המצוד אחר כבוד: פרק 33 – הזדמנות שנייה!

מאיר,

אם אתה קורא את זה, זה אומר שסבא שלך מת. אני מצטערת שזה קרה. לא רציתי שזה יקרה, אבל זו הייתה האופציה היחידה.

אני לא יודעת מה אתה יודע עלי, אבל אני הסוכנת ח', במציאות קוראים לי חן, אני גרה ברמת גן, ואני עובדת בין היתר גם במוסד. החיים הרגילים שלי הם הרבה יותר פשוטים ממה שאתה נחשפת אליו. באמת. יש לי שני הורים שחיים במושב ומתקשרים אלי 17 פעמים ביום לברר אם אכלתי, אם שתיתי ואם לקחתי את הויטמינים שלי. תבין, אני עברתי ממזמן את גיל ה30… טוב, נו, על מי אני עובדת?! אני בת 39. ואני עדיין התינוקת שלהם.

אפרופו תינוקת, עבודה כמו שלי, וסט כישורים כמו שלי לא מושכים הרבה מחזרים, כפי שאתה יכול לשער ובמשך שנים הייתי בודדה. יום אחד, כשקיבלתי את המשכורת השנייה שלי מהמוסד, הבנתי שאני מסודרת מבחינה כלכלית והחלטתי לאמץ תינוקת. הלכתי לעורך דין, קבעתי פגישות עם מנהלי בתי חולים, מילאתי אין ספור טפסים ובסוף קיבלתי את המתנה שלי – בת וקוראים לה בתיה.

אם נהיה גלויים לחלוטין, אז במהלך המשימה שלי, גיליתי שבתיה היא בתם של ג'יימי וג'סיקה מצוות רוקט. הם מסרו אותה לאימוץ. מה שעוד גיליתי זה שהלב שלה לא פועל כמו שצריך והאדם היחיד שיכול לעזור לה הוא סבא שלך. אני ממש מצטערת על זה.

בכל אופן, אני צריכה לחשוף בפנייך שהמשימה שלי הייתה לפתור את רצח הפוקימון זורוארק, וכל עוד הבעלים של הפוקימון הייתה בחיים, היה לי גיבוי מהמנהל שלי ויכולתי לצוד את האנשים שאירע מזלך לפגוש במהלך המסע שלך. אבל לפני זמן מה נודע לי שחברתך פרנצ'סקה מתה, וזו הייתה נקודת המפנה בה ביקשו ממני להפסיק את החקירה.

אני מרגישה מחויבת לעדכן אותך במה שאני יודעת: אז ראשית, דון קורליאון הוא מאמן פוקימוני פיה. הוא מעולם לא החזיק בשום פוקימון שלא היה לו את הסוג הזה. מאחר ויש לך כעת את אגיסלאש שקיבלת מג'יימי ואת מגנזון שקיבלת בירושה, ביחד עם הפוקימונים ארקניין שקיבלת מסבא שלך ואת ופוריאון שקיבלת מאחותך, אז אתה אמור להיות מסודר. עוד דבר שכדאי לך לדעת הוא שאף אחד מעולם לא ניצח את דון קורליאון בקרב פוקימונים. הוא בלתי מנוצח, אז הולכת להיות לך עבודה קשה.

אתה בטח שואל את עצמך "איך היא יודעת את כל זה? שאתה רוצה נקמה נגדו וכדומה?" ובכן, זה תפקידי ואני טובה בזה. ושנית, סיפרו לי. אני לא יודעת אם אתה יודע, אבל לסיפור שלך יש שורשים מאוד מעניינים. אפרט: סבא שלך היה אדם יוצא דופן, היחיד מסוגו בדור, והוא בזמנו פיתח את המדע שאפשר לפוקימון האגדי קיורם להשתלב ביחד עם פוקימונים אגדיים אחרים. מה שאתה לא יודע זה שהנוסחה הזו גם הייתה רלוונטית לבני האדם. וכך במהלך השנים הוא פיתח שיבוטים, צורות נוספות, איברים וכיוצא בזה.

כשדון קורליאון איבד את בתו היחידה, היורשת הבלעדית שלו, ואהבת חייו לתאונה מחרידה, הוא התחיל להתנכל לחייו של פרופסור אריה פרי ומשפחתו. בהתחלה הוא שלח את אחד הפוקימונים שלו שידביק את אמך במחלת המילטנק המשוגעת, לאחר מכן הוא שכנע את אביך שיש תרופה במעמקי הקוטב הצפוני, בהישג ידיו של קיורם האגדי. הוא זה שקנה את דרכה של אחותך לארגוני הטרור של דאע"ש הרצחניים במטרה להרחיק ולהרעיל אותה נגדכם, והכל היה במטרה להציב בפני פרופסור אריה פרי את הברירה היחידה: תחזיר את הבת שלי לחיים ואעזור לך להחזיר את המצב לקדמותו.

