רוב האורות במרכז הפוקימונים כבר היו כבויים כשפרסי הגיעה אליו, מלבד האור בחדר המרכזי שיועד למאמנים שמגיעים באמצע הלילה. היא התכוונה לעלות בשקט לחדר השינה ולנוח עד הבוקר, בלי להקים שום רעש. לרוע מזלה, מישהו כבר ישב על הספה בכניסה וחיכה לה.
"אנחנו נפגשים שוב", אמר.
פרסי זיהתה אותו מיד: זה היה השוטר האקרוטי שניסה לעצור אותה ואת ריק בסיניבר. לפי מה שג'ני אמרה, היה נדמה לה ששמו טומוהירו, אבל השם שלו היה הרבה פחות חשוב מהעובדה שיש לו ראיצ'ו קטלנית. מבטה של פרסי נשלח אוטומטית בחזרה לכיוון הדלת.
"לא הייתי עושה את זה במקומך", אמר טומוהירו.
"או שמה תעשה לי? אסור להילחם במרכז הפוקימונים".
"אני לא מתכוון להילחם בך. תתלווי אליי ולא יהיו שום בעיות".
הוא קם והחל להתקרב אליה בשקט, ופרסי נסוגה לאחור. כהרף עין גם ראיצ'ו הופיעה במקום, ניצבת בינה לבין מאמנה. לא היה לאן לברוח: אם תניח רגל מחוץ למרכז הפוקימונים, ראיצ'ו תוכל לתקוף אותה. הפעם פריימיפ וליליפ מרגישים טוב יותר ויוכלו להשיב מלחמה, אבל היא עלולה להצטרך את עזרתם במצב קריטי יותר, לעומת המצב הנוכחי, בו צוות רוקט יוכלו כמעט בוודאות לשחרר אותה שוב. מעצר כבר לא צריך להפחיד אותה, חשבה – כל עוד היא לא עם ריק, לא נשקפת לה כל סכנה אמיתית.
"בסדר", אמרה, "אני נכנעת".
היא הושיטה את ידיה קדימה, וטומוהירו אזק אותן.
"ילדה טובה".
פרסי השתדלה לשמור על שלווה כאשר טומוהירו הוביל אותה אל חדר החקירות, שם שחרר אותה מאזיקיה. היא התיישבה על הכיסא, הניחה את זרועותיה על השולחן ואת ראשה ביניהן.
"מה את עושה?"
"הולכת לישון", ענתה פרסי בלי להרים את הראש.
"יש לי כמה שאלות לשאול אותך קודם".
"בשביל מה? שנינו הרי יודעים איך זה ייגמר".
"אז מה אכפת לך לדבר?"
"אני רוצה ללכת לישון. אסור לך למנוע ממני שינה".
"בבקשה".
בתגובה, טומוהירו אזק שוב את ידיה והוביל אותה אל תא המעצר.
"אני לא הולך למנוע ממך את הזכויות שלך, אם מזה את דואגת, או אם התכוונת להגיש נגדי תלונה", אמר טומוהירו, "יש לך 6 שעות לישון. אחריהן נעשה שיחה ארוכה".
"ואם אני אבחר לשמור על זכות השתיקה?"
"בהחלט יש לך אותה", הנהן.
זה לא מצא חן בעיני פרסי. לא נראה שלטומוהירו אכפת מלהעניק לה את כל הזכויות שלה, וגם לא מהעובדה שהיא צפויה להשתחרר בקרוב – הוא בכול זאת מתכוון לשבור אותה.
– – – – –
ג'ני ניסתה כבר למעלה משעה לסיים את ארוחת הבוקר שלה, שהורכבה ממחית פירות בלבד ועדיין דקרה אותה במורד גרונה בכול פעם שניסתה לבלוע, מאלצת אותה לנוח ולהירגע לפני הכפית הבאה. היא לא שמה לב בכלל ששעות הביקור כבר החלו, עד שג'ונתן נכנס לחדרה.
"שלום לשוטרת האמיצה", אמר.
"גם אתה באת לצחוק עליי?"
"ממש לא. רציתי לבוא כבר אתמול, אבל הייתי חייב להיות עם הילדים".
"ילדים. עוד תירוץ שתמיד תוכל להשתמש בו ואני לא".
היא ניסתה שלא לגחך, לא כי חששה שג'ונתן ייפגע, אלא כי ידעה שזה יכאב לה.
