הפוקימונים האגדיים של פוקימון הם מיוחדים בעיקר בזכות האגדות שסובבות אותם. לדוגמה: המגדל השרוף של הו-הו והכלבים האגדיים.
ואז חשבתי לעצמי: כמה נהדר זה יהיה אם יהיו אגדות סביב האגדיים של דור 9, הידועים בתור "אוצרות ההרס" (Treasures of Ruin).
ביקשתי מאיידן סוייר לכתוב כתב עט פרי דמיונו שיספר את האגדות הללו והוא למרבה השמחה הסכים. יש לפרויקט הזה 5 חלקים. תהנו.
= = = = = = = = = =
= = = = = = = = = =
5. הרס
וו-ז'ן לא התכוונה למשוך תשומת לב מיותרת במסע אל הארץ החדשה, תהיה אשר תהיה, אבל כבר מהיום שבו נחו עיניה על מחרוזת האבן הירוקה, הסתקרנה למה הסוחרת נשאה דווקא אותה בכיס. היא ניסתה להתגבר על יצרה, אבל ביום השלישי להפלגה שאלה את אחד הקצינים בצוות על המחרוזת.
"זה האוצר הכי יקר שלנו, המחרוזת של צ'י-יו," הסביר לה הקצין, "יש סיבה שאת שומרת עליה באופן אישי עם התפלצות שלך."
"צ'י-יו?" נפערו עיניה של וו-ז'ן, "הנסיך של היסוי?"
הקצין צחק צחוק מתנשא, כאילו כדי ללעוג לבורותה, ובכל זאת סיפר את הסיפור. האגדה מספרת כי המחרוזת יקרת הערך הייתה שייכת לפני המלחמה לנסיך צ'י-יו. היו לו עושר, חברים וארמון מפואר, אך בכל פעם שראה מישהו אחר מצליח יותר ממנו, היה מתמלא קנאה. כאשר איכר גידל יבול מוצלח יותר, קינא. כאשר משורר זכה לשבחים, קינא. כאשר אחותו האהובה זכתה לאהדת העם, קינא. ובכל פעם שבערה הקנאה בלבו, אחד החרוזים התחמם מעט. יום אחד, כאשר הקנאה בערה בו עד שלא נותר דבר שלא רצה לעצמו, גילה שכל החרוזים לוהטים כאש. הלהבות פרצו מן השרשרת ושרפו את הארמון כולו. כך בא שלטונו של צ'י-יו אל קצו.
הספינה הפליגה על גלי האוקיינוס במשך שבועות ארוכים, עד אשר הגיעה אל קצה היבשת. הנמל של ממלכת פלדאה היה שונה מכל מה שוו-ז'ן ראתה מימיה – רציפים ארוכים עליהם פרקו והעמיסו סחורות ואנשים, מאחוריהם מבני אבן עצומים בגודלם כמו אלה שהכירה רק מהאקדמיה, אך כאן יועדו למגורים. שני שומרים בשריונות ברזל התקדמו אל הספינה, ועיניהם נחו על המקטורן השחור שלה.
"את הסוחרת מהמזרח?" שאלו.
המזרח, גיחכה וו-ז'ן בלבה. ככה העולם ממקם את היסוי על המפה שלהם, למרות שעכשיו הפלגנו מזרחה אליהם. עם זאת, כדי לא להרגיז את האנשים החמושים בשריונות, הנהנה.
"בואי איתנו. המלך מצפה לך."
לבה של וו-ז'ן החסיר פעימה. אילו ידעה שהיא תצטרך לפגוש את מלך פלדאה בעצמו, לא הייתה נכנסת לתסבוכת הזאת. היא חייבת לברוח… אבל לא היה לאן. גם אם תצליח איכשהו לגבור על השומרים, תושבי פלדאה עלולים להצטרף לקרב, שלא לדבר על צוות הספינה שצריכים לשמור על המוניטין. אם תנסה לברוח, הבתים הענקיים שהקיפו אותם יצרו סמטאות מתפתלות שתאבד בהם את דרכה, שהמקומיים בוודאי מכירים טוב יותר ממנה. בלב הולם היא הלכה עם השומרים, עיניה מפלבלות ימינה ושמאלה למצוא שביל להימלט בו מהם, אבל עם כל צעד האבנים סביבה רק סגרו עליה יותר ויותר, עד שהגיעו על המבנה הגדול ביותר שגימד בקומתו כל מה שהכירה. זה היה ארמון המלך, ומכאן באמת שאין לאן לברוח.
