ממקום מושבה על עמוד חשמל, פידג'י הבחינה מרחוק במאמנת שלה, ומיד פרשה כנפיים ועפה אליה בקריאה נרגשת. כשפרסי ראתה אותה מתקרבת בתעופה, פרשה את זרועותיה ורצה לעברה, עד שפידג'י נחתה בכף ידה.
"התגעגעתי אלייך!" קראה.
פידג'י צייצה בהסכמה. את הימים האחרונים בילתה בתעופה למרחקים ארוכים, עד שהגיעה לסרוליאן ושם חיכתה לפרסי במשך יום תמים נוסף. הכניסה לעיר השקיפה על בניינים גבוהים לצד בתים פרטיים קטנים, ואגם גדול שהשתרע מצפון לעיר וכעת נצץ באור השמש.
"עיר יפה", אמרה פרסי, "לא הייתי מתנגדת לגור כאן".
"אני מכיר מישהי שגרה כאן", ענה ריק.
"מישהי?"
"חברת ילדות שלי. לא ראיתי אותה כבר כמעט שנה".
תחושה מוכרת של רפרוף התגנבה אל לבו של ריק בעת שהמילים יצאו מפיו. זה היה אמיתי: אנה נמצאת כמעט במרחק נגיעה ממנו, הוא יכול לראות אותה עוד היום. היא לא יודעת שהוא כאן. הם לא דיברו מאז שנפרדו. הוא לא ידע מה קורה איתה כעת, איך בבית הספר לריקוד, מי האנשים שנמצאים כעת בחייה… הרפרוף הלך והתחזק מהפחד שאולי יגלה משהו שלא היה רוצה לגלות, אך ריק ניסה להתעלם ממנו. דבר לא ימנע ממנו לראות את הנערה שאהב, ואולי עדיין אוהב.
"ריק?"
קולה של פרסי נשמע לו מרוחק, אבל אז הוא נזכר שהיא עדיין עומדת ממש לידו. פידג'י התכרבלה בחיקה.
"אמרת משהו?"
"שאלתי מה התוכניות שלנו. אנחנו צריכים להשיג כאן מחשב, וכדאי שנדבר על זה לפני שניכנס לעיר".
"כן", אמר, "לדעתי כדאי לעשות את זה אחרי שנסיים את כל שאר העיסוקים שלנו כאן, שלא נישאר זמן רב מדי ונסתכן שיתפסו אותנו".
"אם כך, נצטרך לוותר על שוד הבנק. ייקח לי זמן להתקין את המחשב החדש לפני שנוכל להשתמש בו".
"הדרקון האדום לא יהיה מרוצה".
"יש לך פתרון אחר?"
"נוכל לנסות להשיג כסף בדרך אחרת", אמר ריק, "השאלה היא האם שווה להסתכן".
"אנחנו לא חייבים להחליט עכשיו. נראה איך יילך עם המחשב, ואז נחליט".
הם הגיעו אל מרכז הפוקימונים של סרוליאן. הרחבה מול המרכז הייתה ריקה ושוממת בשעה זו ואפשרה להם לדבר ביניהם בשקט.
"ניפגש כאן בלילה ונלך לחנות המחשבים", הציע ריק, "אולי כדאי שננסה לישון קצת לפני כן".
"אני לא מתכוונת לבלות את כל הזמן פה בשינה", אמרה פרסי, "חשבתי ללכת לשוק ולקנות לי פוכדור".
"לקנות פוכדור?"
"אני יודעת, זה נשמע מוזר. אבל לא כל דבר חייבים לגנוב. יש לי מספיק קרדיטים לפוכדור פשוט, וכדאי שיהיה לנו עוד פוקימון אחרי מה שקרה בהר הירח".
לא נראה שריק התרצה מההסבר. הוא נמנע מלהסתכל בעיניה של פרסי, ונראה שהוא מתלבט אם לדבר או לא.
"קרה משהו?" שאלה.
"שום דבר", אמר ריק, "פשוט…"
"מה?"
"אני לא כל כך חושב שצריך לתפוס פוקימונים", אמר בזהירות, "אם הם חיים בטבע, עדיף להניח להם לנפשם. אני חושב שזה עדיף בשבילם".