"איך את מרגישה?"
"הכול בסדר, חוץ מזה שאני רוצה למות מכאבים".
"לא נורא כל כך", אמר ג'ונתן, "אולי אפילו יש לי חדשות שישפרו את ההרגשה שלך".
"מה?"
"פרסיליה סקובלינסקי נעצרה אתמול בלילה בסרוליאן. ממה ששמעתי, מגיע לך הרבה קרדיט על זה".
מגיע לי קרדיט על שהטעויות שלי לא היו עד כדי כך הרסניות, חשבה ג'ני.
"מה עם ריילי?" שאלה.
"הוא לא היה איתה. עדיין מחפשים אותו, אבל נראה שהוא עזב את העיר עוד לפני כן".
"אז מה ייצא לנו מזה?"
"טומוהירו חוקר אותה עכשיו. יש לו שיטות לגרום לאנשים לפטפט".
"בהצלחה לו עם הבחורה הזאת. חקרתי אותה בעבר, זה לא יהיה פשוט".
– – – – –
פרסי ישבה לבדה בחדר האפור. לאחר ששתקה מול כל השאלות שהציב לה טומוהירו בנוגע לריק, הוא הגיש לה לחצן שחור מחובר לשולחן ויצא מהחדר.
"זה לחצן המצוקה שלנו", אמר לה, "אם את צריכה משהו, רק תלחצי".
השתיקה שלי לא הצליחה להתיש אותו, חשבה פרסי. היא חשבה שטומוהירו יישב מולה בחדר עד שיימאס לו, אבל במקום זאת הוא נתן לה את הלחצן והלך, משאיר אותה להשתעמם לבד. הוא כנראה חושב שזה יגרום לה לדבר, אבל בעצם זה לא אמור לשנות שום דבר. היא תמשיך לשתוק, והמחשבה על כך שהיא לא בוגדת בשותף שלה, יחד עם הידיעה שתשתחרר עד סוף היום, יעזרו לה להעביר את הזמן.
היא הביטה בשעון הקבוע בקיר. נראה שעברה פחות מדקה מהפעם האחרונה שהביטה בו. זה בטח סתם טריק, חשבה, הם גורמים לשעון לתקתק לאט יותר כדי שזה ייראה כאילו הזמן לא עובר. היא חיכתה שתחלוף דקה עגולה, ואז החלה לספור את השניות בלבה, לראות אם היא צודקת. כשהגיעה למספר 62, התחלף המספר. או שהיא ספרה מהר מדי, או שהם עשו שינוי מועט שבקושי תהיה לו השפעה על הזמן שחולף. או שאולי זה מצטבר? אם על כל דקה שנדמה לה שעוברת חולפות 2 שניות נוספות, פירוש הדבר שאם תצא מכאן עוד 12 שעות, למשל, היא תרוויח 24 דקות. פחות מחצי שעה. מצד אחד זה לא נראה משמעותי, אבל מצד שני, אם אפילו דקה נראית כאן כמו נצח, זה עלול להיות הבדל גדול. אבל זה לא משנה דבר, ופרסי עדיין צריכה פשוט לא לדבר.
חלפה שעה. טומוהירו נכנס לחדר והביט בשעון שעל הקיר.
"אופס. שכחתי לכבות את זה".
הוא משך את התקע מהחשמל ולקח עמו את הכבל. פרסי ידעה שהוא לא באמת שכח כלום, אלא רק רצה לתת לה לחשוב שיש כאן דרך אחת להעביר את הזמן, וכעת גם את זה הוא לוקח ממנה. אבל זה לא אמור לשנות דבר.
"שמעתי שבחקירה הקודמת שלך דווקא דיברת. לא שום דבר מועיל, אבל לפחות לא כזאת שתיקה רועמת. מותר לשאול מה השתנה?"
מה שהשתנה הוא שלא הקשבתם לי ואתם עדיין רודפים אחרי ריק, חשבה פרסי, אך לא העזה לומר זאת בקול.
"חשבתי כך", אמר טומוהירו, "נו, מילא. את יכולה לשתוק, ככה אני אוכל לדבר. אני מאוד אוהב להקשיב לעצמי".
הוא התיישב על הכיסא מולה והניח רגליים על השולחן, כאילו חדר החקירות הוא סלון ביתו.