יותר תפלצים משוו-ז'ן ראתה אי פעם הסתובבו בגני הארמון, מפריחים את הגינות המטופחות ומזרימים מים במזרקות, וקשה היה לדעת למי בדיוק שייך כל אחד. במסדרונות הארמון זרח אור בהיר למרות שלא היו חשופים לשמש. וו-ז'ן הצליחה לראות מכרסמים חשמליים מאירים את המסדרונות ופולטים ניצוצות חדשים בכל פעם שאחד האורות כבה. כל כך הרבה תפלצות מספקות אנרגיה למקום הזה, חשבה וו-ז'ן ונזכרה במחקר של מאסטר וו-צ'יין על השפעת אנרגיית התפלצות. אם הוא צדק, האנרגיה הזו עלולה להתפרץ יום אחד בעוצמה חזקה בהרבה ממה שקרה לנסיך צ'י-יו.
באולם רחב-ידיים מעבר לכל דמיון, על כס מלכות מוגזם במידותיו בעיני וו-ז'ן, ישב מלך פלדאה. לידו עמד מה שנראה במבט ראשון כמו פסל בגובה שני מטרים של חרק בשריון סמוראים. הפסל לא זז, אבל עקב בעיניו אחרי וו-ז'ן ובמיוחד אחרי סניזלר שפסעה בעקבותיה, וכך היא הבינה שזהו כנראה תפלץ.
"הוד מלכותך," אחד השומרים שליווה אותה קד קידה, "וו-ז'ן מגילדת אלף האוצרות."
"ברוכה הבאה לפלדאה, סוחרת," אמר המלך.
בחילה עלתה בגרונה של וו-ז'ן כשנאלצה לקוד קידה, יודעת שכללי הטקס מחייבים אותה אבל שונאת כל רגע.
"ברכות מהיסוי, הוד מלכותך," ענתה.
"נו?" שאל אחרי הפסקה קצרה, "אני מחכה לעדכון."
"עדכון?"
"את חושבת שאני נהנה לארח סוחרים פשוטים? ספרי לי על המצב בהיסוי, על השפע או המחסור, על המלחמה או השלום, על כל דבר שעלול להשפיע לדעתך על הסחר ביניכם לבין המחוז שלי."
לוו-ז'ן לא היה מושג. הרגע ממנו היא חששה הגיע, והיא תיאלץ לאלתר תוכנית פעולה.
"המצב… טוב," גמגמה, "המלחמה הסתיימה והשלטון שוב יציב. המחקר באקדמיה…"
משהו תפס אותה בכוח מאחור. שומר משוריין החזיק אותה, והמלך צחק בקול רם.
"ידעתי שמשהו מסריח, סוחרת," את המילה האחרונה הוא הדגיש בלעג. "את רוצה לנחש איזו טעות עשית?"
"טעות?"
"סוחר ראוי לשמו לעולם לא יקרא להיעדר מלחמה מצב טוב. אין עסק שמגלגל כסף ופיתוח כמו מלחמה. הגילדה יודעת שזה לפחות הדיווח שצריך למסור לי. מה יש לך לומר להגנתך?"
בזווית עינה ראתה וו-ז'ן את חרב השומר מכוונת לראשה. היא הרכינה את ראשה ועצמה את עיניה, יודעת שכעת רק דבר אחד יציל אותה ממצב הביש שאליו נקלעה. החרב הונפה ונחתה – ורגע לפני שערפה את ראשה, שתי קרניים שחורות פגעו בשני השומרים, זה שהחזיק בה וזה שהניף את החרב.
"מה קורה כאן?!" נבהל המלך. "קינגמביט, חסל אותה!"
הפסל שלצידו כאילו התעורר לחיים ושעט קדימה, אבל סניזלר קפצה קדימה גם היא ובעטה אותו בחזרה אל שולחן עמוס בחפצי נוי מוזהבים שקרס ברעש. למרות שנראה קשוח, התקפת הלחימה הייתה חזקה במיוחד נגד קינגמביט, והוא התקשה לקום שוב על רגליו. בינתיים עוד ועוד קרניים שחורות נורו מן הצעיף של וו-ז'ן אל השומרים, מפילים אותם בזה אחר זה.