"אבל אנחנו חברים בצוות רוקט. ניתקל בעוד מצבים מסוכנים".
"מה זה משנה? זו לא סיבה לערב עוד פוקימונים בבעיות שלנו".
"אולי אתה צודק", הודתה, "אבל מה אתה מציע?"
"יש לך פידג'י מצוינת שאת יכולה לאמן ולחזק. במקום להשקיע זמן ומאמץ בפוקימון נוסף, אפשר למקד אותם באחד שכבר יש לך".
"ומה נעשה אם פידג'י לא תהיה עמנו, כמו שקרה בהר הירח?"
"גם אני אאמן ואחזק את וולפיקס שלי. אני בטוח שהיא תתחיל להקשיב לי בקרוב".
"אפשר לנסות לאמן אותן יחד", הסכימה פרסי, "עד עכשיו וולפיקס לא ממש הייתה בחברת פוקימונים אחרים. מה אתה אומר, נקדיש לזה כמה שעות היום?"
"לא היום. היום כבר יש לי תוכניות".
"אילו תוכניות?" שאלה.
"אני רוצה ללכת לבקר את החברה שלי בבית הספר לריקוד".
"החברה שלך?"
"חברת הילדות שלי, את יודעת", ריק הסמיק מעט, "אבל אפשר להתאמן יחד ביום אחר".
"כן", נאנחה פרסי, "נראה".
בית הספר לריקוד מוקם בסמוך למכון הפוקימונים. היה זה בניין גבוה שריק מעולם לא ראה כמותו, מחולק ברובו לחדרים גדולים ששימשו כאולמות, אך הכיל גם כיתות קטנות ומספר גדול במיוחד של חדרי הלבשה, רובם מיועדים לבנות. ריק פגש במסדרון קבוצת נערות שנראו בנות גילה של אנה והפנו אותו אל סטודיו 2. הסטודיו נראה כמו אולם התעמלות גדול עם מזרנים ומראות שכיסו שלושה מהקירות, בו התנגנה מוזיקה קלאסית, אותה ריק שמע בצליל עמום מבעד לדלת. הוא הסתכל אל תוך החדר וראה קבוצה של רקדניות בבגדי-גוף, כעשר בנות ושני בנים, נעים בתנועות עדינות ומדויקות לצלילי המוזיקה.
הוא זיהה ביניהן את אנה מיד – לבושה בבגד-גוף שחור, שיחד עם עורה השחור שיווה לה מראה של צל מרקד. בניגוד לרוב הרקדניות שאספו את שיערן, אנה פיזרה את שיערה החלק, שגלש בחינניות סביבה כמו רוקד בעצמו, מוסיף מין הילה מיסטית למראה. ריק תהה אם השיער מפריע לה לראות, כפי ששיערו הפריע לו לעתים בימים של רוח חזקה, אך נראה שאנה יודעת בדיוק מה היא עושה גם בלי לראות – רגלה נמתחה בזווית ישרה לחלוטין, שאר גופה מתאזן כהמשך לה על רגלה השנייה, ידיה נמתחו אט-אט באוויר, עד שלפתע תנועה מהירה שלחה את כולה קדימה והיא הסתחררה על ידיה, גופה מתקמר ומנחית אותה בחזרה על רגליה לסדרת קפיצות וגלגולים. הוא המשיך לצפות בה עוד ועוד, בהתרגשות ובמעט כעס בכול פעם שהמורה ניגשה אליה ותיקנה תנוחה או תנועה שבעיניו הייתה מושלמת. בסופו של דבר השיעור הסתיים, וכאשר כולן פנו לכיוון הדלת, אנה קפאה במקום למראה ריק. הוא חייך אליה חיוך נבוך, לא בטוח איך היא מרגישה לראות אותו כך פתאום.
אנה יצאה מן הסטודיו אחרונה, סוגרת את הדלת אחריה. לרגע אחד שניהם רק הביטו זה בזו.
"היי", אמר ריק לבסוף.
"כמה זמן היית שם?" שאלה.
"בערך רבע שעה", ענה, "את ממש מוכשרת".
