מתוק אבל לא ברמה שיוצרת אי נוחות. ככה ניתן לתאר את העונה השנייה של סדרת הנטפליקס "מארחת הפוקימונים", שמגוללת את סיפורה של הארו, העובדת באתר נופש שמטרתו לטפל בפוקימונים.
למי שלא זוכר, הארו הגיעה למקום העבודה שלה, בתחילת העונה הראשונה, לאחר שהיא איבדה את החבר שלה, את העבודה שלה ואת הביטחון האישי שלה. העונה החדשה שמה לעצמה מטרה, להציג את הארו בתור הבוגרת, העצמאית, זו שיכולה לטפל במעון בכוחות עצמה, להדריך אחרים ואפילו לקבוע לעצמה מסלול חיים חדש.
לראייה, הפרק החמישי מציב את הגיבורה שלנו לבדה לאחר שכל שאר המארחים לא יכולים להתייצב לעבודה והיא נאלצת לעשות את העבודה של כולם בעצמה. מאחר והיא אדם יחיד, היא נעזרת בפוקימונים במטרה לנסות ולבצע את המלאכה, מה שמראה על בגרות לעומת האישיות הנוירוטית שהיא הציגה בעונה הראשונה.
הפרק השביעי כבר מדגים בפנינו איזה שהוא תהליך, ובו היא זו שאחראית להדריך את העובד החדש, להראות לו את העבודה, ולהוות לו מודל לדוגמה. משמע, יש פה המחשה לכברת הדרך שהיא עשתה.
בפרק השמיני והאחרון יש סגירת מעגל, מנערה שאיבדה את עבודתה, את החבר שלה ואת הביטחון העצמי שלה בתחילת העונה הראשונה, כעת היא אומנם מוצגת כשלומיאלית ובדחנית, אבל כזו שמקבלת את עצמה, נכנסת לנעליה בלי שום צורך להתנצל על כך, ומפגינה חן רב על הדרך. דבר זה בולט במיוחד לאור העובדה שבפרק האחרון חייה הקודמים, קרי – החבר הישן שלה, מופיע ביחד עם ההצעה הלא מדוברת לחזור אל חייה הקודמים, ובתגובה לכך היא פשוט אומרת לא. היא רוצה להישאר באתר הנופש, היא אוהבת את עבודתה ולא איכפת לה להישאר לבד אם זה מה שצריך לעשות.
לטעמי, זה כבר הרבה זמן שהמותג פוקימון לא יודע לספר סיפור כמו שצריך. כמו בסרטי הוליווד של השנים האחרונות, הם מסתמכים על העובדה שאם הם יכניסו כמה שיותר פוקימונים אגדיים, יזרקו מדי פעם רמיזה למסעו של אש קטצ'אם, וימשיכו להפיק תכנים, אז מתי שהוא יצא להם משהו מוצלח. אבל מארחת הפוקימונים מוכיח בדיוק את ההפך. לא צריך אפקטים ויזואליים, פוקימונים נדירים או אפילו אקשן בלתי פוסק כדי לכבוש את לבבות המעריצים. כל מה שצריך זה סיפור שובה, דמות שניתן להזדהות איתה, ופשטות. וכאן זה פשוט עובד טוב!
קרדיט לתמונה: dingitydingus
קרדיט לתמונת הלוגו: Leonardo Batista