לפתע האורות כבו ונהיה חושך מוחלט. כשחזרו, מצאה וו-ז'ן את קינגמביט ניצב פנים אל פנים מולה, ובאבחה אחת של החרב הקבועה בקסדתו שיסף את הצעיף שלה. מתקפה אחת ממנו הספיקה להפיל את זורוארק, שצנחה על רצפת הארמון בצורתה האמיתית. סניזלר הסתערה שוב לכיוון קינגמביט, אבל השומרים, שהיו רבים מדי, התקרבו שוב אל וו-ז'ן כעת כשהסכנה ממנה חלפה. סניזלר לא יכלה להגן על המאמנת שלה גם מהשומרים וגם מקינגמביט. וו-ז'ן הביטה סביב ושלפה את חרבה, מתכוונת להצטרף למאבק בעצמה, המלך הרים את ידו והכול נעצר.
"נלחמת יפה, סוחרת," אמר, "אבל נוכלת שכמותך היא לא חשובה מספיק כדי לסכן עוד מהאנשים שלי. את תסתלקי לי מהעיניים ולא תחזרי לכאן עוד, ותשלמי קנס במקום לשלם בחייך."
זו הייתה הדרך הטובה ביותר שראתה לצאת מכאן, והיא נאלצה להסכים.
"אבל אין לי כסף לשלם," אמרה.
המלך חשב לרגע. "אני אוהב את החרב הזאת," אמר, "ובואי נראה מה עוד הבאת מהיסוי."
אחד השומרים, שמבעד לשריון הצליחה וו-ז'ן לראות שזו אישה, התחילה לחפש על גופה. במהרה היו בידיה קופסת התכשיטים ולוחות המחקר. חציו התחתון של הבקבוק השבור נפל על הרצפה, והיא בעטה אותו ממנה.
"זה הכול," אמרה השומרת למלך.
"אז ניאלץ להסתפק בזה."
סניזלר אספה בזרועותיה את זורוארק המעולפת, שכעת שקלה הרבה יותר משיכלה וו-ז'ן להרים בקלות. השומרים שנותרו ליוו אותן החוצה מן הארמון, ואז דרך שערי העיר. בפעם הבאה שתתקרב לארמון, הבטיחו לה, המלך לא יהיה כל כך נדיב.
וו-ז'ן העבירה את הלילה בפונדק על אם הדרך. לספינה שעגנה בנמל של העיר לא יכלה לחזור, וממילא ידעה שהצוות כנראה לא ייקח אותה לשום מקום, כעת כשהשומרים בוודאי יספרו להם שהיא נוכלת. וחוץ מזה, גם ככה לא היה לה לאן ללכת.
כך לפחות חשבה לפני שהלכה לישון. כשהתעוררה, זה היה כאילו השילה מעצמה את כל משקל הימים האחרונים. אוויר הבוקר היה צלול יותר. האוכל המערבי הפשוט היה טעים יותר. וכשחשבה מה לעשות מכאן, המחשבה על הבית בהיסוי פתאום לא נראתה נוראה כל כך. היא מצאה את עצמה חושבת על האנשים שהותירה מאחור. קיובון, שאמנם שגה בדרכו אבל עשה מה שחשב שנכון כדי לנקום את מות משפחתו, עד שמטרתו נלקחה ממנו. מאסטר טינג-לו, שהגיע לו יותר מחוסר הכבוד שחלקה לו ביום שעזבה את האקדמיה. אבל גם אם תצליח לחזור להיסוי, הם לא יקבלו אותה בחזרה. היא בחרה את הדרך שלה, דרך ששרפה את כל מה שהשאירה מאחור.
