פרק 1 – העגינה בעיר טסוקינאמי

הסבר קצר: הסיפור מתנהל ב"יקום מקביל".

יש לכול אחד פוקימון אחד ויש רק מחוז אחד.

הסיפור עוקב אחר נערה שהיא מאמנת פוקימונים. המסע שלה מתנהל מאוד טוב, עד שהיא מסיימת להשיג את כול תגי המכונים, והיא מגלה סודות אפלים ונוראים על מחוז והפוקימונים.

= = = = =

פרק 1 – העגינה בעיר טסוקינאמי

= = = = =

לפני כמה שנים, אני זוכרת שקיבלתי את הפוקימון שלי, זה שילווה אותי לאורך כול חיי.

אני זוכרת איך הייתי שמחה ונרגשת שדפקתי על דלת העץ החומה, שבסופה היו חלונות זכוכית.

הפרופסור פתח לי את הדלת, והזמין אותי להיכנס. הוא הסביר לי שכדי שאני אקבל את הפוקימון שלי עליי לעבור מבחן קטן שיקבע מיהו.

לפרופסור היה כול פוקימון אפשרי שהיה במחוז.

אחרי שסיימתי את המבחן, הפרופסור הביא לי פוקיבול ורוד.

"בתוך הפוקיבול הזה יש פוקימון שנקרא מיניקורן, פוקימון מסוג פיה ונורמלי. הוא שלך". הוא אמר לי בחיוך.

שפתחתי את הפוקיבול, יצא ממנו בקרן ורודה וחדה פוקימון, צורתו הייתה דומה לסוס, הוא היה בצבע ורוד כהה ועיניו היו גדולות וכחולות. הייתה לו רעמה פרוותית ונעימה, בצבע ורוד כהה. על מצחו היה קרן מחודדת בצבע לבן.

אני זוכרת איך הוא פחד ורץ לפינה כשהוא ראה אותי, ולא הסכים לעשות כלום.

ועכשיו, הוא מגן עליי בגופו מפוקימון אחר ונלחם בו.

"קיריקורן"… אמרתי בלחש, יושבת על האדמת הדשא. קיריקורן נלחם למעני, ומגן עליי. גופו היה חבול. לא יכולתי עשות כלום כדי לעזור לו, וזה ציער אותי.

הפוקימון שאימנתי, שבהתחלה פחד ממני, נילחם עליי ומגן עליי.

"קיריקרון! אל תוותר! תקוף בכול הכוח"! אמרתי לו והנפתי את ידי באוויר.

קיריקורן החל לרוץ אל עבר הפוקימון שהוא נלחם נגדו, מין עכבר גדול שעמד על שניים, הוא התמלא בהילה ורודה והתנגש בכול העוצמה בגופו של הפוקימון. הפוקימון השני עף רחוק מאוד. קיריקורן, עמד מותש, ואחרי כמה שניות התמוטט.

רצתי אליו וחיבקתי אותו. "תודה רבה קיריקורן". לחשתי לו בשקט והחזרתי אותו לפוקיבול הורוד.

קיריקורן ואני עברנו דרך ארוכה, הבסנו את 7 המכונים, ונותר לנו רק עוד מכון אחד להביס. פיתחתי אותו ממיניקורן לקיריקורן ולימדתי אותו הרבה מתקפות.

אנחנו התאמנו באי אחד שהיה בדרך 14, דרך שהיא בים. אני שכרתי סירה ושטתי בה, בדרכי לעיר טסוקינאמי בה יש את המכון האחרון.

אחרי הקרב של קיריקורן, חזרתי לסירה שבה שטתי לעיר טסוקינאמי.

עליתי על סירת העץ שלי, התיק הורוד שלי עדיין היה שם.

החלתי לשוט ולחתור בדרך 14. היו הרבה מאוד פוקימוני מים ששחו לידי, הם היו ידידותיים ונחמדים. הים היה רגוע וכחול. הגלים פכפכו בקול מרגיע.

אחרי כשעה של חתירה ושיט ראיתי באופק אי גדול, עליו בתים עם גגות שחורים, בדומה לבתים בסין ויפן.

שהתקרבתי אליו, עגנתי את סירתי במזח הקטן שהיה שם, מין גשר עץ שיש עליו יתדות שעלים אפשר לקשור סירות.

הדבר הראשון שעשיתי שהגעתי היה לרפא את הפוקימון שלי, ובמהרה.

הלכתי בשבילי האבן בדרך למרכז הפוקימונים. האי היה נראה שליו ומרגיע, לא היה נראה שלתושבי העיר יש בעיות. שהגעתי, התייצב מולי בניין עם גג כתום ועליו סמל של פוקיבול.

דלתות הזכוכית נפתחו לרווחה ואני נכנסתי לתוך מרכז הפוקימונים.

ניגשתי לדלפק, בו עמדה אישה עם שיער ורוד ומתולתל. "שלום לך, האם תרצי שאני ארפא לך את הפוקימון"? היא שאלה אותי בחיוך.

"אני אשמח"! השבתי לה בחיוך והבאתי לה את הפוקיבול של קיריקורן.

"הריפוי ימשך כ-4 שעות, המכה החדשה שהוא למד די העמיסה עליו. אם תרצי יש לנו בית מלון נחמד, את יכולה לישון שם". היא אמרה לי בזמן שהיא שמה את הפוקיבול במין אינקובטור גדול.

ניסיתי להיזכר במתקפה שהוא למד, ואז נזכרתי. הנגיחה הזו עם האור הורוד.

"אוקי. תודה רבה על הטיפול. אני חושבת שאני אלך למלון, תודה על ההצעה"! אמרתי ונופפתי לשלום בזמן שיצאתי. ממש ליד המרכז פוקימונים היה בניין די גבוה, שדומה לבתים האחרים בצורת הבנייה, בית לבן וגג רעפים שחור ומחודד בקצוותיו.

שכרתי לעצמי חדר במלון והזמנתי את המעלית, כי החדר שלי היה בקומה די גבוהה. כשהמעלית נפתחה, היה בחור שרץ והתנגש בי. הוא הפיל אותי בחוזקה על הרצפה. "או! אני מצטער, סליחה"! הוא אמר לי ועזר לי לקום. איך שהוא עזר לי הוא המשיך לרוץ.

"היי! למה אתה ממהר כול כל כך"? שאלתי אותו בזמן שרדפתי אחריו.

"אני חייב להגיע למכון הפוקימונים"! הוא אמר לי בזמן שעצר.

'מכון פוקימונים אה'… חשבתי לעצמי. "אני יכולה לבוא איתך, לצפות בקרב? שאלתי אותו בספקנות.

"ל..למה"? הוא שאל אותי.

"בקרוב גם לי יהיה קרב במכון, אני רוצה לראות איך הוא מתנהל. חוץ מזה יש לי 4 שעות פנויות, ודי משעמם לי. אז אני יכולה לבוא"? שאלתי אותו שוב.

"אם את רוצה.. אז בסדר". הוא אמר לי וסימן לי לבוא אחריו.

= = = = =

פוקימונים בפרק:

= = = = =

זהו סיפור חדש מאת עמית לירון. במידה והוא יצליח, נמשיך לפרסם אותו.