"תודה", חייכה בביישנות.
הם התקרבו זה לזו בחיבוק גמלוני, ובמהרה נצמדו לחלוטין. הבגד של אנה היה צמוד כל כך והבליט את גזרתה, שתחושות מבלבלות וממכרות עלו בריק. הוא מעולם עוד לא הרגיש קרוב כל כך לאף אחת. זה היה כאילו כל הזמן שבילו בנפרד נמחק לפתע, ורק אתמול הם התנשקו לראשונה בחדרה של אנה בניו-בארק. גם אנה נזכרה בטעמה של הנשיקה הזאת. היא נשקה לצווארו, שהיה קרוב לשפתיה כעת. ריק הפנה אליה את ראשו, מביט בעיניה ומלטף את לחיה, והיא עצמה את עיניה והתקרבה אליו, מתמסרת שוב לטעם המוכר.
בחדר השינה של אנה היו 6 מיטות, אבל כרגע לא הייתה שם אף אחת מלבדם. המצעים במיטתה היו סגולים, ובובה שמנמנה בצורת הפוקימון סנורלקס שימשה לה ככרית. ריק התיישב על המיטה בזמן שאנה חלטה תה לשניהם במטבחון הקטן שבחדר.
"מזל שבאת עכשיו", אמרה, "עוד שבוע אני חוזרת הביתה לחופשת הקיץ".
"אז הייתי בא לבקר אותך בניו-בארק. מאז שהגעתי למחוז קנטו, רק חיכיתי להגיע לסרוליאן כדי לפגוש אותך. אם הייתי מגיע ומגלה שאת לא כאן, הייתי מבטל את כל שאר התוכניות שלי".
"אתה נוסע לבד עכשיו?" שאלה, "רוס סיפר לי שנפרדת מריאן".
"זה נכון", אמר, "היו לנו… חילוקי דעות".
הוא התלבט אם לענות על החלק הראשון של דבריה. אם יספר לה על פרסי, האם היא תחשוב שקורה ביניהם משהו? האם ייאלץ להתחיל להסביר לה שזה לא מה שהיא חושבת?
"מה אתך?" מיהר לשנות נושא, "יש בחיים שלך… מישהו?"
"אתה שואל אחרי שנישקתי אותך?"
"כן, זאת הייתה שאלה קצת מיותרת", הודה ריק, "אבל כל הזמן הזה, כל כך ניסיתי שלא לחשוב על זה, שאני מגיע הנה ומגלה שיש לך חבר אחר".
"זה בית ספר לריקוד. אין כאן כל כך הרבה אפשרויות. חצי מהבנים מעדיפים אחד את השני, והחצי השני אף פעם לא נשארים פנויים למספיק זמן".
"את מוכשרת ויפה. אין שום סיבה שאת לא תהיי אחת הבנות שתתפסי אחד מהם".
"תודה", חייכה אנה, "אבל אני גם לא מיהרתי לנסות".
היא התיישבה לידו, מחכה שהמים ירתחו, ולקחה את ידו בידה.
"עד מתי תכננת להישאר בסרוליאן?" שאלה.
"לא ממש תכננתי. אני מקווה שאוכל להישאר עד שתצטרכי לחזור לניו-בארק".
אבל בשביל זה, הוא יצטרך לשכנע את פרסי. הוא לא ידע עד כמה הרעיון הזה ישמח אותה. אולי היא תסכים להישאר רק כמה ימים, ואולי בכלל לא. וגם אם הם יגיעו לפשרה מסוימת, האם זה יספיק לו, או ששווה להתעקש לבלות כמה שיותר זמן עם אנה?
"אני מקווה שתוכל", אמרה, "זה בהחלט יקל על השבוע הזה. תמיד מעבידים אותנו קשה לפני החופשה".
"את מתקרבת לסוף שנת הלימודים. עד כמה קשה זה יכול להיות?"
"אנחנו לא עובדים לפי שנים, אלא לפי התקדמות. יש לנו חופשת קיץ וחופשת חורף, כל אחת מהן מתחילה במבחן גדול שקובע לאן נלך. בתוך כל האימונים אנחנו צריכים לבחור גם קורסים תיאורטיים ללמוד".
