פוקימון: הסיפור של כולנו – פרק 8: צעד אחד יותר מדי?!

ליו חזר לכפר והתקבל במחיאות כפיים סוערות.

"מה קורה?" הוא שאל בחוסר ידיעה את האנשים שעמדו בכניסה לשער, חיוכים על הפנים שלהם והם מחאו לו כפיים.

"עשית את זה!" פרץ הפרופסור בין האנשים והושיט את ידיו לחיבוק.

"עשיתי מה?" שאל ליו, ובאמת לא ידע מה הוא עשה.

"סיימת את המשימה הראשונה שלך", חיבק אותו לבנטון והזיעה הקרה שלו נגעה בגופו של ליו.

"ומה זה אומר?" שאל ליו שכבר התחיל להתעצבן.

"שהיקום כעת מסר תודתו על עבודתך הקשה והעניק לנו ארגז מכשירי קשר", הסביר הפרופסור.

"רגע, רגע, רגע, אתה רוצה להגיד לי שאנחנו פה על כוכב לכת באמצע שום מקום, בלי קליטה, בלי חברות סלולר, עם אלוהים בצורת פוקימון וכל פעם שמישהו מסיים משימה, היקום מעניק לנו דברים חומריים כמו… פלאפונים מכדור הארץ?!"

"לא סתם פלאפונים…" אמרה זקנת הכפר "סמארטפונים".

ליו דפק את ידו במצחו כלא מאמין ואז צבט את עצמו – "זה דפוק בכל כך הרבה רמות".

"הנה, קח אחד", אמרה הזקנה והתחילה לשחק באבלס.

ליו ניגש לארגז, בחר אחד עם כיסוי של פיקאצ'ו והתקדם לעבר המגורים שלו.

"סליחה, סליחה, פנו את הדרך, סלחו לי", נשמע קול מפלס את דרכו בין ההמון.

ליו ראה לפניו את רוברט – "תגיד לי, מה עשית שם במשימה?"

ליו הסתכל ימינה ושמאלה וראה שכולם מסתכלים עליהם ומאזינים לשיחה שלהם. "זה לא מתאים עכשיו".

רוברט ליווה את ליו למרפאה, סגר את כל הדלתות, נעל את כל החלונות, התיישב בכיסא שלו והסתכל על ליו במבט מסוקרן.

"הייתי במערה של האנון".

"ו…"

"ונחשפתי לכל מיני דברים".

"כמו למשל?"

"יש פוקימון אחד שהוא מנהיג האנון והוא נחטף על ידי מישהו רע, הוא מתעלל בו".

"א-הא", אמר רוברט.

"ויש ילדה כלואה בבית שהאנון השתלטו עליו, הם שמו לה אנטיי בתור אבא".

"מה עם פרסיבל? הוא יחזור לעצמו?" שאל רוברט בדאגה.

"אני לא יודע", אמר ליו והרכין את ראשו בבושה. "הוא קיבל פלאפון לפני שהוא עזב?" שאל ליו ברגע שנזכר.

"לא, למה?" שאל רוברט והתכוון כבר להעיף את ליו מהחדר שלו, 'מנוול חסר תועלת', הוא חשב לעצמו.

"כי ראיתי את אשתו".

"את אשתו?"

"זה מה שאמרתי", אמר ליו.

"מה אשתו עשתה במערת האנון?" שאל רוברט וחזר להתעניין.

"אני לא בטוח שהיא באמת שם… נראה לי שהיא מתה… היא אמרה לי להגיד לו שאסור לו למהר ולחזור לגיל שלו, שיש לו דברים שהוא צריך ללמוד ושפוקימוני עשב לא מתפתחים מקרבות, אלא מבטלנות".

"טוב לדעת", אמר רוברט והוציא את הפוקדור של לוטאד – "צא לוטאד, אל תעשה כלום".

הפוקימון הסורר התחיל לקפץ ברחבי המרפאה, מדי פעם נוגח בשידה, מפיל איזה כלי עבודה או משפריץ מים להנאתו – "בן של זונה, אמרתי לך לא לעשות את זה פה".

"תן לו להשתולל קצת, הוא רק פוקימון", אמר ליו ברחמנות.

רוברט תפס את לוטאד, פתח את החלון וזרק אותו החוצה – "לא פה, יא מנוול! הוא לא משפריץ מים כפי שאתה חושב, ככה הוא משתין", אמר רוברט וליו מיהר להיגעל משום שרוב המים נפלו לו על המכנסיים.

"עכשיו אתה לא חושב שזה כזה חמוד, הא?" שאל רוברט.

"לא", אמר ליו בכנות. "טוב, אני חייב למצוא את פרסיבל, יש לך מושג לאיפה הוא הלך?"

"מסע? טיול? חיפוש עצמי? אני לא יודע. הוא חרטט משהו לפרופסור ועזב", סיכם רוברט.

"טוב, אלך אחריו, אולי Q שלי יידע לכוון אותי למקום הנכון", אמר ליו והתרומם לעמידה.

הם לחצו ידיים ונפרדו.

