סרטים

ספיישלים

תוכנית (אופקים)

תוכנית (אש קטצ׳אם)

חדשות

פוקידע

כתבות

מנגה

מידע

פוקימון שני וארגמן

משחקים

מדריכים

יצירה

פוקימון כחול לבן

מחוז מפלצות כיס

יוטיוב

פוקימון; במהירות החושך – פרק 92: הקופסה הסודית / איידן סוייר

פרסי התעוררה במרכז הפוקימונים. לשם שינוי, היא לא הרגישה את השמש מלטפת את לחיה, למרות שכבר היה אור בחוץ ושאון העיר חדר במעורפל אל אוזניה. לקח לה זמן להבין שהיא ישנה כל הבוקר וכעת כבר שעת צהריים. היא רצתה לקום מהמיטה, אבל זו הייתה משימה קשה, ורק עכשיו נזכרה עד כמה יום האתמול התיש אותה. לאחר שהתאוששה במשך מספר דקות, פרסי קמה מהמיטה, התלבשה ויצאה החוצה, מוכנה לצאת אל ספרון.

פרסי ירדה במדרגות אל החדר המרכזי, היכן שרק לפני יומיים עצר אותה טומוהירו.

"בוקר טוב, נסיכה".

רק לאחר שנשמע הקול, פרסי שמה לב אליהם. הם ישבו על ספסל ושיחקו בקלפים, אך הפסיקו את המשחק ברגע שראו אותה יורדת במדרגות.

"ג'סי! ג'יימס! מה אתם עושים כאן?"

"מחכים לך", אמרה ג'סי, "ראיתי אותך אתמול כשהגעתי, אבל נראית כל כך עייפה שהחלטתי לא להעיר אותך".

"כן. היה לי יום נורא".

"את עדיין נראית עייפה", אמר ג'יימס, "חקירה במשטרה זו חוויה מתישה. עברנו לא מעט כאלה".

עיניה של פרסי ברקו. "אז אתם אלה שבאתם לשחרר אותי בערבות!"

"על מה את מדברת?"

"השוטר שחקר אותי אתמול אמר שאף אחד לא ניסה לשחרר אותי. הייתי בטוחה שהוא שיקר, אבל עכשיו כשאני רואה שאתם כאן…"

"מצטערת, ילדה, הגענו הנה במקרה. רק הבוקר שמענו שנעצרת".

"אהה", מבטה נפל מעט, "אז מה אתם עושים כאן?"

"קיבלנו משימה מיוחדת בסרוליאן!" ג'סי כמעט שרה.

"אבל אנחנו לא אמורים לדבר על זה", סינן ג'יימס.

"לא אמרתי לה מה המשימה, אסור להשוויץ שסוף סוף אנחנו עושים משהו חשוב?"

פרסי התיישבה ליד ג'יימס.

"למה הגנרל נתן לכם משימה אם הוא ידע שריק ואני נהיה כאן בכול מקרה?" שאלה.

"אני יודעת? אולי נמאס לו שרק אתם עושים את כל המשימות השוות, והוא רצה לתת גם לנו הזדמנות".

"והוא צדק", הוסיף ג'יימס, "ביצענו את המשימה בלי שום טעות, והערב אנחנו יוצאים לחגוג!"

"את מוזמנת להצטרף אלינו, כמובן".

"אני לא יכולה", אמרה פרסי, "אני חייבת לעוף לספרון".

"במצב הזה? לא כדאי לך לצאת למסע כשאת עייפה".

"כבר התעכבתי כאן מספיק. וחוץ מזה, פידג'יוט היא זו שצריכה להתאמץ באמת במסע הזה".

"עוד יותר גרוע! מה יקרה אם תירדמי ותפלי ממנה כשאתן עפות באוויר? זה עלול להיות מסוכן!"

"תישארי איתנו יום אחד. לא התראינו כל כך הרבה זמן, זו הזדמנות להשלים פערים".

"במיוחד כשהחבר המעצבן שלך לא כאן".

"איפה ריק באמת?" שאל ג'יימס.

"הגנרל הפריד בינינו. הוא נתן לכול אחד משימה משלו, והיינו צריכים להתפצל".