וו-ז'ן המשיכה בדרכה אל הכפר הקרוב ביותר. אם אין לה לאן לחזור, חשבה, תתחיל לבנות את חייה בפלדאה. היא מצאה עבודה בכרם קטן, וישנה בצריף סמוך לשטח כשעזרה לגדל ענבים ליין. היא התאמנה בשטחים הפתוחים עם זורוארק וסניזלר, אתגרה את המאמנים האחרים באזור בשיטות לחימה שהביאה מהמזרח, ולמדה גם היא מהלכים חדשים. מדי פעם הייתה חושבת על חבריה בהיסוי, תוהה מה הם עושים כעת, אבל יודעת שאין לה ברירה אלא להמשיך הלאה בחייה. כשבעלי הכרם נפטרו, היא קנתה מבנותיהם את הכרם בכסף שהצליחה לחסוך בשנים שחלפו. היא כבר הספיקה לחיות בפלדאה כפליים מהזמן שחייתה בהיסוי. אין לה בית אחר.
ערב אחד, כשנשענה על קיר הצריף שלה והסיטה קצוות שיער לבנה שעמדה בדרכה לאכול אשכול ענבים טרי, נשמע רעם מתגלגל מן העיר אל הכפרים הסמוכים. וו-ז'ן קמה על רגליה, ובאופק הצליחה לראות אנשים נוספים יוצאים מבתיהם ומביטים אל העיר לראות מה קורה. הארמון, שאפשר היה לראות אפילו מהמרחק הזה, קרס עד היסוד בבת אחת והעלה עשן שחור. אחריו נראה שעוקב שביל של הרס למבנים הסמוכים. שלל תפלצות שהרגישו בסכנה יצאו ממקום מחבואיהם והחלו להימלט בכיוון ההפוך, ואחריהן באו מאמנים מהעיר, כל מי שהייתה לו תפלצת מעופפת או מהירה מספיק חלף על פניה של וו-ז'ן.
"תברחו!" צעקו כמה מהם לכל עבר, "הם יחריבו את כל פלדאה!"
חלק מאנשי הכפר שאלו מי יחריב, אבל המאמנים לא עצרו לענות על שאלות. חלק לא חיכו לשאול שאלות ומיהרו לברוח בעקבותיהם עם הבגדים שלגופם בלבד. חלק נכנסו הביתה להציל את הציוד שאפשר, אבל בכך חרצו את גורלם – גל ההרס התקדם מהר יותר מכפי שנראה מרחוק, ובמהרה וו-ז'ן ראתה את ארבעת התפלצים.
הם לא היו גדולים כל כך בהשוואה להרס שהשאירו אחריהם, אבל הייתה בהם עוצמה שוו-ז'ן מעולם לא חשה מאף תפלץ. הראשון היה חילזון ענק מכוסה טחב ועלים יבשים, קונכייתו מורכבת מהלוחות של וו-צ'יין. מהיר ממנו אך לא עוקף אותו ומקיף אותו במעגלים, ניתר פנתר לבן שגופו עשוי שלג, שני ניבי החרב שלו עשויים משני חלקי החרב השבורה של צ'יין-פאו. מאחור השתרך אייל עשוי בוץ קשה, שבמקום קרניים נשא על ראשו את הבקבוק השבור של טינג-לו. מעליהם ריחף דג זהב עשוי להבות, את עיניו מקיפות אבני המחרוזת של צ'י-יו.
חפצים סופגים את רגשות בעליהם, חשבה שוב לראשונה מזה לפני שנים רבות. התוצאה הייתה הרסנית כל כך, ששום קול לא בקע מפיה, וכל תנועה להתנגד נדמתה חסרת תועלת. שתי התפלצות שלה הגיעו במהרה וניצבו בינה לבין פיסות האדמה והעץ שנתלשו מכל מקום, אבל וו-ז'ן הניחה ידיה על כתפיהן והנידה בראשה. אין לכן סיכוי נגד הדברים האלה, אמרה להן בעיניה, ואתן מהירות יותר מבני אדם ויש לכן סיכוי להינצל. זורוארק וסניזלר השיבו לה מבט אחרון לפני שנמלטו מן המקום.
וו-ז'ן עצמה את עיניה, מתכוננת לסוף הקרוב, משתדלת להתעלם מהצרחות של שכניה שלא הספיקו לברוח. ההמולה מסביב נפסקה לשבריר שנייה. היא פקחה שוב את עיניה. ארבעת התפלצים האימתניים הביטו לרגע קט בעיניה – ואז המשיכו בדרכם כאילו היא לא קיימת, מותירים אותה לבדה בהרס שהותירו אחריהם.
