פוקימון: הסיפור של כולנו – פרק 3: צעדים ראשונים במסע!

ריי עבר בחשש מסוים את שער הכניסה, השומר שם הסתכל עליו במבט בוחן – "אתה בסדר?" הוא שאל את הנער.

"כן, ברור, זה פשוט שמעולם לא הייתי בטבע, בעולם הפראי הזה ואני… ואני…"

"מפחד?" השלים השומר.

"מי? אני? חחח… הצחקת אותי. אני…" ואז ריי השתתק ואמר – "אין לך מושג עד כמה אני מפחד, אבל הפרופסור שלח אותי להביא לו מצרכים מהטבע ואני חייב לעזור לו. זו העבודה שלי".

השומר הסתכל על ריי בהבנה ואמר – "אוקי, ומה אתה צריך להביא לפרופסור?"

ריי פתח את הפתק שלו וקרא: "כרישה רפואית (Medicinal Leek), ארטישוק ויוי (Vivichoke) וצמח פפ-אפ (Pep-Up Plant)."

השומר שפשף את עיניו ואמר – "אבל כל אלה נמצאים בשטח הקרוב לשער, ממש בכניסה לכפר שלנו".

ריי הסתכל החוצה במבט מפוחד – "אבל מה אם הם יתקפו אותי?"

השומר הסתכל לכיוון שריי הסתכל עליו וראה כמה פוקימונים. "בידוף?" הוא שאג צחוק. "אתה מפחד מבידוף?"

"סלח לי שאני לא שומר הכפר הדגול כמוך", ריי ניסה להעליב אותו בחזרה.

"אני אעזור לך, אל תדאג". הרגיע אותו השומר.

"אני לא צריך את העזרה שלך!" קבע ריי. ובשנייה שהוא אמר את זה, הוא התחרט על מילותיו.

הם עמדו שם למשך כמה רגעים, בעוד שריי מסתכל החוצה בדאגה, דמעות יורדות לו מהעיניים וזיעה נפרשת לו על המצח.

"כן?" הסתכל עליו השומר בשאלה.

"אולי בכל זאת אני אתן לך לעזור לי, כי זה בטח כבד ואני אצטרך עוד ידיים כדי להרים את המצרכים", אמר לבסוף ריי.

"א-הא", אמר השומר בטון לא משוכנע. "בוא נצא לדרך".

הם יצאו בהליכה, כשהשומר צועד בראש וריי הולך בחשש בדיוק מאחוריו, מדי פעם מוציא את הראש לראות ששום סכנה לא אורבת לו.

"אז אתם אלה שנפלתם מהקרע בשמיים, הא?" אמר השומר.

"כן", ענה ריי בסתמיות. כל תשומת הלב שלו מופנית אל הפוקימון החום שאכל דשא בקרבת מקום.

"אני צפיתי בכם בזמן הנפילה, לא חשבתי שתשרדו, כנראה שכוח אלוהי באמת שומר עליכם", אמר השומר והתחיל להרים כמה פרחים.

"מה אתה עושה?" השתגע לפתע ריי, "אולי זה האוכל שלו ועכשיו הוא יתנפל עלינו ויאכל אותנו לארוחת בוקר?"

"לא, הוא לא", ניגש השומר אל הפוקימון. ריי מהר רץ מאחורי סלע, התחבא ממנו והציץ עם עין אחת בלבד. "אתה לא מזיק, נכון?" השומר דיבר אל בידוף, ליטף אותו בראש וחייך. "ובכלל, זה אחד הפריטים שהפרופסור רוצה".

"אה, כן?" צעק ריי מאחורי הסלע. "אז מעולה. תעשה טובה, תאסוף את כולם וניפגש בכפר. בסדר?"

ולפני שהשומר הספיק לענות, ענן עשן ענקי התרומם לאוויר כשריי דפק את הריצה של החיים שלו בחזרה לכפר. השומר צחק. הוא הלך בעקבות השביל, אסף כמה פריטים עבור הפרופסור, עצר להסתכל על הפרחים, ליטף כמה בידוף, האכיל כמה סטארלי ואז הפוקיפון שלו צלצל:

"כן, זה אני".

מישהו מהצד השני אמר – "צ'ארלי, אנחנו צריכים אותך מהר בכפר, יש פה בלגאן".

השומר ניתק את הטלפון שלו, הכניס את כל החפצים לתיק ורץ בחזרה לכפר.