"תראה מה זה", רטנה ג'סי, "עד שאנחנו מקבלים משימה, הגמדים האלה מקבלים שתיים".

ג'סי מצאה פאב שכונתי קטן בפאתי העיר, ושם הם יצאו לבלות בערב. היא וג'יימס הזמינו בירה גדולה לכול אחד מהם, ופרסי הזמינה מיץ גזר.

"אז ג'יימס אמר: בטח, אני יכול לטפל בזה", חיקתה ג'סי את קולו של ג'יימס, "תוך דקה כל הבנק היה מלא בגז, וכולם היו מעולפים על הרצפה. ואני אמרתי לו: כל הכבוד, גאון, עכשיו איך בדיוק אנחנו אמורים להיכנס לשם? וככה נתקענו בחוץ והשוד לא הצליח".

"את לא מספרת את זה נכון!" מחה ג'יימס, "וויזינג לא מושפע מהגז של עצמו, הוא פרץ אל הכספת בזמן שאנחנו מחכים בחוץ".

"אבל כמובן שברגע שהעובדים ראו מפלצת מרחפת נכנסת דרך החלון, הם לחצו על האזעקה לפני שהספיקו להתעלף מהגז. המשטרה הגיעה, אבל השוטרים היו ערוכה לשוד רגיל, וגם הם לא הצליחו להיכנס. סתם בזבזנו לכולם את הזמן".

"כולל למשטרה", הזכיר לה ג'יימס, "לשוד הבא שלנו השתמשנו באותו תרגיל בתור פעולת הסחה. זה עבד מצוין".

"עזוב רגע את השוד הבא. עוד לא סיפרנו לה את החלק הכי טוב. תספר לה עוד על מה וויזינג עשה בינתיים".

לג'יימס לא התחשק במיוחד לענות. במקום זה, הוא לקח שלוק גדול מהבירה שלו. ג'סי דיברה במקומו.

"הוא ניסה לאלף את וויזינג לפרוץ את הכספת ולגנוב כסף. אז לפרוץ את הכספת לא הייתה לו בעיה – הוא פשוט התנגש בה שוב ושוב עד שהמנגנון נשבר – אבל אז הוא היה צריך לקחת את הכסף. ואיך וויזינג ייקח את הכסף אם אין לו ידיים?"

"בפה?" הציעה פרסי.

"נכון! אבל לא היית מצפה מגוש רפה-שכל כמו וויזינג שיישא אותו בעדינות בין השיניים, נכון? הוא פשוט בלע את הכול! עד שהמשטרה הצליחה להיכנס, כבר לא היה שם כלום. וויזינג נאלץ לברוח מהפירו שלהם, וכמובן שלא היה לו סיכוי, היינו צריכים לסדר להם מארב מחוץ לעיר כדי לעצור את פירו לפני ששוטרי הפוקימונים יגיעו".

"זה לא כאילו רק בגללי אנחנו נכשלים", התגונן ג'יימס, "למה שלא נספר לה איך ארבוק…"

"היי", קטעה אותו ג'סי, "אתה רואה את הבחור ההוא שם ששותה לבד? נראה לי שהוא בדיוק בשבילך".

"לא הלילה. אני לא משאיר אותך לבד עם הציוד".

"אולי תפסיק לחשוב שהדבר הזה מעניין אותי? אני בסך הכול רוצה בטובתך".

"אם אני ארצה, אני אוכל להסתדר בעצמי", אמר ג'יימס, "חוץ מזה, אני יודע שזה מעניין אותך רק כי את לא אמורה…"

הוא הבחין במבטה המתריע של ג'סי והשתתק. פרסי שמה לב בדיוק להיכן הביטה ג'סי באותו רגע: עיניה היו נעוצות ישירות בה.

"על מה אתם מדברים?" שאלה.

"שום דבר חשוב".

"זה קשור למשימה שלכם, נכון? קיבלתם משימה לגנוב משהו שאתם לא אמורים לראות".

לשנייה אחת מבטה של ג'סי הסגיר הכול; גם לאחר שהרגע חלף, ג'סי ידעה שכבר אין טעם לנסות להכחיש. כשלבסוף דיברה, נראתה כאילו אבן נגולה מעל ליבה.