"נשמע רציני", אמר ריק, "בטח גם בחופשות האלה את צריכה להקפיד להתאמן כל יום".
"זה לא נורא כשעושים משהו שאוהבים", ענתה, "אתה מרגיש שאתה צריך לפעמים חופשה מהפוקימונים שלך?"
ריק ידע שלא.
"אבל עם הפוקימונים אני אף פעם לא לבד. בריקוד את תמיד צריכה להתחרות עם כולם".
"לא תמיד. יש לי כאן חברות ולפעמים אנחנו רוקדות ביחד", אמרה אנה, "בוא, אני אדגים לך".
ובלי שום הכנה היא קמה ומשכה אותו לצדה בידו השמאלית, את יד הימנית הניחה על כתפה ואת ידה על מותנו, כל זאת מבלי להרפות ממנו את אחיזתה.
"אנה, חכי, אני לא ממש יכול…"
"בלי תירוצים", אמרה, "בדרך כלל היד של האישה נמצאת על הכתף, אבל הפעם אני אוביל".
"אבל…"
היא החלה לנוע ולהסתובב, וריק התקשה לשמור על יציבות. תוך כמה שניות התמוטט ונפל, כמעט מפיל עמו את אנה שעדיין החזיקה בידו.
"אתה בסדר?" נבהלה.
"ניסיתי לומר לך… אני לא בדיוק יכול לרקוד".
"לא יכול?"
הוא השפיל את מבטו, ואז הפשיל את מכנסיו מן הקרסול, חושף את רגלו המתכתית. אנה החניקה זעקה מבוהלת.
"ריק! מה קרה לך?"
"התערבתי בקרב פוקימונים ונפל עליי עץ", ענה, "מצטער שגילית ככה".
"אני מצטערת, ריק. מצטערת שקרה לך דבר כזה".
והיא כרעה לצדו על הרצפה ועטפה אותו בזרועותיה. מגעה היה רך ומרגיע, וריק חשב שיש בו כמעט משהו מרפא. אם אנה הייתה לצדו כשזה קרה, ודאי היה מחלים הרבה יותר מהר. כעבור כדקה המים סיימו לרתוח, אך אנה לא מיהרה לנתק ממנו את מגעה האוהב.
כאשר שעות הביקור הסתיימו וריק עזב את בית הספר, כבר החשיך בחוץ. הוא עשה את דרכו בחזרה אל מרכז הפוקימונים, חולם על הפגישה הצפויה עם אנה למחרת. הוא לא שם לב לדרך, כאשר לפתע, משהו הפיל אותו למדרכה. הוא הרים את עיניו; הרקרוס היה שם, מעופף מעליו וצולל למתקפה נוספת. הוא השתטח וגרם להרקרוס לפספס.
"תפסיק להתחבא כמו פחדן!" קרא ריק.
הרקרוס האט ונחת ליד מכון הפוקימונים. מאחורי קיר המכון יצא מאמנו. הדבר הראשון שריק הבחין בו הוא היעדר השרשרת הקבועה ועליה הפוכדור. נראה שאף פוקימון לא זכה בכבוד להיות מי שראוי להיות שם.
"בבקשה. עכשיו אתה מרוצה?" שאל.
"בכלל לא. מה אתה רוצה ממני?"
"אתה מעז להיתמם?" כעס ריאן, " אתה חושב שתלשין עליי לליגת הפוקימונים וזה יעבור לך בשקט?"
"לא הייתי מלשין עליך אם אתה לא היית מסגיר אותי למשטרה".
"אל תשחק איתי במי התחיל! קדימה, תראה לי למה אתה מסוגל!"
והוא פקד על הרקרוס לתקוף שוב. הוא צלל לעבר ריק, שהתגלגל הצדה בניסיון לחמוק מן המתקפה שהצליח בקושי.
"אתה שולח פוקימון שלי נגדי?"
"הרקרוס כבר לא שלך. תראה, הוא אפילו מוכן לתקוף אותך".