= = = = =

"אתה לא יכול לברוח ממני, יש לפוקימון שלי מתקפת רדיפה, ואתה לא יכול להמשיך להתעלם ממני, כי זה טבע הדברים אצל פוקימונים, אז כדאי לך לעשות את מה שאני אומר ולהיות ילד טוב", אמר עומר למקל שלו בזמן ששהו במערה שלו.

אנונימוס שינה את צורתו ולמרות שהיה לו רק עין אחת, עומר יכל לראות את השנאה יוקדת בעינו של הפוקימון.

|זה שאתה מחזיק בפוקדור שלי, או שאתה יודע איך להפעיל אותי, לא אומר שאתה הבעלים שלי| אמר הפוקימון בטלפתיה.

"ומה אתה חושב שיקרה אם תנסה לברוח? למי תברח? לחברים שלך האנונים? למאמן הקודם שהחזיק בך? אני יכול לנצח את כולם שם. אני ארדוף אותם אחד אחד עד שאשיג אותך. ואעשה את זה שוב ושוב ושוב אם צריך. אז תרגע פה ותאכל את האוכל פוקימונים שלך, אם הסוג שלך בכלל אוכל", אמר עומר בכעס גלוי.

אנונימוס לא ניגש לקערת האוכל שעומר שם. הוא ראה כיצד אמבריאון אוכל מהקערה שלו, ומדי פעם זורק מבט לעבר הקערה השנייה. אנונימוס הפך שוב למקל והתאבן.

"אני חייב להראות אותך לאבא, אחרי כל הספקות, הירידות והאשמה שהוא הטיל עלי, אחרי שאראה לו אותך, הוא לא יפקפק בי שוב", עומר אמר בגלוי. ואז עלתה לו מחשבה יותר נבזית – "רגע, אבל אתה הרבה יותר חזק מכל פוקימון שפגשתי בחיי, אפילו מהפוקימונים של מחוז בירדיה וראית איזה דינוזאור ענקי הוא הוציא עלי, אם אתה באמת כזה חזק, אני יכול לאתגר את אבא לקרב פוקימונים וברגע שאביס אותו, אני אקח את המלוכה על הצוות, וכולם יצטרכו לעבוד בשבילי. כדי שזה יקרה, אני צריך שתלמד לנצח פוקימונים מסוג אופל. אתה יודע לנצח אותם?" הוא שאל את המקל.

"זה לא משנה, אמבריאון יכול לטפל בהם, נכון?" הוא פנה לפוקימון שלו שסיים לאכול, ישב בצורה ישרה והיישיר מבט אל המאמן שלו. אחרי כמה רגעים עומר אמר לו – "אתה יכול לאכול גם את האוכל של המקל", ואמבריאון שכבר התחיל להזיל ריר, קפץ על המציאה, ניגש לקערה השנייה והתחיל לטרוף את האוכל כאילו לא אכל הרגע מנה משלו.

עומר חשב על הרגע שבו יפגוש את אבא שלו. שנים אביו הטיל אימה על כולם וכעת זה יהיה תורו שלו להטיל אימה, ולא רק על אביו, אלא על כל צוות פנינה ועל כל המחוז הזה. כשעומר צחק במערה, המקל רעד בחוסר שליטה.

= = = = =

"אתם לא כוח בשבילי", אמר נרקיס והוציא להפתעת כולם סיגריה, הדליק אותה עם מצית שהוציא מהכיס והתחיל לעשות בועות של עשן באוויר.

"שון, אנחנו חייבים לעבוד ביחד", אמרה מוניקה. שון הנהן וניגב את הזיעה ממצחו.

"תעשו טובה לאנושות, תראו את הראל ואת רוברט, הם חכמים, הם ברחו כל עוד הייתה להם אפשרות", אמר נרקיס ושאף עוד שאיפה מהסיגריה שלו.

"אני לא ברחתי ולא פרשתי", אמר הראל שישב בצד, מלטף את זראורה שלו המעולף.

"פרשת, הובסת, אותו דבר", אמר נרקיס ותקע גרעפס קולני.

"כוח מסתורי", אמר שון וסרפיריור של נרקיס זינקה לעבר המתקפה וספגה אותה כדי שהיא לא תפגע בחבריה הפוקימונים, אבל היא הייתה כל כך מפותחת וכל כך חזקה, שזה בקושי השפיע עליה.

"אין לך עוד מתקפות?!" שאלה מוניקה.

"זה אנון, לא אינטיליאון זוהר", צרח עליה שון בכעס.

"תוציא את הפוקימון השני שלך!" צעקה עליו מוניקה בחזרה.

"אני לא יכול", אמר שון.

"למה לא?" הראל שאל מהצד.

"הוא כבר לא מקשיב לי", אמר שון בשקט וראה כיצד זורואה מבצע את המתקפה של האנון נגדו. בניגוד לסרפריור, האנון של שון לא יכל לעמוד בנזק והוא נפל ארצה, מחוסר הכרה.

"נותרנו רק אני ואת", אמר נרקיס.

"ממש היפה והחיה", אמר הראל מהצד.

"היי, אם אתה לא רוצה שאני אכבה לך את הסיגריה הזו על הפנים ואוסיף לך עוד צלקת יפה שם, אתה תסתום את הפה!" שאג עליו נרקיס.

