל עכשיו אתה יודע שאני כבר לא אברח. להפך, אני אשיב מלחמה, ואתה גם יודע למה".

הוא עצר לרגע רק בשביל האפקט הדרמטי, ואז אמר את הדבר שידע שריאן הכי לא ירצה לשמוע:

"גם אני רוצה לנקום את מותו של אבי, ואתה יודע מי האשם האמיתי בו".

"סתום את הפה!"

"קדימה, ריאן, אלה רק אתה ואני עכשיו. אתה חושב שאתה יכול להתמודד עמי בעצמך, או ששוב תתחבא מאחורי מישהו גדול וחזק יותר ממך?"

במקום להשיב, ריאן זעק והסתער לעבר ריק, וריק הסיר את תרמילו והתנפל עליו בחזרה. הם החליפו מהלומות, נפלו על קורות העץ של המזח והמשיכו להיאבק. פניו של ריק הלמו מכאב, אך הוא ידע שזה עדיין לא הזמן לחשוף את נשקו הסודי ולסיים את הקרב; קודם כל עליו לסיים להחטיף לאחיו מכול הלב.

כמה פועלים ראו את הקרב ורצו לכיוון המזח במטרה להפריד בין השניים.

"אני הולך להשתמש בוולפיקס, אבל לא נגדך", סינן ריק.

"תרגיש חופשי", ענה לו ריאן.

ריק שחרר את וולפיקס מהפוכדור ופקד עליה לשרוף את המזח מאחוריהם. היא הבעירה את קורות העץ שחיברו בין המזח לרציף, וקיר של אש עלה במקום. רק אש ומים הפרידו כעת בינם לבין שאר העולם. ריאן נשך את זרועו של ריק, והוא השיב לו במשיכה בשיערותיו. ריאן תפס גם הוא את שיערו של ריק, אבל ריק הצמיד את ידו אל ראשו, לא נותן לו למשוך חזק מדי. בתגובה ריאן תפס בראשו ונגח בו. וולפיקס ראתה את הקרב ולא הייתה יכולה שלא להתערב לטובת מאמנה. היא זינקה על ריאן ונעצה את שיניה בירכו.

"וולפיקס, לא!" קרא ריק.

"אמרנו בלי פוקימונים!"

הוא בעט ברגלו והדף את וולפיקס ממנו היישר אל הים. לרגע אחד ריק שכח מהקרב – מים היו האויב הגדול ביותר של וולפיקס. הוא זינק אחריה במהירות ומצא אותה מפרפרת בגפיה. לא הייתה לו שום בעיה לצלול אחריה ולתפוס אותה, אבל החלק הקשה יותר היה לעלות בחזרה למעלה, כשמשקל רגלו מושך אותו מטה.

תוך שניות ספורות גם ריאן קפץ למים, נחוש בדעתו לא לתת לריק לצאת מהם. הוא דחף אותו למטה בכוח, מקשה עוד יותר על התקדמותו, וריק נזכר שיש לו כעת גם ופוריאון, אבל לא התכוון להשתמש בה כל עוד יש ברירה. ריאן יכול לנסות להטביע אותו, אבל גם הוא עצמו לא יכול לנשום מתחת למים. הוא אחז בו בחוזקה, מאלץ אותו להישאר מתחת למים יחד אתו, ובסופו של דבר שניהם נשברו ונאלצו לעזור זה לזה לעלות אל פני המים.

הסולם המתכתי המחובר לספינה של ריאן ניצב מולם. לריק לא הייתה שום כוונה להמשיך את הקרב מתחת למים. הוא קירב את וולפיקס לסולם ונתן לה לטפס בזריזות אל הספינה, ואז החל לטפס בעצמו, אבל ריאן תפס ברגלו הימנית וניסה למשוך אותו בחזרה אל הים. ריק לא הצליח להתנגד לו, וריאן תפס גם ברגלו השמאלית. להפתעתו הוא גילה שרוב המכנס הארוך של ריק מכסה אוויר, ורק מוט ממתכת נמצא בפנים.

"מה לעזאזל…?"

