פוקימון; במהירות החושך – פרק 91: שחרור בלי ערבות / איידן סוייר

מגש של אורז, תפוחי-אדמה וגוש בשר אפרפר שלא ברור בדיוק מאיזה פוקימון הגיע, הוגש לפרסי בחדר החקירות. היא בוודאי מוחזקת כאן הרבה פחות זמן ממה שהרגישה אם רק עכשיו הגיעה שעת ארוחת הצהריים. השעות הללו נדמו לה כמו נצח, אבל היא ניסתה לנחם את עצמה בכך שעכשיו היא יודעת שחצי מהזמן כבר עבר. טומוהירו הבטיח לה שלא יפר את הזכויות שלה, ולכן לא יכול להיות שדילגו על ארוחה ושבעצם הגיע כבר הערב. אבל מצד שני, שום חוק לא מונע מהמשטרה להגיש לה ארוחה נוספת, מוקדמת יותר; מה אם בעצם עדיין לא הגיע זמן ארוחת הצהריים, והיא נמצאת כאן אפילו פחות זמן משחשבה? פרסי מיהרה להתנער מהמחשבה הזו. לא יכול להיות שכול הזמן הזה, כולם רק מחפשים דרכים יצירתיות להתעלל בה… נכון?

טומוהירו נכנס לחדר כשסיימה לאכול, יחד עם שוטר נוסף שלקח את המגש.

"אני הולך לעשות שוב את כל הדיבורים בעצמי, או שתעזרי לי הפעם?"

"אני אעזור", הנהנה פרסי חלושות.

"טוב מאוד. בזבזנו כאן כבר מספיק זמן, אז אני חושב שנוכל לגשת ישר לעניין: איפה אריק ריילי?"

"לא כאן".

"לא שאלתי איפה הוא לא", אמר טומוהירו, "יש רק שתי ערים להמשיך אליהן מסרוליאן. הוא הלך לפיוטר או לספרון? או שהוא בכלל המשיך צפונה לכיוון המגדלור ותחנת הכוח?"

פרסי שתקה. למה הוא חושב שתענה לו על שאלה כזו?

"אני רואה שאני שוב צריך להתחיל לאלתר. בואי ננתח את זה…"

"הוא הלך לפיוטר".

"יפה מאוד", אמר טומוהירו, "כמובן שאני לא מאמין לך. יכולת לשקר, ויכולת לומר את האמת כי ידעת שאני אחשוב שזה שקר, כך שהתשובה שלך בעצם לא שווה כלום. רק רציתי לבדוק את מידת שיתוף הפעולה שלך".

"אז מה אתה רוצה ממני?"

"עכשיו הגענו לשאלה האמיתית. מה גרם לכם, צוות שהיה ביחד מהרגע שנתקלנו בכם לראשונה, להיפרד פתאום? ולמה דווקא עכשיו?"

"ולמה אתה חושב שעכשיו אני לא אשקר?"

"תעני על השאלה, ואז אני אחליט אם התשובה שלך מוצאת חן בעיניי".

"בסדר", אמרה פרסי, "כבר התחלנו ללכת לכיוון פיוטר, אבל אז ראינו בדרך בית שעשוי מ-ממתקים, והיינו חייבים ללכת לבדוק את העניין. בפנים מצאנו שני ילדים קטנים שהלכו לאיבוד בהר הירח והותקפו בידי זובאט ענקי שרצה לטרוף אותם. לא יכולנו להשאיר אותם שם, אז עזרנו להם להגיע הביתה, אבל הילדה גרה בסרוליאן והילד בפיוטר, ולכן היינו חייבים להתפצל. אתה מבין, כל רגע מיותר שאחד מהם יאחר להגיע הביתה, נראה לנו כמו פשע".

טומוהירו הנהן. "כל הכבוד לכם", אמר, "אבל אני מצטער, התשובה הזאת לא מוצאת חן בעיניי. אני אתן לך קצת זמן לחשוב על תשובה אחרת".

והוא עזב אותה שוב, משאיר אותה שוב לבד לזמן לא ידוע.

– – – – –

תומאס התפרץ אל חדרה של ג'ני בצעד מהיר. למראהו היא כמעט הזדקפה במקומה, מה שגרם לה לדקירות עזות בצווארה, אבל הכאב היה נורא הרבה פחות מלראות אותו שוב.

"מה אתה עושה כאן?!"

"מה שמעתי? הגשת נגדי תלונה?"

"אז החדשות מתפשטות מהר. סוף סוף המשטרה עושה משהו כמו שצריך".

היא הושיטה את ידה אל לחצן המצוקה הקבוע בקיר. אור אדום נדלק מעליו.