"כן, מה שתגיד", אמר הראל אבל לעצמו.

"אני לא יודעת מה לעשות", אמרה מוניקה וזה רק הצחיק את נרקיס ששאג מצחוק.

"עלי תער", הוא הורה לסרפיריור שלו שתקפה את אינטילאון שקפץ הצידה והתחמק מהם ברגע האחרון.

"רגע", אמרה לעצמה מוניקה שקלטה את אופי התנועה של העלים, את כיוון הרוח ואת הפוזיציה שבה עמדו הפוקימונים של נרקיס.

"גמור אותם", אמר נרקיס וגמר את הסיגריה שלו וזרק אותה לכיוונו של הראל, שהחזיר לו אצבע משולשת.

"חכה", אמרה מוניקה. והעלים התקרבו.

"מה את עושה?" שאל הראל.

"כן, מה את עושה?" שאל שון.

"תנו לה להפסיד בכבוד, היא הבינה ממזמן שנשים זה עם חלש, היא צריכה גבר אמיתי, כמוני", נרקיס שאג בצחוק וראה כיצד העלים סוגרים על היריב שהתחיל אשכרה ללכת בזירה בנונשלנטיות, וזרם העלים אחריו, ואינטליאון ממשיך ללכת והעלים אחריו, ואז הרוח גרמה להם לתפוס תאוצה ואינטיליאון התחיל להגביר מהירות וברגע שהם הגיעו למהירות השיא שלהם, אינטליאון כבר רץ, עד שהוא הגיע לופוריאון, הוא הפריח לכיוונה נשיקה ואז קפץ לשמיים בצורה אדירה. העלים התקדמו לעבר ופוריאון וגמרו אותה.

נרקיס פלט את הבירה שהוא התחיל לשתות ושאג – "מה? מה זה היה?" הוא ירק אותה לכל עבר.

"תלמד איך להילחם, ילד", אמרה מוניקה ושון והראל נתנו כיף אחד לשני בקהל.

"אני אלמד אותך איך להילחם", אמר נרקיס. "ולא רק זה, אני אשפיל אותך!"

"אני מחכה לראות את זה", אמרה מוניקה ושילבה את ידיה בערמומיות.

"זורואה, התפתחות".

כולם הסתכלו בפה פעור כיצד זורואה מסתובב במקום, מרחף כמה מטרים מעל פני האדמה, צובר אור סביבו ומתחיל להתפתח אל מול עיניהם. כשהוא סיים, זורוארק עמדה שם, חיוך זדוני על פניה.

"תשני צורה לפוקימון אש", הורה נרקיס והפעם הוא היה רציני. זורוארק פתחה את הלוע שלה, שאגה את השם שלה לשמיים ולפני שמישהו שם לב, היא שינתה את צורתה לפוקימון האגדי אנטיי. "עכשיו אמור להיות לך ולאינטליאון שלך יתרון סוגי, נכון?" אמר נרקיס.

"פעימת מים", אמרה מוניקה והצבע ירד מהפנים שלה.

"אל תזוזי", המתקפה פגעה שוב ושוב, שוב ושוב בזורואנטיי אבל היא לא גמרה אותה.

"משאבת הידרו!"

"אל תזוזי", וגם פעם המתקפה נשלחה מהאצבע של פוקימון, הזרם היה חזק מאוד, אבל זורואנטיי פשוט עמדה שם וספגה את המכה וחיכתה שהמאמן שלה יגיד לה לזוז.

"גלישת מים", אמרה מוניקה.

"לא!" נשמע קול אחר.

שון, הראל, מוניקה, אפילו נרקיס הסתובבו לראות במי מדובר. שם עמד בלבאזור קטן ומאחוריו צללית של אדם מבוגר מאוד, בן 80 ומשהו אולי, הוא התקדם לאור ונחשף שזה היה רק אשלייה. זה היה פרסיבל והוא עדיין היה צעיר.

"הוא משתמש בהבטחה (Assurance)", אמר פרסיבל הצעיר.

"הבטחה?" שאל שון את הראל.

"זו מתקפה שסופגת נזק ומעניקה פי 2 יותר למי שנתן אותה", הסביר הראל.

מוניקה הרימה את ידיה לפיה ובלמה זעקה.

"ועם הכוח שיש לזורוארק כאנטיי, שום פוקימון רגיל לא יכול לעמוד בזה", סיכם פרסיבל.

"אתה חכם, אבל לא מספיק חכם", אמר נרקיס. "כעת אין לך מה לעשות בנידון", הוא חייך.

"הו, להפך", אמר פרסיבל והושיט את ידו קדימה – "צא בלבאזור".

הפעם נרקיס אשכרה נפל לאדמה, טפח על החול ושאג מצחוק. "אתה מוציא עלי אותו?"

"יש משהו מצחיק בבלבאזור?" שאל פרסיבל וחייך.

"קודם כל הוא פוקימון התחלתי", אמר נרקיס.

"שלא נדבר שהוא פוקימון עשב", לחש שון.

"ויש לו חולשה מול פוקימוני אש", השלים הראל.

"ועכשיו זה התור של נרקיס לתקוף", אמרה מוניקה ונראתה מבועתת.