"אם כבר ניחשת, אולי את תעזרי לנו להחליט", אמרה בשקט, "נניח שהדרקון האדום נתן לך משימה לגנוב קופסה, ואמר לך לא להסתכל בקופסה. עכשיו, הצלחת להשיג את הקופסה. היא לא נעולה, ואם את רוצה להסתכל בה, שום דבר לא עוצר בעדך…"

"מלבד ההוראות של הגנרל", התערב ג'יימס.

"ונניח שאין לו שום דרך לדעת אם הסתכלת בקופסה או לא. מה תעשי?"

פרסי, כמובן, הבינה בדיוק את הדילמה של ג'סי וג'יימס. מאורעות היום האחרון כמעט השכיחו ממנה שגם ברשותה יש קופסה כזו (ליתר דיוק, במקרה שלה אלה היו כתבי-מחקר), אבל כעת הסקרנות בערה בה מחדש.

"אני חייבת להודות שזה מפתה", אמרה.

"ברור שזה מפתה! הגנרל נתן לך את המשימה הזאת כי הוא סומך עלייך שתעמדי בפיתוי".

"אם אחרי 5 שנים בצוות רוקט הוא עדיין לא יודע שאני לא עומדת בפיתויים, זו בעיה שלו", אמרה ג'סי.

"ומה אם בכלל לא אכפת לו מהקופסה, והוא נתן לנו את המשימה הזאת רק כדי לבדוק אם הוא יכול לסמוך עלינו בשביל משהו גדול יותר?"

"אז זה בכלל לא יפגע בו אם נסתכל בה", אמרה ג'סי, "קדימה, פרסי, מה את אומרת?"

בזמן שהתווכחו, פרסי כבר הספיקה להחליט. ההוראות של הדרקון האדום היו ברורות: לא לקרוא את כתבי המחקר של ביל. היא בהחלט השתדלה שלא להיכנע לפיתוי לעשות זאת. אבל מצד שני, הוא לא אמר לה שאסור לה לראות את מה שאסור לג'סי וג'יימס לראות, כך שמבחינה טכנית, היא לא תפר את אמונו. ואם ג'סי כל כך רוצה להביט בקופסה שלה, פרסי תהיה האחרונה שתעצור אותה.

"אם את בטוחה שהוא לא יגלה, אני הייתי מציעה לך להסתכל".

"מצוין", אמרה ג'סי, "אתה רואה, ג'יימס? תלמד".

היא חטפה את התרמיל של ג'יימס, שהיה מונח לרגליו, והחלה לחטט בפנים. ג'יימס הפנה אליה את גבו ופנה להביט לעבר הבחור עליו הצביעה ג'סי קודם לכן.

"תעשו מה שאתן רוצות, אני לא מסתכל".

"הומו", מלמלה ג'סי.

היא שלפה מהתיק צרור מסמכים שנראה יותר מכול כמו ספר שנכרך בצורה חובבנית.

"למען האמת, זו לא קופסה. אלה כתבי מחקר שגנבנו מביל, חוקר הפוקימונים מהמגדלור. אין לנו מושג מה זה בדיוק. תקראי את הכותרת – זה אומר לך משהו?"

הכותרת שורבטה באותיות גדולות ושחורות, שכמעט צעקו בעיניה של פרסי: "המלחמה הקנוזואית".

"למה בכלל שחוקר פוקימונים יכתוב על מלחמה? לא ידוע לי על אף מלחמה שהיו מעורבים בה פוקימונים, לפחות לא בקנה-מידה גדול".

היא פתחה את הספר והחלה לקרוא. פרסי ניסתה להציץ מבעד לכתפה, אבל הפעם האותיות כמו חמקו מעיניה, והיא לא הצליחה לחבר שתי מילים יחד.

"אני חושבת שאני אלך לישון", אמרה.

"מה קרה? שתית יותר מדי מיץ גזר?"

"אני סתם עייפה. תודה על הבילוי. נתראה מחר בבוקר".

היא מיהרה לקום ממקומה, יצאה מהפאב ורצה לכיוון מרכז הפוקימונים.