"היינו בסיפור הזה ביחד! סיימת עם הפוקימון שלי, ועכשיו את הולכת לדפוק אותי?"

"אין לזה שום קשר לג'ינקס".

"את הסכמת לצאת איתי בגללה!"

"הסכמתי לתת לך הזדמנות, זה לא נתן לך את הזכות לעשות בי כרצונך!" ג'ני ניסתה לצעוק, אבל במקום זה בקע מגרונה מין קרקור צרוד, "או שתבין את זה, או שתמשיך לפגוע בעוד נשים ותתן למשטרה לטפל בזה!"

"נראה שכבר אין לי ברירה!"

"זה נכון. נתתי לך בדיוק את הבחירה שאתה נתת לי".

אחות נכנסה לחדר והביטה בג'ני ובתומאס.

"מה קורה כאן?" שאלה.

"הגבר הזה בא להטריד אותי. אני מבקשת שייקחו אותו מכאן".

"אדוני, זה בית-חולים, אתה לא יכול פשוט…"

"היא משקרת!" הצביע עליה תומאס, "היא שיקרה לי מהרגע הראשון, ועכשיו היא ממשיכה לשקר לכולם!"

"אולי, אבל אתה עדיין לא יכול להיכנס הנה ולאיים על חולים. אני מבקשת שתלך או שאקרא לאבטחה".

תומאס עמד לרגע אחד ללא מילים, ואז שלח בג'ני מבט יוקד.

"עוד לא סיימתי אתך", אמר וסב על עקביו.

– – – – –

טומוהירו חזר. הוא מצא את פרסי יושבת במהופך, כשגבה על הרצפה ורגליה שעונות מעלה על הקיר.

"שינית מצב צבירה?"

"מעייף לשבת כל היום".

"עוד לא עבר כל היום", הזכיר לה, "אבל אני מבין אותך. החלטת לומר משהו מועיל?"

"כן", אמרה פרסי, "רציתי לומר לך שהשיטות שלך הן סוג של עינוי. אולי עינוי חוקי, אבל מילים עלולות לפגוע לא פחות מכאב פיזי, ואתה בטח יודע שאם תענה אדם מספיק, תוכל לגרום לו להודות בכול דבר. לכן, בעצם, החקירה שלך לא שווה כלום".

"מעניין. אף פעם לא חשבתי על זה ככה. אבל זה נכון רק לפעמים. את יודעת מתי מילים באמת פוגעות?"

"מתי?"

"כשהן נכונות".

"נניח שהן נכונות. נניח שלריק באמת לא אכפת ממני והוא רק מנצל אותי כל הזמן הזה. אמרת לי את זה מספיק פעמים, ובאמת התחלתי לדבר. אז מה בעצם השגת בזה? גרמת לי לדבר תחת עינויים, כל מה שאני אגיד עכשיו הוא רק מה שאתה רוצה לשמוע".

"בהתחשב בעובדה שעד עכשיו לא אמרת שום דבר שרציתי לשמוע, אני שולל את התיאוריה שלך", אמר טומוהירו, "עכשיו בואי נפסיק לקשקש וניגש לעניינים. תגידי לי משהו שאני ארצה לשמוע".

"יש לך עיניים יפות", אמרה פרסי.

טומוהירו נאנח. "לא נתקדם ככה לשום מקום", אמר, "אני יודע מה את חושבת. את חושבת שאין לך סיבה לדבר, כי בכול מקרה תצאי מכאן כמו תמיד בלי שום האשמות, ולי אין שום דבר שאני יכול לעשות נגדך. אבל את הרי טוענת כל הזמן שריילי חף מפשע. מה אם אגיד לך שאם תשתפי פעולה ולא תתנגדי, תוכלי בעצם לעזור לו?"

"זה בדיוק מה שניסיתי לעשות בחקירה הקודמת, ולא האמנתם לי".

"לא האמנתם?" חזר טומוהירו על דבריה, "אני לא זוכר שאני הייתי שם. אם היית אומרת לי את מה שאמרת שם, אולי אני הייתי מאמין לך".

"ואיך אני אדע שלא תשתמש בדברים שלי נגדי?"

"את בסך הכול תחזרי על אותם דברים שאמרת בעבר, לא שום דבר חדש. אם היינו רוצים להשתמש בהם נגדך, כבר היינו עושים את זה".

פרסי היססה לרגע, אך לבסוף הנהנה. היא התיישבה מול השולחן וסיפרה לטומוהירו את כל מה שידעה: הניסיונות של ריאן לתפוס את ריק, העימות הסופי שלהם בניו-בארק, לכידתו של ג'ק ריילי על גג הספריה ולבסוף תקיפתו בידי בידריל של ריאן.