"אז למה אתה מחכה? תקוף אותי!" אמר פרסיבל.

המתקפה לא איחרה להגיע, זרם להבות אדיר פרץ מתוך פיה של זורואנטיי, התחיל לשרוף את כל מה שעמד בדרכו ונדמה שאפילו הטמפרטורה בכפר עלתה פי 3 כשהמתקפה הזו שוחררה לבסוף לאוויר העולם, גודלה כבניין גורד שחקים, עוצמתה הורגשה עד השער השני והיא לא החמיצה את בלבאזור הקטן שעמד שם, עם עיניים עצומות שנשרף כליל.

כשנרקיס סיים, מוניקה הייתה עם דמעות בעיניים, הראל קירב אליו עוד קצת את זראורה, במטרה להגן עליו בגופו, ושון הרים ידיו לשמיים ואמר תפילת שמע ישראל.

"סיימת?" נשמע קולו של פרסיבל מבעד לפיח, הערפל והעשן.

"כן", אמר נרקיס, "אתה רשאי לברוח עכשיו".

"אני לא בורח משום קרב", והצללית שלו התקדמה לאיטה וכעת נחשף פרסיבל הזקן, כשוינאזור לצדו, והלסתות של כולם נשמטו בחוסר אמון.

"תפוס אותו", פרסיבל אמר לפוקימון, וישר 4 גפנים נשלחו לעבר נרקיס ותפסו אותו בידיים וברגליים. מהר מאוד זורוארק חזרה לצורה הרגילה שלה, היא רצה לעברם וניסתה לנשוך את הגפנים, ולשחרר את המאמן שלה.

"חפה עליו", אמרה מוניקה ואינטליאון שלח מתקפות מים ישירות שפגעו בזורוארק והפריעו לה להגן על המאמן שלה. מכה ועוד מכת מים ולפני שנרקיס הצליח לומר משהו, מרדף החל בו אינלטיאון רץ במהירות השיא וזורוארק שהתחמקה ממנו ומהמתקפות שלו. המהירות של שני הפוקימונים הייתה כמו מהירות האור. נרקיס הורם באוויר וגפיו נמתחו לכל כיווני השמיים.

"מתח אותו", אמר פרסיבל והפוקימון שלו משך עוד קצת את הגפנים, מאיים לתלוש רגל או יד לנרקיס.

"תפסיק לרדוף אחריו", אמרה מוניקה ואינטליאון נעמד לצד המאמנת שלו, מחכה להוראה הבאה.

זורוארק הסתכלה על הראל, על שון, על מוניקה, על סרפיריור שלא זזה ממקומה מהשנייה שפרסיבל הזקן הופיע, לאחר מכן היא העבירה את המבט למאמן שלה שהתחיל לשאוג מכאבים, לבסוף היא עצמה את עיניה ונכנסה לפוקדור שלה.

באותה שנייה, האפלה שהייתה סביב העיניים של נרקיס נעלמה, האחיזה של וינאזור התרופפה, נרקיס הורד לאדמה ומוניקה ניגשה אליו ובדקה לשלומו – "אתה בסדר?"

"מה קרה לי?"

"אתה לא זוכר?"

"לא".

"בוא נגיד שהפכת לקוץ רציני בתחת ביומיים האחרונים", אמרה מוניקה וניגבה דמעה.

"תנו לו שוקולד מריר", נשמע קולו של פרסיבל. כולם הסתכלו לעברו וראו שהוא עומד שם, צעיר, בן 36, בלבאזור לצדו.

"מה לעזאזל קורה פה?" שאל שון.

"חחחחח אל תשאל אותי, כי אין לי תשובה לדבר הזה", אמר הראל וחייך.

פרסיבל הוציא מהכיס שלו שוקולד מריר, שבר חתיכה גדולה וחילק לכל אחד חתיכה.

מוניקה הסתכלה ואמרה – "לא הרגע היית בן 86?"

פרסיבל הצעיר הסתכל עליה וחייך – "נראה לי שאת הוזה. אולי את צריכה חתיכה נוספת של שוקולד מריר. קחי".

= = = = =

ריי צעד במה שנראה כמו נצח. הוא עבר איזורים וגבעות, הרים ועמקים, עד שהוא שם לב שיש לו פיפי. כשעצר להשתין ליד סלע ענקי, הוא שם לב לבסוף שכבר לילה. קריאה בכוכבים הראתה לו שהשעה היא הרבה מעבר ל2:00 בלילה. בדרך כלל בשעה הזו הוא היה חושב עליה, על מוניקה, הוא היה מתאמן על איך הוא ינשק אותה, ואיך היא תנשק אותו בחזרה. כשסיים להשתין הרגיש תנודה באדמה, אבל הוא היה כל כך שקוע בעצמו שהוא לא שם לב לכך. הוא הרים את הרוכסן וסידר את החולצה ואז הוא ראה שהסלע שהוא השתין עליו מתחיל לזוז. הוא חשב לעצמו 'אני בטח מדמיין', והמשיך לסדר את עצמו. ואז הסלע התרומם, ועוד סלע הופיע מתחתיו וגם זה התרומם לאוויר, ואז עוד אחד הופיע, ובזה היה דווקא משהו מוזר. הייתה תקועה בתוך הסלע השלישי חתיכה של בד. ריי הושיט את ידו ומשך את הבד, אבל הוא לא יצא משם. הוא יכל רק לזהות את המילים "היטמונצאן" ושזו חולצה של גבר. ואז עוד סלע הופיע ועליו היה תקוע חתיכת חלוק לבן. הוא זיהה את הבגדים האלה. הוא מלמל לעצמו "סיגטו? ג'ייס?" ואז עוד סלעים הופיעו ולפני שהוא היה מוכן, אוניקס ענקי הופיע מולו, חלקו רטוב מהפיפי שלו.