כשהגיעה לחדר השינה, בדקה טוב טוב שאין אף אחד בסביבה. רק מאמנת אחת לנה במרכז הפוקימונים הלילה, והיא הייתה שקועה כעת בשינה עמוקה. פרסי פתחה את התרמיל שלה והביטה בפנים: אותו המחקר בדיוק עדיין היה שם. הדרקון האדום ביקש מהם ומג'סי וג'יימס לגנוב את אותו מחקר בדיוק. הוא לא סתם צריך שני עותקים של המחקר, אחרת היה מבקש מהם מראש לגנוב כמה עותקים שיצטרך. מה ייצא לו מזה, לא היה לה שמץ של מושג, אבל דבר אחד היה ברור: יש לו תוכנית, והיא מורכבת יותר ממה שהיא או כל אחד מהם יכל לדמיין.

פרסי ניסתה להירדם, אך ללא הצלחה. נדמה שעברו כמה שעות עד שג'סי הגיעה לחדר, מתנדנדת קלות, ופרסי העמידה פני ישנה כדי לא לדבר איתה. תוך זמן קצר נחירותיה מילאו את החדר. פרסי הרגישה מותשת, לא מסוגלת לקום מהמיטה, אבל מצד שני עירנית לחלוטין. אם לא תישן כמו שצריך, היא תיאלץ לדחות את המסע לספרון ביום נוסף, וכבר תתעכב מאוד. הדרקון האדום אמר לה בפירוש שהזמן קצר, כלומר, היא לא יכולה להרשות לעצמה עוד עיכובים, אחרת התוכנית שלו (תהא אשר תהא) עלולה לרדת לטמיון, והוא עלול לכעוס מאוד.

בסופו של דבר, עלה רעיון במוחה. היא שרבטה פתק עבור ג'סי והניחה אותו על הכרית שלה:

"תתקשרי לקמרון. תבקשי ממנו שיבוא לקחת אותי לספרון מחר בבוקר. אני אחכה לו בחדר המרכזי. תודה".

למחרת הזמן עבר בעצלתיים. פרסי נמנמה מעט, אבל לא במידה שהספיקה לה להשלים שעות שינה. היא ניסתה לקרוא ספר אלקטרוני, אבל הייתה עייפה מכדי להתרכז. החלק המרגש ביותר של היום היה קרב אימונים שערכה בין ליליפ לפריימיפ מחוץ למרכז הפוקימונים, אבל גם במהלכו היא התקשתה לשמור על ריכוז, ומחשבותיה נדדו. כשצלילות דעתה חזרה אליה, מצאה את ליליפ שוכב מרוסק על המדרכה.

בסופו של דבר קמרון הגיע. הסלופוק שלו העביר אותו לסרוליאן ובחזרה לביתו עם פרסי.

"אני מאוד מקווה שמדובר במקרה חירום", אמר, "את יודעת שסברינה שונאת שאני יוצא בזמן העבודה".

"אני יודעת. לא הייתה לי דרך אחרת להגיע לספרון, וחששתי שהמשימה דחופה".

"יש לי משימה בשבילך, אבל היא לא דחופה".

הוא החווה על השולחן במטבח, עליו היו מונחות כמה ערימות של קלפי פוקימונים.

"הדרקון האדום מבקש שתסדרי את הקלפים האלה לפי מספר פוקידקס, ואז מחדש לפי סדר אלפביתי, ותחליטי איזה סדר עדיף".

פרסי הביטה בו בגבות מכווצות.

"אתה צוחק עליי, נכון?"

"הלוואי. זו המשימה שהגנרל אמר לי לתת לך. גם אני חשבתי שהוא צוחק, אבל הוא לא הסכים להסביר".

פוסטים קשורים

8 תגובות

  1. אני עדיין לא קראתי את הפרקים הבאים, אבל נראה לי שאם קוראים את המחקר של ביל, אז יש דרך מאוד מסוימת לסדר את הקלפים והוא רוצה לבדוק אם פרסי אכן אמינה ולא קראה את מה שהוא ביקש.

  2. היטמן!יש לי רעיון,
    מה אם לכבוד הסוף של הסיפור תעשה תערוכת פאנ ארט של במהירות החושך?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *