המצוד אחר כבוד: פרק 9 – נטפליקס!

"הלו?"

"הלו".

"סבא?"

"כן".

"איפה אתה?"

"מה את צריכה?"

"אני רוצה לראות נטפליקס ואני לא זוכרת את הסיסמה".

"בשביל זה התקשרת?"

"סבא, שאזכיר לך שאתה לא פה 90% מהזמן ונטפליקס הפכה להיות השמרטפית האישית שלי?"

"אוקי, תפסיקי לקשקש לי בשכל, הסיסמה היא – פרנצ'סקה1234".

"אוווו… סבא… הסיסמה היא על שמי?! אני ממש מסמיקה!"

"את צריכה עוד משהו?"

"כן, איפה אתה?"

"אני בעבודה".

"כן, אבל איפה אתה פיזית?"

צלצול של מיקרו נשמע ברקע.

"טוב, אני צריכה לזוז, הפופקורן מוכן והגברים של "הכלה מאיסטנבול" לא יחכו לי עוד הרבה זמן".

השיחה נותקה.

"מה היה הטעם בשיחה הזו?" שאל מאיר את פרנצ'סקה.

"אתה אומנם רואה מולך ילדה תמימה ומתוקה, אבל לא עשו אותי באצבע, אני כבר שנים יודעת מה סבא עושה, ואני כנזר למשפחת פושעת, עושה דברים משלי".

"כן, אבל מה השגת כשהתקשרת אליו?"

"לסבא יש פוקידע, בפוקידע הזה יש טלפון, אני הייתי צריכה להחזיק אותו 30 שניות על הקו כדי לגלות את המיקום המדויק שלו. ועכשיו, כשהוא גילה לי את הסיסמה לנטפליקס, אני גיליתי איפה הוא נמצא".

"ואיפה הוא נמצא?"

"איפה שסבא שלך נמצא! בוא נציל אותו!"

= = = = =

לפני הנסיעה למקום חפצם, העניקה פרנצ'סקה למאיר פוקימון. היא לא הבינה מדוע הוא נבהל כאשר היא מסרה לו את הפוקדור. מאוחר יותר, בנסיעה ברכבת, הוא שיתף אותה שבפעם האחרונה שמישהי נתנה לו פוקימון, היא איבדה את חייה בגללו. פרנצ'סקה צחקה בקולה הנשי. היא הרגיעה אותו שסבא שלה לא יתן לאף אחד להרוג אותה כל עוד הוא חי.

מאיר ליטף את הכדור המכווץ בידו הימנית והביט בו ממושכות. לבסוף הוא לחץ על כפתור ההגדלה והורה לפוקימון החדש שלו לצאת מהכדור. פוקימון כחול, עם עלה מעוגל יצא מתוכו, הוא הביט אל תוך עיניו של מאיר במבטו המטופש למשך כמה רגעים, חייך, ואז פלט – לוטאד.

עד סוף הנסיעה כל נוסעי הרכבת ידעו שיש לוטאד ברכבת, שכן הוא חזר על שמו שוב ושוב, כשהוא ניגש לשירותים, כשהוא נתקע בעגלת המתוקים של המוכרת ברכבת, כשהוא השפריץ מים על החלון בניסיון להוריד משם את יאנמה שנתלה על הרכבת מהעבר השני של הזכוכית. הפוקימון היה נלהב ומאיר לא יכל שלא להידבק באנרגיות שלו. בסוף הנסיעה, היה פרוס חיוך ענקי על פניו של מאיר שלא עזב אותו גם בבידוק הבטחוני.

כשהגיעו לבית המלון באיזור תעשייתי של סקוטלנד, הם נכנסו לחדרים נפרדים, הניחו את חפציהם ואז נשמעה דפיקה בדלת של מאיר. שליח היה בכניסה. הוא שאל את מאיר לשמו, החתים אותו על מסירת קופסה ענקית ואז הלך משם.

מאיר פתח את הקופסה ונגלה אליו פתק:

"למר מאיר היקר,

אנחנו מתכבדים להציג בפניך את גביע העיר פמפלונה!

אתה הצלחת לעשות את מה שרבים וטובים לא הצליחו לעשות במשך 57 שנה. אתה עצרת את דהירת הטאורוסים המהונדסים גנטית שלנו.

אנחנו מקווים שאתה וארקניין שלך תמשיכו לבקר אותנו בעתיד.

ועד אז, שא ברכה.

ראש העיר פמפלונה ו-ועד הספורט העירוני."

מאיר פתח את הקופסה ונגלה אליו גביע ענקי שעליו מעוטר טאורוס ענקי העומד על שתי רגליו האחוריות.

שנייה לאחר מכן, נקודת אור אדומה הופיעה על הגביע, רעש נפץ אדיר נשמע באוויר והגביע התנפץ לאלף רסיסים.

"מאיר, אנחנו יודעים שאתה פה, עקבנו אחרי משלוח הדואר הענקי שלך", נשמע קול מבעד למגאפון, "צא מהחדר, תבוא איתנו למותך ונחוס על החברה היפה שלך".

מאיר הסתכל מבעד לחלון וראה את שני חברי צוות הטרור, אחד עם שיער כחול שהיה מוכר להחריד והשנייה עם שיער ארוך הצבוע בסגול. הם נעמדו במרחק מה מחדר בית המלון, נשקים בידיהם ופוקימונים לצדם.