"ונניח שזה נכון. אם ג'ק ריילי באמת הותקף בידי פוקימון, איך זה שהפרט הזה לא הופיע בתיק החקירה?"

"מישהו במשטרה הפליל את ריק. אני לא יודעת מי ואיך, אבל ג'ני יודעת. כדאי שתדבר איתה".

"ג'ני מאושפזת כרגע בוורמיליון. אני לא יכול לדבר איתה בפוקיפון וייקחו לי כמה ימים להגיע לשם. הייתי רוצה לסגור את הסיפור הזה עד סוף היום".

"חסרות לך הוכחות? למה לדעתך היא תקפה אותך בסיניבר?"

"זה באמת יכול להסביר את העניין", אמר טומוהירו, "מצד שני, זה לא מסביר למה היא שוב ניסתה לעצור אתכם בוורמיליון. יכול להיות שהיא שינתה את דעתה והחליטה שריילי לא באמת חף מפשע?"

"אני לא יודעת מה היא החליטה. אולי היא סתם נעלבה שלא בטחנו בה וסירבנו לשתף פעולה".

"ומה המסקנה? תמיד כדאי לשתף פעולה".

"או שמה? שעוד שוטרים ימצאו את עצמם בבית-חולים עם ריקושט בצוואר?" פרסי נשענה לכיוונו, "אולי זו מסקנה בשבילכם לא להמשיך לרדוף אחרי מי שאתם יודעים שהוא חף מפשע".

"ריילי אולי לא רוצח, אבל הוא בהחלט לא חף מפשע. גם את לא, דרך אגב".

"כמה חבל שאין לך מה לעשות בקשר לזה", אמרה פרסי, "אם אתה רוצה את האמת, קיבלת אותה. תחליט אתה מה לעשות בקשר אליה".

"אני חושב שאבדוק את העניין", אמר טומוהירו, "אל תלכי לשום מקום".

ופרסי שוב נשארה לבד. טומוהירו לא חזר במשך מה שנדמה כמו שעות ארוכות, והפעם התברר באמת כשעות ארוכות, כשארוחת הערב הוגשה לפרסי. זה לא הגיוני, חשבה; למה הוא מחזיק אותה כאן כל כך הרבה זמן? אם אין לו מה לשאול אותה יותר, למה הוא לא משחרר אותה כבר? ייתכן שהוא סתם רוצה להחזיק אותה כמה שיותר זמן מתוך ידיעה שייאלץ לשחרר אותה בסופו של דבר, אבל אם זה המצב, למה בחדר החקירות? אין אף אחד אחר שצריך לחקור כרגע? ההסבר היחיד שעלה על דעתה של פרסי הוא שהחקירה של ריק נמצאת בעדיפות גבוהה הרבה יותר משחשבו. ייתכן שהוא פושע מבוקש כל כך, ואם כן, המצב גרוע הרבה יותר משהעזו לדמיין.

פרסי נרדמה על השולחן כשטומוהירו חזר אליה בסופו של דבר. היא התעוררה בעצלתיים. למרות שלא עשתה כלום כל היום, היא הבינה רק עכשיו עד כמה היא מותשת.

"בואי", אמר, "את משוחררת".

"נו? היה שווה להחזיק אותי כל הזמן הזה?"

"למען האמת כן. גילינו משהו חשוב מאוד".

"מה?"

"בזמן שהיית מוחזקת כאן, לא נעשה אף ניסיון לשחרר אותך", אמר טומוהירו, "שום הוראה מגבוה, אף אחד שבא לשחרר אותך בערבות. הסיבה היחידה שאנחנו נאלצים לשחרר אותך עכשיו היא כי לא הגשנו בקשה להארכת מעצר, ואת זה לא עשינו רק כי חשבנו שחבל לנו על הזמן".

פרסי לא הגיבה. היא הלכה בשקט לקבל בחזרה את הציוד והפוקימונים שלה, וניסתה שלא לתת למילותיו של טומוהירו לפגוע בה שוב.

"מה שאת שומעת", המשיך, "או שלצוות שלך כבר לא אכפת ממך יותר, או שאת כל כך מסובכת עם החוק כמו החבר שלך, והם יודעים שלא יוכלו לעזור לך. כך או כך, אני בטוח שנתראה שוב בקרוב".

"אתה משקר", אמרה פרסי.

"אולי. נחיה ונראה. נדבר על זה בפעם הבאה, טוב?"