"את יודעת מה זו בובת פיקאצ'ו?" שאל, "זו הבובה הכי נמכרת בארץ, אולי אפילו בעולם. יש משהו בפרצוף הצהוב הזה עם הלחיים האדומות שאנשים מתים עליו. אני בעצמי מעדיף בקרבות את ראיצ'ו, כמובן, אבל המתיקות של פיקאצ'ו… לא חשוב, זה לא העניין. העניין הוא שיש דרך לפתור בעיות בעזרת בובת פיקאצ'ו. זה פשוט מאוד, את מושיבה מולך בובת פיקאצ'ו ומתחילה לספר לה על הבעיות שלך. כמובן שהבובה לא מבינה אותך, אז את צריכה להשקיע מאמץ מיוחד להסביר לה הכול, ותוך כדי מאמץ את יורדת לשורש של כל הדברים. את מבינה איפה את טועה, מה צריך לתקן ומה סתם מיותר. והכי חשוב הוא שיש מישהו שמקשיב לך תמיד".
וכל ההסבר הזה, רק כדי שאני אחשוב שהוא מדבר לעצמו ולא אליי, חשבה פרסי.
"אז ככה. אני אתייחס אלייך כרגע בתור בובת הפיקאצ'ו שלי, ואולי תוכלי לעזור לי להבין את מה שאני לא מצליח לפענח: למה פרסיליה מתאמצת כל כך לעזור לאריק ריילי, למרות שהוא שונא אותה?"
פרסי השתדלה לשמור על פנים חתומות, אבל הייתה בטוחה שמשהו במבט שלה הסגיר שלא נשארה אדישה למשמע המשפט הזה. רק אל תדברי, חשבה, אל תתני לו את מה שהוא רוצה.
"וכן, לפני שתגיד שזה לא הגיוני, אני בטוח שהוא שונא אותה. הרי מהמידע שיש לנו עליהם ומהזמן שעקבנו אחריהם, הספקנו לבנות לנו תמונה דיי ברורה של היחסים בין השניים האלה. אין מסקנה מתבקשת יותר מקיום מערכת יחסים ברורה של ניצול והקרבה. ברור שהוא מנצל אותה ושלא אכפת לו ממנה בכלל, אף אחד לא מתווכח על זה, אבל אני טוען יותר מזה. אני טוען שהוא שונא אותה".
הוא עצר לרגע, כאילו כדי לחשוב, והמשיך:
"טוב, יכולתי לתת לך ניתוח פסיכולוגי שלם של היחסים עם הדמויות הנשיות והגבריות בחיים של כל אחד מהצדדים – אימא של ריילי, שמעולם לא הייתה שם והוא ויתר עליה לחלוטין, לעומת אבא של פרסי, שעשה בשבילה הכול והקריב עבורה הכול, והיא רק מחפשת הזדמנות להשיב טובה. אני פשוט לא חושב שהניתוח הזה נחוץ כדי להבין את המצב. יש לנו כאן בסך הכול בחורה טובה… טוב, ברור שלא לגמרי טובה אם היא הצטרפה לצוות רוקט, אבל עם מה שהיא עברה בחיים אני אולי יכול להבין אותה, ומהצד השני יש לנו בחור נצלן שהצליח להפיל אותה ברשת שלו. זה השילוב הכי מסוכן, אם אתה שואל אותי. בוא נחשוב לרגע…"
צפצוף חזק נשמע. טומוהירו הביט בפוקיפון שעל זרועו.
"הקפה שלי מוכן", אמר, "אני אחזור עוד מעט. אל תלך לשום מקום".
טומוהירו יצא מהחדר ונעל את הדלת. פרסי לא ידעה אם באמת חלפו רק כמה דקות או כמה שעות, אבל מילותיו של טומוהירו כבר החלו לחלחל במורד לבה. גם אם הוא משקר, הוא מצליח להשפיע עליה, וכבר בכלל לא בטוח אם באמת עדיף לה להמשיך לשתוק ולתת לו לדבר.
– – – – –
גם ג'ונתן הציץ בשעונו וקם ממקומו.
"אני צריך ללכת. התירוץ הרגיל קורא לי".
"תודה שבאת", אמרה ג'ני.
"אין בעיות. אני אשתדל לבוא גם מחר".