לסבא שלך לא היה הרבה ברירה. הוא לא ידע שדון קורליאון עומד מאחורי כל אותם דברים באותם זמנים. הוא סגר את עצמו במעבדה במשך שנים והביא לשכפול מדויק של בתו של קורליאון. מדויק מדי, אם אתה שואל אותי. כי כשפרנצ'סקה הגיעה לגיל שנה, מבלי שאפילו זזה מילימטר מהמיטה שלה, הופיעה לה שריטה על ברך רגל ימין. קורליאון שאל את הפרופסור מה פשר הדבר, ולא הייתה לאיש המדע את האפשרות להסתיר את התשובה: אם זה שכפול של פרנצ'סקה, אז כל מה שקרה למקורית, יקרה גם לזאתי. כלומר, אם בתו של קורליאון בחייה הקודמים נפלה מהכיסא בזמן ארוחת הבוקר ושרטה את רגלה, השיבוט שלה תקבל את אותה שריטה, באותו פרק זמן, גם אם היא כרוכה בחיבוק אמהי.

זו הסיבה שדון קורליאון צרח מצער כשסבא שלך נרצח. זו גם הסיבה שדון קורליאון מעולם לא נלחם נגד סבא שלך. הוא היה צריך אותו. אם פרנצ'סקה המקורית מתה בגיל מסוים, אז גם הנוכחית תסבול מאותו סוף עגום. הדרך היחידה של קורליאון להבטיח את המשך זרעו, קיומו והאימפריה שלו, זה אם פרופסור אריה פרי ייחלץ לעזרו. אבל זה לא קרה. וזה לעולם לא יקרה עוד. סבא שלך מת. ואני ממש מצטערת על זה.

אתה בטח שואל את עצמך "למה היא מצטערת כל כך הרבה?" ובכן, כי יש לי משהו לספר לך, משהו שאתה צריך לדעת, ואני מרגישה אחראית וגם קצת אשמה. האמת היא שסבא שלך לא באמת נרצח…

רגע… בתיה בוכה.

אגב, אני לא יודעת אם סיפרתי לך, אבל בתיה שלי חיה ושלמה וגם בועטת, וחלק גדול מזה הוא בזכותך, אז תודה רבה לך. אני אסירת תודה לך על כך לנצח נצחים. תודה, תודה, תודה.

אני כבר חוזרת…

הולכת להרגיע אותה…

טוב, חזרתי. אז איפה היינו? אה, כן, כשרשמתי לך שסבא שלך לא באמת נרצח.

האמת היא שהוא תכנן את הכל. אני וג'סיקה הלכנו לפגוש אותו בסופר מרקט, והפגשנו אותו עם בתיה, הבת שלי ושל ג'סיקה. הוא באותו רגע היה קצת המום, אבל לאחר כמה רגעים, הוא הבין את גודל האחריות שהוא נושא על כתפיו והוא החליט להציל את חייה. נראה לי שהוא עזר לנו בעיקר בגלל שהוא לא יכל להציל את בתו כשהיא נפטרה.

פרופסור פרי הגה תוכנית ובה הוא תכנן את הכל לפרטי פרטים. כמובן שהיה לנו את ג'סיקה לצדנו, אז היה קל מאוד לגייס את ג'יימי ולהעביר לו מסרים, וכמובן שהיה לנו את דדפול שאני חילצתי במו ידי מהכלא. אם עדיין לא הבנת, אז כל הקרב ביניהם היה מבוים. הפרופסור תכנן את זה. הוא החליט שעל מנת להציל את הבת שלי, יהיה על שני הלוחמים לערוך קרב כל כך אמין, שאפילו דון קורליאון לא יחשוד בהם. ואז הוא אמר לנו בישיבה לפני המוות שלו את הדברים הבאים:

"אני רוצה שדדפול וג'יימי ילחמו. אני רוצה שזה יראה כאילו ג'יימי הפסיד בקרב ומת. כמובן שזה יהיה רק למראית עין. דדפול, תפקידך לשמור עליו עם הכוחות המיוחדים שלך. וברגע שדדפול יחזיר את ג'יימי לחיים, אני רוצה שג'יימי ידקור אותי למוות, אבל במוח שלי, לא בלב. בסדר? בצורה הזו, נוכל להשיג שלושה דברים: האחד, נשמיד את חלומו של דון קורליאון להחזיר את בתו לחיים אחת ולתמיד; השני, דדפול יוכל לשמר את הגופה שלי במצב אופטימלי עד לניתוח; והשלישי, כשנגיע לישראל, יוכלו להעביר את הלב שלי בתרומת איברים לבתיה המתוקה".

אתה יכול לשער כמה המומים היינו באותה נקודת זמן. אני לפעמים עדיין רועדת כשאני חושבת על זה. אבל לא הסכמנו כל כך מהר. אני ממש נלחצתי וג'סיקה נלחמה גם כן. כששאלנו את הפרופסור אם הוא בטוח לגבי מה שהוא מציע, הוא אמר שכן. כשג'סיקה שאלה את ג'יימי אם אין לו בעיה לשלם על כך בחייו, הוא נעלב למשמע אוזניו ואמר: "זה המעט שאני יכול לעשות, ובבוא העת אולי אוכל להחזיר את חובי". ובזה סוכם העניין.

אתה מבין? סבא שלך הציל את הבת שלי! הלב שלו פועם בה. אולי הוא היה אדם קשה, וממה שהוא סיפר, החיים לצדו לא היו תמיד נעימים עבורך. הוא בעצמו התוודה על זה. אבל דע שהוא דאג לך בדרכו שלו, ואם אי פעם תרצה הוכחה לגדולה שלו, תדע שחייה של ילדה קטנה נשמרו בזכותו, ועל כך אני אסירת תודה לו.

אני מקווה שמכתב זה חשף מעט אור על הפרשה, על סבא שלך ועל דון קורליאון.

בהצלחה,

חן.