ריק חייך אליו. זה בדיוק הזמן לחשוף את כל הקלפים. הוא בעט בפניו בכול כוחו, וריאן נהדף לאחור בחוזקה, דמו מתערבב עם המים. נשימותיו של ריק היו קצרות ומהירות כאשר טיפס אל הספינה. הוא השיב את וולפיקס לפוכדור, וכעבור כמה שניות גם ריאן יצא מן המים וטיפס אחריו.

"חתיכת רמאי," סינן.

"זו לא רמאות", השיב ריק, "אתה נתת לי את הרגל הזאת".

והוא בעט בו שוב ללא רחמים, מעיף את ריאן לאחור. ראשו נחבט בתורן הספינה. ריאן לא הצליח לקום לפני שריק ניגש אליו מתנשם בכבדות.

"הייתי גורם גם לך לאבד את הרגל, אבל אני לא רוצה סתם להעתיק. מה אתה חושב? יד שווה לרגל?"

והוא דרך בכול הכוח על זרועו השמאלית של ריאן. מבעד לזעקת הכאב הנוראה, ריק היה בטוח ששמע עצמות מתרסקות.

"זה בשביל הרגל שלי", והוא דרך גם על זרועו הימנית, "וזה בשביל אבא שלי!"

כעת ריק הביט בעיניו של היצור מעורר הרחמים ששכב כעת מתחתיו, זועק ומייבב מכאב, נתון לחסדיו. במשך חצי שנה כולם קראו לו רוצח. כעת הוא ידע בדיוק מה משמעותה של אות הקלון הזו, ולא הייתה לו שום כוונה להפוך להיות האדם שכול הזמן הזה לא רצה להיות. ריאן לא יכול להזיק לו עוד, וזכרו של היום הזה ירדוף אותו לעד, ממש כמו זכר יום תבוסתו של ריק בדרך לרמת אינדיגו. וממש כמו אז, ריק שלח את ידו אל אבזם חגורת הפוכדורים של ריאן, וניתק אותה ממנו. נצחונו הושלם.

ריק הביט אל עבר הרציף. הפועלים כבר כמעט סיימו לכבות את קיר האש, ולא יהיה לו סיכוי לברוח משם. הוא אסף את תרמילו במהרה וקפץ למים, שם שחרר את ופוריאון. יחד הם שחו במסלול מעגלי גדול, משתדלים שלא להיראות, עד אשר איתרו את פרש הים. כעת, לאחר שופוריאון ראתה את המעבורת, היא יכלה להתעתק היישר אל סיפונה.

דווין, אותו קפטן שהשיט את המעבורת בפעם הקודמת שביקרו בה, הביט בהם בהפתעה.

"ריילי! איך הגעת פתאום?"

"סיפור ארוך", ענה, "אני אספר לך בדרך. בוא נסתלק מפה מהר, טוב?"

"אמרו לי שצריך למהר, אבל לא חשבתי ש…"

"צריך למהר וכמה שיותר. הסתבכתי קצת בדרך".

ובלי מילים מיותרות, ריק השיב את ופוריאון לפוכדור ומיהר אל בטן המעבורת לפני שמישהו יבחין בו. הוא הגיע אל חדר השינה המוכר, בעל שתי מיטות הקומותיים, והפעם החליט להתמקם באחת הקומות העליונות. בפעם הקודמת הוא עוד היה מוגבל מכדי לעשות זאת, אך לא הפעם.

פרש הים עגנה בכרונו בשעה מוקדמת לפנות בוקר. ריק ידע שלוח הזמנים עדיין צפוף, והוא מיהר ללכת בדרך שהורה לו הדרקון האדום, לאורך קו החוף. פעם אחת נתקל בפרסיאן פראי, אבל הביס אותו בקרב קצר והמשיך ללכת. הוא הגיע כעבור כשעה.