"אוי, לא", אמר ריי והתחיל לברוח.

אוניקס שאג את שאגתו האדירה ודחף את ריי במתקפה דחיפה אדירה. הוא לא ידע כמה מטרים הוא עף קדימה, אבל עברו לפחות 30 שניות עד שהוא נעצר מההדף.

"איפה קטרפי שלי?" הוא מלמל לעצמו וחיפש את הפוקדור שלו. ואז הוא נזכר מה הוא עשה לו.

אוניקס התחיל להתקדם לעברו ולבסוף ריי מצא פוקדור אחר, הוא הוציא משם את פיפלאפ, אמר לו לתקוף עם קרן בועות ולא נשאר כדי לגלות אם זה הצליח או לא. במהלך הריצה שלו, הוא שמע קולות של תקיפה, את פיפלאפ אומר את שמו ואת אוניקס משגר משהו. ריי אולי רץ 200 מטר, אבל ליד האוזן שלו עבר משהו כחול במהירות שיא, הוא לא היה בטוח לגמרי מה זה היה, אבל לאחר שהוא רץ עוד 300 מטר, הוא ראה את פיפלאפ שרוע לפניו, מחוסר הכרה. זה היה פיפלאפ שהועף על ידי האוניקס הענקי.

"אוי, לא", הוא אמר לעצמו, "זה האוניקס שרצח את כל החברים שלי. אני הולך למות פה, אני אמות כמו סיגטו וג'ייס, דרופ ועוד עשרות אנשים, ואפילו לא יצא לי לקיים יחסי… כאילו, אני הולך למות בתול…" והוא התחיל לבכות, דמעות ירדו לו מהעיניים והוא מירר בבכי ונזלת ירדה לו על כל הפנים.

"בוא לא נהיה דרמטיים כל כך", נשמע קול ילדותי.

"מה?" ריי נעצר, הסתכל מסביב וחיפש את מקור הקול.

"אז גם אם תמות בתול, האם זה סוף העולם?!" נשמע הקול הזה.

"זה אתה פיפלאפ?" שאל ריי וקירב את הפוקימון לאוזן שלו כאילו היה קונכייה.

"זה אני, טמבל", נשמע הקול והפעם צחוק ילדותי התלווה אליו.

ריי הסתכל לאחור וראה את אוניקס מאחוריו וכתם לבן יושב לו על הראש.

"אתה אוניקס מדבר? אני שמעתי על מיאו מדבר, אבל לא על אוניקס מדבר".

"הוא לא מדבר, טיפשון, זו אני שמדברת חחח", הכתם הלבן ירד בקפיצות מאוניקס עד שהיא נעמדה מול ריי, כולה עטופה בבדים מוזרים וצבעוניים, זו הייתה ילדה בגובה נמוך ביותר וחיוך שתופס לה 3/4 מהפנים.

"את שלחת את אוניקס עלי?" ריי שאל ובדק שהחנות שלו סגורה.

"לא, טיפשון, אני עצרתי אותו מלהרוג אותך. לא כל אחד יכול לעצור אוניקס אלפא לאחר שאדם זר משתין עליו, אבל אני אילפתי את הטיפשון הזה והוא מקשיב אך ורק לי", נשמעה קולה של הילדה, שהיה דק במיוחד.

"את יודעת שהוא רצח 3 מהחברים שלי, נכון?" הוא שאל ברצינות.

היא צחקה בתגובה.

"את אשכרה משוגעת. את צוחקת בתגובה למותם של אנשים טובים!" הוא הרצין.

"היי, אוניקס שלי לא תוקף סתם ובכלל – מי שגר בבית זכוכית שלא יזרוק אבנים", היא אמרה.

"מה זה אומר?" הוא שאל.

"שאם אתה מאתגר פוקימון אלפא לקרב, כדאי לך להיות מוכן לקבל את ההשלכות של זה".

ריי כבר איבד סבלנות – "יש הבדל בין השלכות לבין לאבד את החיים שלך".

"עוגייה קשוחה", היא ענתה.

"מה?"

"טאף קוקי", היא צחקה.

"את אשכרה מטומטמת, הא?" ריי שאל. ובתגובה לכך היא חייכה.

היא התחילה לקפץ סביבו, לסרוק אותו במבט שלה ומדי פעם היא צחקה את הצחוק שלה.

"את יכולה להפסיק? יש לי סחרחורת", הוא ביקש ממנה.

היא הפסיקה.

"אתה מצחיק", היא קבעה.

