דון קורליאון הוציא את הפוקימון הראשון שלו, מימיקיו. וכשהוא נחת בביצה המימית של העיירה ברגן, הוא נראה עלוב במיוחד. הראש התחתון, המקורי שלו, היה שקוע מתחת למים, הראש העליון שלו צף מעל פני המים, רטוב וחסר חיים.
עבור מאיר זו לא הייתה בכלל שאלה, הוא הוציא את הפוקדור של אגיסלאש והורה לו לצאת החוצה. הוא נזכר כיצד דיווחו בחדשות העולמיות על פוקימון המתכת ההרסני שהוריד בלוק מגורים שלם במתקפה אחת בודדה, ואיך הוא השמיד עשרות פוקימונים משטרתיים באותו אירוע.
מאיר הסתכל על היריב שלו במבט כועס ואמר – "מתקפת חיתוך".
צליל מתכתי נשמע והדהד על גבי המים ששררו במקום. אומנם עבור מאיר וקורליאון זה היה נראה כמו שנייה אחת שעוברת על מחוגי השעון, אבל בזמן שאגיסלאש תקף נדמה שחלפו להם חיים שלמים. הוא תקף, שיסף, חתך, ביצע, דקר וביתק את כל מה שהיה מסביב. מכתש שלם נוצר סביב שני המאמנים. המים שהיו במקום נעלמו, הדשא שבצבץ מתוכו התאדה, קברה של אנה פרנק נופץ וכל זכר לזירה המאולתרת שהם נלחמו בה, הפך והתנדף.
אבל מימיקיו פשוט עמד שם, חסר תנועה. לפתע ראשו צנח הצידה.
"מה קרה?" שאל מאיר.
הפוקידע של מאיר התחיל לזמזם – "תחפושת, היכולת של מימיקיו מאפשרת לו להיות חסין מול המתקפה הראשונה שפוגעת בו, ובמהלכה הוא לא סופג שום נזק". מאיר עצם את עיניו באכזבה.
"עכשיו תורי?" שאל קורליאון. הוא התקדם כמה צעדים, הפשיל את שרווליו, וחשף צמיד זי. הוא אומנם עדיין היה נראה רע, זקן ותלוש מהמציאות, אבל עם התפאורה שהעניקה לו העיירה ברגן, מראה זה הצטייר להיות מאיים הרבה יותר ממה שמאיר דמיין לעצמו. קורליאון שילב את ידיו באיקס, ואז פרש אותן הצידה, הוא הושיט את ידיו קדימה ואז עשה תנועת לב באצבעותיו, ולפני שמאיר הבין מה קורה, האיש הזקן נעמד על רגל אחת כשהוא מניף הצידה את רגלו השניה ועושה תנועת מעוף עם ידיו. אנרגיה התחילה לבקוע מתוך הצמיד, היא הקיפה את קורליאון בצבע ורוד אדיר, האנרגיה הצטברה והתחזקה ואז היא עברה למימיקיו שגם כן התחיל לזהור בצבע מסטיק, הבזקים של צהוב וורוד התחילו לעוף מצד לצד, ממערב למזרח, מצפון לדרום, בהתחלה מאיר לא הבין במה מדובר, עד שהבין שזהו מימיקיו שרץ במהירות מטורפת סביב אגיסלאש, סוגר על הקורבן שלו, וכשהגיע רגע האמת, מימיקיו עטף את הפוקימון של מאיר בגלימה שלו ומכות רצח נשמעו מתחת לבד. כשהוא סיים, מימיקיו חזר לשהות ליד קורליאון ואגיסלאש היה מעולף.
"רואה שיתרון סוגי זה לא הכל?" שאל קורליאון ביובש.
מאיר התעצבן. "אז אתה חושב שאתה כל כך חכם? שאני אבוא עד לפה וארחם עליך? שאני אשמע את הסיפור סוחט הדמעות שלך ואני אוותר לך? אתה באמת חושב שאתה תצא מהקרב הזה חי?"
קורליאון הסתכל על הילד שעמד מולו וחיוך הופיע לראשונה על פניו – "מה אתה יכול לעשות?"
מאיר לא ענה לו.
הוא הושיט את הפוקדור קדימה והחזיר את אגיסלאש לפוקדור. "אני? אני לא יכול לעשות כלום. אני רק ילד. אבל הוא…" מאיר הרים את הפוקדור של אגיסלאש, "…הוא יכול לעשות הרבה".