"בקתה" היה כינוי נדיב עבור מה שניצב מולו. אילו התבקש לתאר את זה, זה נראה יותר כמו שלד של אוהל גדול שמישהו שכח למתוח מעליו את היריעות. המבנה אמנם היה אטום בקורות עץ מכול הכיוונים, אבל לא נראה שמי שהקים אותו השקיע מחשבה ותכנון רב בהקמתו, ובהחלט לא כאילו התכוון לגור שם אי-פעם או אפילו ללון. אף על פי כן, זה היה המקום, וריק נכנס פנימה דרך מה שנראה כמו וילון מאולתר.

ראשו נתקל במשהו שהיה תלוי על הדלת. הוא לא הצליח לראות דבר בחושך המוחלט ששרר בפנים, אבל בחוץ השמש כבר החלה לעלות, ולכן יצא החוצה ובחן אותו לאור השחר. זה היה פנס קטן, והוא הדליק אותו ונכנס שוב פנימה. במרכז הבקתה הוא יכול היה לעמוד זקוף. כעת, באלומת האור, הבחין בכיסא קטן. איש לא ישב עליו, אבל בד ארגמני היה פרוש על המשענת, ועל המושב עצמו היה מונח דף נייר, עליו אבן אדומה שמנעה ממנו לעוף ברוח ומפתח כסוף קטן. ריק קירב את הפנס אל הדף וקרא את הכתוב עליו:

"לך ב-9 בבוקר אל בית החולים. שאל על החדר החשוך. לבש את זה".

ריק הביט בבד שהיה פרוש על הכיסא, ורק אז הבחין שזה לא סתם בד: זו גלימה זהה לזו שלבש הדרקון האדום, עם ברדס תואם. הוא הניח את הפנס על הכיסא ומדד אותה. הגלימה הייתה גדולה למידותיו, וריק נאלץ למשוך את שוליה בידיו כדי שלא ישתפלו לאדמה. הוא לקח את הפנס והמשיך לסרוק את החדר, משוכנע שימצא כאן עוד דבר, אך לשווא. רק כשבחן בפעם האחרונה את המכתב, הבחין בדבר נוסף: האבן האדומה המונחת על הכיסא לא הייתה אבן רגילה. דומה היה שבוערת בתוכה להבת אש.

ריק הגיע אל בית החולים. לא היה לו מושג מה הוא החדר החשוך או היכן הוא נמצא, אבל למרבה המזל, לפי ההנחיות מותר היה לו לשאול עליו. הוא ניגש אל פקידת הקבלה.

"סליחה", אמר, "אני מחפש את החדר החשוך".

הפקידה הרימה את ראשה בעיניים פקוחות לרווחה, וסרקה את ריק מלמעלה למטה.

"זו בדיחה או מה?"

"אני רציני לחלוטין".

הוא השתדל לשדר את כל הביטחון העצמי שלא היה לו, כאילו הוא יודע בדיוק מה הוא עושה ומה המטרה שלו. הפקידה קמה ממקומה וניגשה אליו, לקחה בידה את שולי הגלימה שלבש ומוללה אותה בין אצבעותיה. משום מה, נראה שזה שכנע אותה שהוא דובר אמת.

"בוא איתי", אמרה.

היא הובילה אותו אל המעלית, שנראתה כמו מעלית רגילה לחלוטין.

"המפתח אצלך?"

ריק הנהן. הוא שלף את המפתח הכסוף והכניס אותו אל חור מנעול שהיה קבוע בקיר המעלית. לא נראה שקורה שום דבר מיוחד.

"הקוד הוא 197".

לא נראה שיש במעלית היכן להקיש קוד, מלבד הכפתורים של מספרי הקומות. ללא אפשרות אחרת, ריק לחץ על כפתור הקומה הראשונה, ואז התשיעית והשביעית. מייד החלה המעלית לרדת מטה, ונדמה שהם יורדים לעומק רב מעט יותר משל כל קומות החניה. בסופו של דבר נפתחו דלתות המעלית, אשר הובילו אל חדר בודד.