היא הביטה בו קם ופונה ללכת. אם יש שוטר אחד בכול המשטרה שעדיין סמכה עליו, זה ג'ונתן. ואם יש עוד דבר אחד שהיא צריכה לעשות לפני שתחזור לעבודה ולא תצטרך להתמודד עם האש שתמשוך אליה, ג'ונתן הוא האדם שיכול ויסכים לעזור לה.
"חכה רגע", אמרה.
"קרה משהו?"
"אני צריכה את עזרתך", אמרה, "אני רוצה שתגיש תלונה בשמי במחלקה לחקירות שוטרים".
ג'ונתן חזר והתיישב ליד מיטתה. מה שלא יהיה הנושא, זה כנראה רציני.
"זה קרה לפני כמה חודשים", ג'ני נשמה עמוק, "יצאתי לדייט עם תומאס. זה לא כל כך הלך, אבל הוא בכול זאת ניסה להתקרב אליי. אמרתי לו לא, ניסיתי להתנגד, אבל הוא בכול זאת…"
"מה הוא עשה לך?"
"הוא נישק אותי בכוח", אמרה, "הוא החזיק אותי בכוח ולא נתן לי ללכת".
"זו האשמה מאוד חמורה. את בטוחה שאת רוצה להגיש תלונה?"
"בדיוק בגלל שזה חמור אני רוצה להגיש תלונה".
"לתומאס יש הרבה חברים. המחלקה לחקירת שוטרים תעשה לך את המוות אם תתעקשי להוכיח שהוא אשם".
"לא אכפת לי", אמרה ג'ני, "ג'ונתן, אם יש משהו אחד שלמדתי מכול הסיפור הזה, זה להשתמש יותר בראש ופחות בלב, והייתי צריכה ללמוד את זה כבר מזמן. כרגע הדבר הנכון לעשות הוא למנוע ממנו לפגוע בעוד נשים, ובשביל זה צריך לפחות שכולם ידעו מה הוא עשה, גם אם הוא לא ייענש על זה".
"בסדר. זו החלטה שלך. אני רק מזהיר אותך שהם עלולים להיות לא לטובתך בכלל".
"אני מוכנה לקחת את הסיכון".
"אז אני אגיש את התלונה, ואני אתך לאורך כל הדרך".
"תודה", אמרה ג'ני, "המשטרה צריכה יותר שוטרים כמוך".
"כאלה שרק מספקים את הנשק לאלה שבאמת יורים?"
"בטח לא כאלה שיורים ומסיימים בעצמם בבית-חולים".
ג'ונתן קרץ לה ויצא מהחדר.
– – – – –
כעבור זמן בלתי ידוע, טומוהירו חזר לחדר עם כוס קפה מהביל ביד. הוא משחק איתי, הבינה פרסי. הוא רוצה שאני אראה שהקפה שלו עדיין חם ושלא עבר כל כך הרבה זמן, כשבעצם יכול להיות שעברו כמה שעות והוא בכלל הכין לעצמו כוס קפה חדשה. מצד שני, האם הוא באמת כל כך מקפיד על פרטים כמו שנדמה לי?
"אז איפה היינו?" שאל, "אה, כן, קודם כל להבין בכלל את מערכת היחסים בין פרסי לאריק. אז ככה, פרסי יודעת שאין לה מה לפחד ממעצר. להפך, היא אפילו יושבת כרגע מולי ומתריסה מול חוסר האונים שלי לעשות לה משהו, כי היא יודעת שתשתחרר עוד מעט. אז למה, אני שואל, היא בחרה לבלות את השנה האחרונה בחברת אדם שחשוד ברצח, כשהיא נאלצת להימלט מהחוק ולפחד ממנו לא פחות מריילי עצמו?"
הוא לקח לגימה ארוכה ורועשת מעט מן הקפה, והמשיך:
"ברור לי שפרסי מרגישה שהיא צריכה להקריב מעצמה. זה טוב ויפה, חברי צוות צריכים להקריב מעצמם עבור חבריהם. אבל מה ריילי עשה בשבילה כל הזמן הזה? הוא גורם לה לסכן את חייה במקום לחיות חיים נוחים של פושעת מוגנת מהחוק, כשהיא נאלצת לא רק להימלט בעצמה, אלא גם לסכן את הפוקימונים שלה. למה זה נראה לך הגיוני שמישהו יתייחס כך לחברה שלו? אם היה אכפת לו ממנה באמת, האם הדבר הנכון לעשות לא היה לתת לפרסי ללכת ולהמשיך להימלט מן החוק לבד, במקום לסכן את חייה כל פעם מחדש?"