"נראה לי שאם את צוחקת ממקרי מוות מעוותים שבהם חברים שלי מצאו את מותם וחתיכות מהבגדים שלהם נתקעו בין הסלעים של אוניקס, אז לא צריך הרבה כדי להצחיק אותך", אמר ריי.

"מה, למה אתה עצוב?" היא שאלה, התקרבה אליו מאוד קרוב והתחילה ללטף לו את הבטן. ככל הנראה כי זה החלק הכי גבוה שהיא יכלה להגיע אליו.

"חברה שלי זרקה אותי", אמר לאחר שתיקה ארוכה.

"אני אהיה חברה שלך", קבעה והתחילה לצחוק.

"לא חברה כזו, אני מדבר על חברה רומנטית, כזו של נשיקות וחיבוקים", הסביר ריי.

"אה, אני לא עושה נשיקות וחיבוקים, אלא אם כן זה עם האני ראונד שלי".

"האני ראונד?"

"כן", אמרה וצחקה. לפתע יצא מאחורי אוניקס ליקיליקי ענקי, היא קפצה לעברו, הם עצרו מטר אחד מהשנייה והיא התחילה להרעיף עליו אהבה. המראה של זה היה לא נוח ודי קרינג'י בעיניי ריי.

"את יכולה להפסיק לנשק את הפוקימון שלך?" שאל.

"יש לך בעיה עם האני ראונד שלי"? שאלה.

"לי? לא. רק יש לי בעיה עם זה שאת מרשה לעצמך לנשק את הפוקימון שלך ככה".

"זה תמים, זה לא כמו אתה וחברה שלך".

"זה לא נראה תמים".

"זה תמים", היא קבעה וגם הפעם צחקה.

"מה את עושה פה?" שאל בניסיון להעביר נושא.

"מאמנת פוקימונים", ענתה והתחילה לקפוץ במקום כאילו חבל דמיוני התחיל לפעול.

"את לא מהעולם שלי, נכון?" הוא שאל.

"ואיזה עולם זה?" היא שאלה והתחילה לרקוד עם ליקיליקי בסיבובים.

"ארץ. כדור הלכת ארץ?!" הוא אמר.

"אה, לא, אני מפה, נולדתי פה, אני תמיד הייתי פה", היא אמרה והתחילה לקפוץ באבו-יויו על הפוקימון שלה שהתחיל לרוץ במעגלים.

"ויש לך שם?" הוא צעק כי לא היה בטוח שהיא שומעת אותו בכל הרעש שהם עשו.

"מה?"

"שם, יש לך?"

"קוראים לי ג'ול".

"תכשיט".

"לא, קוראים לי ג'ול".

"ג'ול זה תכשיט באנגלית", ריי הסביר.

"מה זה אנגלית?" היא שאלה.

"את אשכרה מפגרת, הא?" הוא הסתובב ללכת.

"חכה", היא ירדה מהגב של ליקיליקי ורצה אחריו – "אני לא רוצה שתפגע ממני, אתה לא צריך ללכת, ואתה לא צריך להרגיש ככה, ואם אתה חושב שאני מפגרת אז אני בטוחה שגם אתה ניחנת בזה באותה מידה", היא חייכה לעברו ושיניה הלבנות נחשפו.

"מפגרת זו לא בדיוק מחמאה", הוא הסביר.

"אז מה זה?" היא שאלה.

"זה עלבון", ריי הסביר.

"ומה זה?"

"מה זה עלבון או מה זה מפגרת?"

"שניהם", שאלה וחייכה.

"מפגרת זה ההפך מחכמה ועלבון זה ההפך ממחמאה", הסביר.

"אה, אז אתה לא בן אדם כזה נחמד אם אתה מוציא מילים כאלה מהפה שלך", קבעה.

"כנראה", אמר והסתובב ללכת.

"ליקיליקי, קרצף לו את הפה עם ליקוק", קראה בקול ולפני שריי ידע מה קורה, לשון ענקית נכנסה לתוך הפה שלו, עשתה סיבוב בתוך הגרון, ירדה לו לבטן, עלתה בוושת ויצאה בחזרה. כשחזרה לו הנשימה, הוא השתעל וירק את כל מה שהיה לו בפה.

"את משוגעת! כמעט הרגת אותי עכשיו", הוא פלט בשארית כוחותיו.

"וזה טוב?" היא שאלה וחייכה.

"לא, זה לא טוב, זה רע, זה רע מאוד! את ילדה רעה מאוד".

"אוקי", אמרה וצחקה והתחילה שוב לשחק עם הפוקימון שלה.

"אני חושב שכדאי שתבואי איתי לכפר", אמר לבסוף אחרי שנרגע ממתקפה הלשון של ליקיליקי.

"למה?" היא שאלה וחייכה.

ריי חשב על סיבה שתגרום לה לבוא בלי יותר מדי שאלות – "כי יש שם מלא משחקים לשחק".

"נהדר!" קבעה והלכה לאוניקס, נישקה אותו על הסלע שהיא הגיעה אליו, אמרה לו ללכת מכאן, טיפסה על ליקיליקי ואמרה – "דיו, לעבר הכפר של ההוא שאין לו חברה".