זה היה המראה המוזר ביותר שריק ראה אי-פעם: החדר היה שחור ובצורת מחומש, שולחן עגול שחור ניצב במרכזו והוא מואר בידי נורה פלואורסצנטית בודדת. סביב השולחן העגול ישבו ארבע דמויות אנושיות, ונדמה שעיני כולן הופנו מיד אל ריק, אילו יכול היה לראות את עיניהן: כולן היו לבושות בגלימה ובברדס שהסתיר את פניהן, כמו של הדרקון האדום וכמו שהיו לריק כעת, אלא שצבעיהם היו צהוב, לבן, כחול או שחור. כל האנשים ישבו במרחק זהה זה מזה, מלבד האנשים בגלימה השחורה ובגלימה הצהובה, שהמרחק ביניהם היה כפול לעומת השאר.

"סליחה", שאל, "מה קורה כאן?"

אין קול ואין עונה.

"סליחה…"

"סתום את הפה ושב", לחשה לו הפקידה.

ריק הניח שמקומו הוא בין האדם השחור לצהוב, וכשיצא מהמעלית והקיף את השולחן אכן הבחין בכיסא ריק ביניהם. עד שהתיישב, דלתות המעלית נסגרו, והוא נשאר שם לבדו בין אנשים שעדיין בוהים בו.

"מה קורה עכשיו?" לחש.

נראה שהאדם שלידו, בגלימה השחורה, נאבק שלא לגחך ולשמור על רצינות. הוא הביט אל האדם השני שלידו. הבעת פיו הייתה חתומה לחלוטין.

"מישהו מתכוון להסביר לי…"

"שקט", לחש קול נשי לא מוכר, "הבוס יופיע בכול רגע!"

"הבוס? זאת אומרת…"

"אתה לא מבין כשאומרים לך לשתוק?" קול חדש, הפעם גברי.

ריק שתק בלית ברירה. הוא המתין רגע שנראה כמו נצח, ולפתע החדר הואר – בכול אחד מקירותיו של החדר היה קבוע מסך טלוויזיה, וכל החמישה שידרו כעת את אותה תמונה: דמות בודדת יושבת באור קלוש, כמו במקום שריק היה בו כעת, אך שום פרט מהמקום בו היא ישבה לא נראה כעת, כיוון שהשידור היה תמונת תקריב משכמותיה ומטה, כך שפניה לא נראו כלל. זה היה כנראה גבר, לבוש בחליפה לבנה, ועל ברכיו ישב פוקימון ונהנה מליטופיו: חתול שחור משחור, פרוותו חלקה ועיניו אדומות, שבע טבעות צהובות זורחות סביב אוזניו, גפיו וזנבו. היה זה אמבראון, הצורה המפותחת האחרונה של איוי שטרם הזדמן לריק לפגוש.

"כולם כאן", קול רועם של גבר הדהד במרכז החדר, "ואני רואה שיש לנו גם תוספת חדשה. הדרקון האדום לא בזבז זמן".

"סלח לי, אדוני…" פתח ריק.

"קרא לי בוס", הדהד הקול, "ואתה בכלל לא נשמע כמו מישהו שאמור להיות כאן. בן כמה אתה?"

"ארבע-עשרה, בוס".

איש מהנוכחים לא ניסה כעת להסוות את צחקוקו. הבוס עצמו לא נשמע משועשע.

"שקט! אתם חושבים שזה מצחיק, אבל זו בעצם הבדיחה האחרונה של הדרקון האדום על חשבוננו. כינסתי אתכם כאן היום כדי לעדכן אתכם במשהו חמור מאוד".

שקט השתרר.

"אתמול, בשעת צהריים מוקדמת, נפרצה מעבדה סודית של צוות רוקט. מן המעבדה נגנב פוכדור שהחזיק בתוכו פוקימון יקר מפז, החזק ביותר בעולם. מהרגע הראשון חשדתי שמדובר בבגידה מבפנים, אבל כעת, היעדרותו של הדרקון האדום מוכיחה זאת סופית", הבוס חדל ללטף את אמבראון שלו, "וכדי להוסיף ולהשפיל אותנו, הוא שלח הנה את הגנב שביצע את הפריצה בעצמו".

כל המבטים הופנו אל ריק. נדמה שאפילו עיניו של הבוס, אותן לא יכול היה לראות, נעוצות ישירות בו.