עוד לגימה ארוכה, במהלכה נמנע טומוהירו מלהביט בעיניה של פרסי. רק כשהתחיל לדבר הישיר אליה מבט.
"אתה חושב שהיא מאוהבת בו?"
לבה של פרסי החסיר פעימה.
"לפי מה ששמעתי, הוא בכלל אוהב מישהי אחרת. לא שזה אמור להפריע לו לנצל את פרסי, כן? לדעתי זה אפילו אמור להפוך את זה ליותר קל, פחות ייסורי מצפון. אז לריילי בסך הכול יש מטרה נוחה מאוד: מישהי שתעשה בשבילו הכול, שכנראה אפילו מאוהבת בו ותלך אחריו בצורה עיוורת, שתסכן את עצמה בשביל שהוא יהיה חופשי, עד כדי כך שהיא תסכים אפילו לשבת כאן ולהקשיב לזיבולי השכל שלי".
פרסי רצתה לצעוק, לקום ולהרביץ לו, לעשות הכול רק כדי שיפסיק לדבר. ובכול זאת היא לא יכלה להגיב. מה עוד טומוהירו יודע עליהם?
"אני יודע מה אתה חושב. הבטחתי להסביר לך למה הוא שונא את פרסי, ועד עכשיו הלכתי סחור סחור, נכון? אז הנה, אני מגיע לזה: ריילי מחפש נקמה. הוא רוצה לנקום באימא שלו שנטשה אותו, אבל הוא לא יכול, אז הוא פונה לדמות הנשית הראשונה שמוכנה להקריב עבורו הכול, כמו שאימא אמיתית אמורה לעשות, ומשליך עליה את כל השנאה שלו. אני יודע, זאת פסיכולוגיה בקרדיט, אבל אם פרסי מצאה בריילי את דמות האב שתמיד הייתה רוצה, למה שהוא לא ימצא בה את דמות האם? ובאמת שהייתי מוותר על כל החלק הזה, אם לא היינו יודעים מראש שלריילי יש בעיות עם הורים. אחרי הכול, את אבא שלו הוא כבר רצח, נשאר לו רק לטפל באימא…"
"סתום את הפה!" צעקה פרסי.
"אהה, החלטנו לדבר", חייך טומוהירו חיוך של ניצחון.
"אתה חושב שאתה מכיר אותנו טוב כל כך, אבל אתה לא! אם רק מישהו מכם היה טורח להקשיב לנו, היית יודע כבר מזמן שריק לא רצח את אבא שלו. כל מה שאתה אומר זה שקר!"
"ונניח שזה שקר", טומוהירו שילב את ידיו, "נניח שריק לא רצח את אבא שלו. נראה שקשה לך מאוד לשמוע שאני משקר. אם כך, למה התפרצת עליי רק עכשיו? זה אומר שכול מה שאמרתי עד עכשיו זו אמת?"
"עד עכשיו סתם דיברת שטויות. אבל להאשים אדם ברצח, זה סיפור אחר".
"אם אלה סתם שטויות, למה את בוכה?"
פרסי ניגבה את עיניה. הן היו רטובות לפחות כפליים ממה שהיו צריכות להיות כדי שתשים לב לכך בכול מצב אחר.
"אני חושב שאקח הפסקה. לדבר עם בובת פיקאצ'ו זה מעייף מאוד", טומוהירו קם ממקומו, "אני אחזור עוד מעט. בינתיים תחליטי אם את רוצה לדבר, או שאני אמשיך לדבר בעצמי".
הם סגר את הדלת והשאיר אותה לבד בחדר האפור. בחדר לא היו חלונות ורק מעט מאוד מיזוג אוויר, אבל פרסי ידעה שלא זו הסיבה שהיא נחנקת.
5 תגובות
המאנייק!!!
לגמרי
איזה בן זונה
נראה שאנשים מתחילים לאכול את מה שהם בישלו.
ג'ני נראית כמו אחת שנפלה חזק על הפנים ומנסה להפיל את כל מי שהיא יכולה ביחד איתה, וזה כולל את ריק, ריאן, פרסי, ואת תומאס ואני לא אתפלא אם היא תבגוד גם בבוס שלה קרופקי בסופו של דבר.
ג'יזס לא הייתי באתר הזה הרבה זמן
אני חייב להשלים פאקקקק