"היי", הוא התעצבן, "זה עדיין נושא כאוב".

"סליחה", אמרה וצחקה.

= = = = = =

טל חבש את הקפוצ'ון ונכנס לאחד מפונדקי הלילה של צוות גלקסי בהרים. זה היה כבר ערב והחשכה ירדה על היסוי. הוא רק רצה מקום חמים, סגור ומשקה חם. כשנכנס בדלת, הברמן אמר לו – "היי, בלי פוקימונים מחוץ לפוקדור" ועמד בכניסה, מונע ממנו להיכנס. טל הסתכל למטה לעבר הפוקימון שלו ואמר לו – "מה אתה אומר, קרוקוספייק? רוצה להיכנס לכדור?" הפוקימון הרים את מבטו, הסתכל על הברמן, פתח את הלוע הענקית שלו וליקק אותו. אומנם זו הייתה פעם אחת, אבל הברמן היה ספוג מכף רגל ועד ראש. בלית ברירה הוא פינה את הכניסה לבר והמאמן והפוקימון שלו נכנסו לבר.

"מה תרצו לשתות? בהנחה שאצליח להתנגב בעשור הזה".

"שוקו חם", אמר טל.

הברמן הלך.

"ו-ויסקי".

"הברמן הסתובב, הרים גבה ואז אמר – "אני אצטרך לראות תעודת זהות בשביל זה".

"זה לא בשבילי", התגונן טל והרים את ידיו לכניעה, "זה בשביל קרוקוספייק".

הפוקימון פתח את פיו ואמר את שמו.

"אה", המבט שעל פניו של הברמן היה יקר מערך. הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו. "ואיך הוא שותה את זה?"

"תביא לו גיגית ותמלא לו אותה".

"גיגית?"

"אתה חושב שהוא מסוגל לשתות מכוס?" שאל טל בפליאה.

"לא, אבל אתה יודע כמה כסף זה יעלה לך למלא גיגית בוויסקי?" שאל הברמן.

"זו לא הפעם הראשונה שלי בפונדקי לילה", אמר טל והוציא שק מטבעות זהב וזרק אותו לעבר הברמן. "תעשה שהגיגית לא תתרוקן כל הלילה, אני רוצה שהוא יישן טוב החורף הזה".

"אוקי", הברמן פתח את השק, הסתכל בפנים, שקל אותו וחייך. "אוקי, אדוני".

"זה לא חכם להראות באיזורים האלה שאתה כזה מוצלח", נשמע קול אחר.

טל הסתובב לעבר הקול וראה את רייס יושב באחד הכיסאות.

"מה גורם לך לומר את זה?" אמר טל.

"בוא נגיד שיצא לי להראות כמה אני טוב כמאמן פוקימונים לאחרונה וזה עלה לי ביוקר", ענה רייס.

"מה זאת אומרת?"

"גנבו לי את הפוקימון!"

"גנבו לך את הפוקימון?!" התרעם טל ונעמד בהפגנתיות. כל תושבי הפונדק הסתכלו עליו.

"כן, אבל בוא לא נעשה מזה מסיבת עיתונאים", הרגיע אותו רייס.

"ספר לי מה קרה", אמר טל והתיישב. כל תושבי הפונדק חזרו לעיסוקיהם.

"אני הצלתי פוקימון מיוחד, לא מהמחוז הזה, והתחלנו להתחבר, ולפני שהצלחתי להשתלט עליו, בא מאמן אחר, לקח אותו ממני וגנב אותו", אמר רייס.

"איזו חוצפה!" אמר טל בכעס.

"כן, ושלא תבין אותי לא נכון, יש לי את כל הכישורים בעולם לעצור אותו, שמעתי מחברים שלי שהוא כבר הפסיד קרב או שניים, אבל הוא התגנב אלי מאחורי הגב, באמצע הלילה ותקף בלי שאהיה מוכן".

"בן של זונה", אמר טל והתרגז עוד יותר.

הגיגית של קרוקוספייק הגיעה והוא התחיל לשתות אותה באיטיות, משמיע קול עמוק של גרגור בזמן שהוא שותה.

"אתה בטוח שמותר לו אלכוהול?" שאל רייס.

"כן, אל תדאג לו, הוא בחור גדול", ענה טל. "אז ספר לי, איזה פוקימון זה?"

רייס – "פוקימון מקל".

טל – "לא נכון".

רייס – "מה לא נכון?"

טל – "פוקימון מקל שאם אומרים אנון הוא קם לחיים?"

רייס – "איך אתה יודע?"

טל – "כי אני נלחמתי במאמן הזה".

רייס – "נלחמת בעומר?"

טל – "כן, עומר אזולאי".

רייס – "וניצחת אותו?"

טל – "לא, קרוקוספייק בדיוק איבד את שיני התינוק שלו אז הוא לא יכל לנעול את הלסת שלו כמו שצריך".

רייס – "אנחנו חייבים לעצור אותו".

טל – "זה בדיוק מה שאני חשבתי".

רייס – "אז נעבוד ביחד?"

טל – "דיל".

והם לחצו ידיים.