טומוהירו ליווה את פרסי אל פתח תחנת המשטרה. איש לא חיכה לה שם, ולמען האמת איש לא נראה ברחובות סרוליאן בכלל. פרסי יצאה אל העיר הריקה והחשוכה, מחכה שאולי אחרי שתלך קצת ייצא לקראתה מבין בצללים החבר ששחרר אותה והסתתר עד כה. אבל אף אחד לא הופיע.

– – – – –

יום השחרור של ג'ני הגיע. היא כבר הספיקה לצאת מחלוק בית החולים ולחזור למדיה, ורק התחבושת סביב צווארה עוד נותרה, ותיאלץ להישאר לשבועות הקרובים. ניצב קרופקי נכנס אל חדרה בבית החולים, בידו טופס רשמי למראה.

"שלום, המפקד", אמרה ג'ני.

"מפקחת", הנהן קלות בראשו, "באתי לבשר לך שהבעיה שלך נפתרה".

"כל כך מהר? המחלקה לחקירות שוטרים יעילה מאוד".

"בהחלט. תומאס לא יטריד אותך יותר".

הוא הגיש את הטופס לידיה. ג'ני נתנה בו מבט חטוף, ומיד חשכו עיניה. היא המשיכה לקרוא, רק כדי להיות בטוחה שהיא לא טועה, אבל לא הייתה שום טעות.

"אני מוצבת מחדש?!" הזעקה חתכה דרך גרונה.

"זה מה שרצית, לא? אף אחד לא ייטפל אלייך בהואן, ותהיה לך שם המון עבודה".

"זו הדרך שלך לטפל במטרידנים? להיפטר מהנשים שנפגעו מהם?"

"מצטער, ג'ני, אבל לפי מה שהוא אומר, גם את לא היית כל כך תמימה בסיפור הזה. זו המילה שלך מול שלו, ואני צריך את מגדל הפוקימונים המשטרתי שלי".

"ברור שהוא יטען שאני הרעה בסיפור אחרי שהוא הסתבך! למה שאני אשקר?"

"אולי פחדת שהוא יסבך אותך אחרי התרמית הקטנה שלכם עם ג'ינקס?"

"אני לא…"

"למען האמת, אני לא כאן כדי לדון באינטרסים שלך. אני כאן כדי לסגור את הסיפור הזה בצורה החלקה ביותר. קדימה, תחתמי על טופס ההעברה והכול יסתיים".

"ואם אני לא אחתום?"

"אני אאלץ לשחרר אותך מהשירות. אני לא יכול להרשות אצלי סכסוכים פנימיים בין שוטרים".

ג'ני הביטה בטופס, אך לא הייתה לה שום כוונה לחתום.

"אם תכריח אותי לחתום, זה יהיה סוף הקריירה שלך. אני אספר לכולם שהשתמשת בסמכות שלך להעלים ראיות ולהפליל את אריק ריילי ברצח".

"בבקשה, עשי זאת. תגרמי לפיטוריו של האדם היחיד שאת יודעת שפועל כרגע נגד צוות רוקט, בזמן שהאנשים שעוזרים להם יישארו בצמרת המשטרה. זה מה שאת רוצה?"

"לא חשוב מה אני אבחר, צמרת המשטרה תישאר מושחתת".

"את יכולה לקרוא לזה שחיתות אם את רוצה. זה לא ישנה את העובדה שאם תממשי את האיום שלך, צוות רוקט יודה לך על העזרה".

לבה של ג'ני עמד להתפוצץ, אך היא ניסתה בכול כוחה להירגע. הרגשות שלי לא רלוונטיים כרגע, הזכירה לעצמה, ולהתערב בעניינים שלא שלי לא צמחה אפילו טובה אחת עד כה. היא חרקה שיניים וחתמה על טופס ההעברה.

האופנוע הלבן חיכה בחניית בית החולים, לאחר שג'ונתן דאג לגרור אותו לשם עבורה. ג'ני חבשה את הקסדה ועלתה על האופנוע, מוכנה לרכוב משם ישר אל הנמל, ומשם למקום חדש לגמרי: ללא בית לעזוב או ציוד לקחת עמה, היא ניחמה את עצמה במחשבה שלפחות היא לא משאירה שום דבר מאחור. לרגע אחד שקלה לחזור ולהיפרד לפחות מג'ונתן, אבל המחשבה שתיאלץ להראות את הפרצוף שלה במטה ספרון הייתה קשה מנשוא. במקום זאת היא התניעה את האופנוע ופנתה לכיוון הנמל.

צפצוף שבקושי נשמע מבעד לרעש המנוע הסיח את דעתה. ג'ני הביטה בפוקיפון שלה, וראתה את שמו של טומוהירו.

"מה אתה רוצה?" ענתה.

"צהריים טובים גם לך", אמר טומוהירו, "שמעתי שאת יכולה לעזור לי".