וולפיקס לא תעזור לו כאן, ידע ריק. בכול מקרה, הוא לא רצה להשתמש בה. ריאן רוצה להכריח אותו להיכנס לקרב פוקימונים, והוא לא ייתן לו את התענוג הזה, בטח לא כשההפסד שלו מובטח. הוא התחמק מעוד התקפות של הרקרוס, עד אשר ריאן פקד עליו להשתמש באקדח-סיכות. מהחודים העוקצניים שהרקרוס המטיר עליו לא היה לו סיכוי להתחמק. הם ננעצו בגופו ופצעו אותו, והוא ניסה לצלול ולהפיל על עצמו פח גדול שישמש לו מחסה.
"הרקרוס, מחץ אותו!"
ריק זרק את הפח על הרקרוס, שהעיף אותו ממנו בקלות אך איבד את ההתקפה. במרחק, ריק ראה ציפור קטנה מתעופפת לכיוונו. פידג'י הייתה כה מהירה, עד שריק נאלץ להתחמק רק מעוד התקפה אחת לפני שהגיעה אליו. היא הצליחה לתמרן בין התקפותיו של הרקרוס, לתפוס את ריק בטפריה ולעופף אתו בין הבניינים הנמוכים, עד שחמק מעיניו של ריאן.
לאחר שחמקו, פידג'י הביאה את ריק אל גג בניין. פרסי כבר ישבה שם וחיכתה להם. להפתעתו, שק השינה שלה היה פרוש שם.
"תודה", אמר ריק, "כבר חשבתי שאני לא אתחמק ממנו".
"שטויות. אנחנו צוות, לא?" ענתה פרסי, "ראיתי אותו במקרה כשהלכתי לשוק הפוקימונים לקנות את הפוכדור".
אז היא כן קנתה אותו בסוף, חשב ריק, אבל החליט לא לומר על זה דבר.
"איך ידעת שזה הוא? את לא מכירה אותו".
"טוב, הוא נראה בדיוק כמוך, אם היית מסתפר. החלטתי לעקוב אחריו. חשבתי שלא כדאי שנגיע הלילה למרכז הפוקימונים, אז התמקמתי על הגג וצפיתי בו כשיכולתי".
"תודה, פרסי".
הוא פרש גם כן את שק השינה שלו ליד שלה, ולאחר שהספיק לעכל את מה שקרה, שנאה עזה החלה לעלות בלבו. אם לא די בכך שהוא הרס את היום המושלם הזה, הוא הרס גם את התוכניות שלו להישאר בסרוליאן. האם הוא ייאלץ לוותר על אנה בגללו? פרסי כמו קראה את מחשבותיו.
"איך היה עם החברה שלך?" שאלה.
"היה בסדר", ענה ריק בקוצר-רוח, עדיין מנסה לכבוש את זעמו.
"היא יודעת שאתה בצוות רוקט?"
"מה את חושבת?"
"תצטרך לספר לה, אתה יודע".
ריק סיים לפרוש את שק השינה. הוא נשכב מעליו וניסה להירגע.
"אני יודע שאני צריך", אמר, "אני יודע שזה לא בסדר לשקר ככה למישהי שאוהבים, אבל… לא יודע, זה באמת עד כדי כך נורא?"
"חשבתי יותר בכיוון שאם אתה לא תספר לה, ריאן יספר, ואני בטוחה שלא היית רוצה שתשמע את זה ממנו", אמרה פרסי, "אבל כן, חוץ מזה כדאי שתאמר לה את האמת".
5 תגובות
אחלה פרק!
אוווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו
האם אני מריח דרמה?
הרקרוס בן דיטו!!חתיכת מאנייק ריק הייה המאמן שלך מה יש לך יא חרק מגעיל????אבל רגע…קווילבה עדיין לא מוכנה להקשיב לריאן אולי עדיין יש עוד תקווה??
יש בבית ספר לריקוד הומאוים
אני לא אומר את זה בצחוק או משהו,רק שואל
פרסי הזו חכמה! נראה לי שיש לה חכמת חיים הרבה יותר ממה שמותר לילדים בגילה. נראה לי שהיא עוד תתקדם רחוק בזכות האינסטינקטים שלה.
ריאן עדיין אדיוט!