לפתע התפאורה הרטובה והאפורה והבוצית של ברגן המודרנית נעלמה. הקור פסק. הכל נהיה חשוך. לאחר כמה דקות של כלום, נשמעו צפירות איימתניות מתוך האפלה, קורעות את עור תוף האוזן. קולות ירי נורו מכל עבר. צעקות של חסרי ישע מילאו את החלל. הוראות גרמניות שוגרו לאוויר ולצדן צחוק קר וחלול. לתדהמתו של דון קורליאון, הוא חזר לימיה של מלחמת העולם השנייה, שבה שלט הרייך השלישי והמקום עליו הם דרכו היה ברגן-בלזן, מחנה העקורים של היהודים.
"מה אתה עושה?" שאל קורליאון בקול מפוחד.
"אתה מבין, למרות שהסיפור שלך נוגע ללב, אני לרגע לא שוכח מה אתה עשית בתודעה מלאה, בהכרה מוחלטת ובכוונה שלמה. אתה העברת את משפחתי סוג של שואה, וכעת הגיע הזמן שאתה תשלם על מעשיך ותחווה את מה שאני חוויתי", נשמע קולו של מאיר שנשמע מעט גרמני כעת.
"א-נ-י מ-צ-ט-ע-ר-!" צעק קורליאון בכל כוחותיו.
"סליחה לא תעזור", ירק מאיר בשנאה, "סליחה לא תחזיר לי את אמא שלי, שבמקום לגדל אותי, לאהוב אותי ולחנך אותי, ישבה כל היום ובכתה על מר גורלה. סליחה לא תשכיח ממני את הימים הנוראיים בהם היא לא זיהתה אותי, את הרגעים הקשים והבלתי נשכחים בהם הייתי צריך לנגב לה את התחת אחרי שירותים, סליחה לא תעמם את הסבל שהייתי צריך לעבור כשדחפתי לה כדורים כשההזיות של מחלת מילטנק המשוגעת גרמו לה פשוט לאבד את זה. סליחה לא תספיק".
"לפחות הייתה לך משפחה! לי לא היה כלום", מלמל קורליאון בחוסר ברירה.
"משפחה? אני לא מאחל אפילו לך משפחה כזו. אבא שלא נמצא בבית, כי הוא הלך בשליחות של אדם זר לחפש תרופה למחלה חשוכת מרפא עבור אשתו הגוססת. אחות שברגע שקיבלה עצמאות, שכחה מי זה אבא שלה ומי זה אמא שלה, וברגע הראשון שהיא יכלה, היא ניסתה להרוג אותי. וסבא, שהיכה אותי לפעמים באגרופים ולפעמים בחגורות, עד שהייתי מאבד את ההכרה. על משפחה כזו אתה מדבר? כזה דבר אתה מאחל לי?"
לפתע כל החזיונות פסקו והיה שחור משחור, רק הנשימות של מאיר וקורליאון נשמעו.
"אני הבנתי מי אתה", אמר לבסוף מאיר.
"מה זאת אומרת?" שאל קורליאון.
"אתה מלאך המוות, אתה הבאבא יאגה, אתה השטן, אתה זה שרצח, הרג וחיסל את כל מי שעמד בדרכו, אתה היטלר בכבודו ובעצמו וחיסלת את המשפחה שלי רק כי הם היו חלק מהפתרון הסופי".
קורליאון לא ענה.
"ואתה יודע מי אני?"
"לא".
"אם אתה החושך, אז אני האור. אם אתה מלאך המוות, אז אני המושיע, ואם אתה זה שמכבה לאנשים את האור, אז אני מאיר".
צלליות של כל האנשים שקורליאון אי פעם הרג, בקעו מבית הקברות הישן, וסגרו על מימיקיו. קורליאון הצטנף בצד והתחיל למרר בבכי. הצללים תפסו את מימיקיו ומשכו אותו לעולם המתים. לפתע כל החזיונות נעלמו והכדורים גם של מימיקיו וגם של אגיסלאש התנפצו לאלפי רסיסים.
'נותרו לו רק עוד שני פוקימונים', חשב לעצמו מאיר.
אבל אם הוא חשב שלהוריד פוקימון אחד לקורליאון ישיג לו איזה שהוא מומנטום, מאיר לא יכל להיות טועה יותר מזה. הפוקימון הבא של קורליאון היה אלקרימי. וכשהוא יצא, הוא העניק לקורליאון חתיכה מהעוגה שלו, מה שהחזיר למאפיונר את המראה הישן, המלא והמוכר שלו. וכשטעם שוב מהפוקימון, חזר אליו גם כל הביטחון העצמי שלו. הדון קורליאון חזר לעצמו.
תגובה אחת
אןקי…?
בעיקרון, הייתי אומר שמאיר בעיקרון הוא האיש הרע…
לקרוא למישהו ששרד שואה איומה היטלר… זה פשוט רוע טהור.