"אה, ברמן, תביא גם לחבר שלי כוס משקה חריף והפעם לא צריך גיגית, הוא ישתה מכוס", אמר טל והרים לחיים לכבוד החברות החדשה שלו.

הברמן סימן אוקי מרחוק.

= = = = =

יום למחרת הפרופסור מצא את יויו ישוב על הכיסא מחוץ למרפאה, פניו בתוך זרועותיו והוא נראה עייף, תשוש וחסר כל תקווה.

"יויו, אתה בסדר?" שאל הפרופסור.

"לא".

"מה קרה?" שאל הפרופסור.

"איבדתי את הכל".

"מה איבדת, יויו?" שאל הפרופסור.

"את הכסף, את הרצון לחיות, את החשק לעשות קסמים, את הכל", אמר יויו והרים עיניים עייפות.

"אתה יודע שהימורים זה ממכר".

"אני לא התכוונתי להמר, התכוונתי לנצח את המשחק, להרוויח קצת כסף ואשכרה לעשות משהו עם עצמי", הסביר יויו ודמעה ירדה מפניו.

"אתה לא צריך להרגיש כל כך רע עם עצמך. כסף בא וכסף הולך. אבל ההנאה שאתה נותן פה לאנשים היא יקרה מפז", ניסה לנחם אותו הפרופסור.

"זה לא מה שהם חושבים", אמר יויו בצורה נואשת.

"מה הם חושבים?" שאל הפרופסור והניח יד אבהית על הכתף של יויו.

"הזקנה מסוף הבלוק חושבת שאני רמאי, הזקן שגר לידה חושב שיש לו סיכוי איתה… אה, בקשר אלי, הוא חושב שאני סתם מתלהב בלי שום מופע אמיתי, הילד הקטן, נו, זה שמצאו ביער, חושב שרק הקסם עם ארכיאוס היה שווה צפייה וכל מה שבא אחרי זה היה פשוט בזבוז של זמן, כולם חושבים שאני כישלון ואפילו לא הצלחתי לפוצץ מספיק בלונים כדי להרוויח פרס שווה", אמר יויו.

"אתה יודע מה הפרס הכי שווה?" אמר הפרופסור.

"מה?"

"לשים חיוכים על הפנים של אנשים".

"אההה".

"בוא, תעשה לי קסם".

"אני לא רוצה", אמר יויו.

"נו, אל תהיה כזה, תעשה לי משהו", התעקש הפרופסור.

"אוקי, נו", אמר יויו וחיוך ראשון הופיע לו על הפנים. "אתה מוכן?"

"אני מוכן", אמר הפרופסור וחיכך את ידיו זו בזו.

יויו נעמד על הרגליים, נעמד מול הפרופסור והוציא מהכיס שלו כובע, הוא פתח את הכובע, אמר "הוקוס פוקוס בילי בוקוס", ויצא משם פטריק.

הפרופסור התמוגג מרוב אושר, מחא כפיים.

"חכה, זה לא הכל", אמר יויו והביטחון שלו חזר לעצמו. "עכשיו תראה את הקסם האמיתי". הוא העביר את ידו מעל הכובע ואמר – "אברה קדברה מי זה בא בבה?" ומתוך הכובע יצאו אלון, אישה שהייתה מאוד דומה למוניקה ואדם ענקי שלא היה אפשר לטעות בזהותו – שומר הראש שלה.

"בלע אותם", אמר יויו במהירות לפני שהם הבינו מה קורה ופטריק מהר בלע את האישה ואת שומר הראש שלה.

"אוי, תודה רבה לכם", אמר אלון והתנשף וניסה להדביק את הנשימה שלו. "אני לא יודע איך הגענו לפה, רגע אחד הייתי במחנה של שבט פנינה, הם כלאו אותי, אמרו שהם רוצים להרוג אותך פרופסור ולהתנקם במוניקה על משהו, ובשנייה לאחר מכן, השתגרנו לתוך… הכובע של יויו?!"

הפרופסור נעמד במקום ואמר – "תקראו מהר לכולם, זה מצב חירום 9!".

יויו שאל – "מה קרה?"

הפרופסור נראה מפוחד – "אין זמן להסביר, אלון, לך תקרא לכל המאמנים שנמצאים בכפר ותגיד לכולם לפגוש אותך בזירת הקרבות".

"אוקי", אמר אלון והתחפף משם.

"ואתה יויו, לא משנה מה אתה עושה, אל תיתן לפטריק שלך להוציא אותם, תשאיר אותם כלואים עד שנאסוף את כולם ונסביר להם מה קורה".

"אני לא עושה כלום עד שלא תסביר לי מה קורה פה", אמר יויו ורקע ברגליו למחאה.

"זו מנהיגת צוות פנינה. היא אדם אכזרי ביותר. אם היא תצליח לשים את ידיה עלינו, אנחנו גמורים", הוא התחיל להסביר…

"אבל יש לנו את פרסיבל", אמר יויו.

"אפילו הוא לא יכול לנצח אותה בקרב פוקימונים", אמר הפרופסור.

"איך אתה יודע?" אמר יויו והרים את פטריק באוויר עם שתי ידיו.

"כי היא בתו המאומצת של ארכיאוס".