= = = = =

הראל ונרקיס כבר היו הרחק בתוך מחוז היסואי. הראל היה עסוק בלציין את כל הדברים שהוא מתגעגע אליהם מהבית ונרקיס עשה את כל הלחימה. מדי פעם הם היו פוגשים גרבלר, אוניקס או ג'יאודוד, בשלב הזה נרקיס היה מוציא את הסרפיריור שלו ואומר לו לשגר מתקפת עלים לעברם. הוא היה מנצח, סרפיריור היה מקבל נקודות ניסיון ועולה ברמות הכוח שלו ולאחר מכן נרקיס וסרפיריור היו ניגשים לראות אם הפוקימון השאיר מאחוריו חפץ מסוים. ברוב הפעמים הפוקימונים לא היו משאירים דבר, אבל בחלק קטן מהפעמים הגרבלר היו משאירים אחריהם תרופת ריפוי, מה שהיה מאוד שימושי כדי להחזיר את סרפיריור בחזרה לקו הבריאות.

"אני מתגעגע לצוות מגמה ולצוות אקווה ולצוות רוקט, אבל לא לצוות פלייר", הצהיר הראל.

באיזה שהוא שלב הם הגיעו לשטח פתוח, הסלעים התחילו להיעלם והשמש יצאה וחשפה את כל קו הרקיע. האור שהאיר עליהם היה חם ונעים. נרקיס כבר למד משהו בכמה שעות שהוא היה בחוץ והוא הבין שעכשיו הם חשופים. הוא קרא לסרפיריור שלו להישאר צמוד לצידו, בעוד שהראל התקדם בחוסר עניין לעבר צפון מזרח, בלי לשים לב מה הוא עושה.

טראח!

הנעל של הראל דרכה על משהו סגול. לרוע מזלם, היה זה הזנב של דראפיון מנומנם שקם בקול זעם גדול. הוא ירק לעבר הראל בועת רעל והיא פגעה לו בפנים. "אני לא רואה! אני לא רואה!" הראל התחיל לשאוג. נרקיס ניסה להשתיק אותו בקריאות חלשות, אבל השאגות של הראל רק הפחידו את הפוקימון הפראי שהשתמש במכת זנב, הפיל את הראל מהרגליים שלו והנחית על הפנים שלו מכת זנב ברזל ששברה לו את האף, את שני השיניים הקדמיות וסדקה לו את הגולגולת.

"צא אבסול", צרח הראל בחוסר אונים.

הפוקימון הפראי ראה את אבסול, עיניו שינו צבע משחור לאדום. הוא נכנס לזעם עוד יותר גדול. אבסול ניסה לשלוח לעברו מספר מתקפות אופל, אבל לא נראה שדראפיון מתקשה להדוף אותם. דראפיון התחיל לשלח מתקפות בזו אחר זו, ואבסול התחמק מאחת, מהשנייה, ומהשלישית בקלות.

בשלב הזה נרקיס הבין שאם הוא לא עושה משהו, הראל ימות. הוא ניגש אל סרפיריור שלו, אמר לה משהו בלחישה באוזן ואז היא התקרבה בזחילה לעבר הראל, שאגה משהו בשקט הכי יחסי שהיא יכלה והיא ביצעה את המתקפה ג'יגה דריין על עצמה, כך שכוח החיים שלה יעבור אל הראל. קולות הגולגולת הנסדקת התחילו להישמע שוב, והפעם בכיוון הנכון. הראש של הראל התחיל לקבל צורה, הוא התחיל לנשום שוב ולפני שהמתקפה של סרפיריור הצליחה לעשות משהו בנוגע לאף ולשיניים, אבסול הועף משדה הקרב לעבר סרפיריור החלשה והפיל אותה. נרקיס ראה את הפוקימון האיימתני, לאחר שהוא הוריד את כל הפוקימונים שלהם, מוכן לסיים גם אותם. הוא הסתכל בפחד לעבר דראפיון, אין לו עוד פוקימונים להילחם לצדם, ואם הוא יבקש מסרפיריור שתמשיך להילחם, היא תגמור כמו הראל, או יותר גרוע – כמו אבסול. הוא הסתכל על הפוקימון מתרומם מעל האדמה ומכין מתקפה שהוא לא הכיר, המתקפה הייתה נראית כמו כדור צל ענקי, עם ברקים לבנים בתוכו. נרקיס שלא האמין כל כך בכוח אלוהי, אמר "אם יש אלוהים, שיעזור לי עכשיו". הפוקימון שחרר את המתקפה, נרקיס קפץ הצידה והתחמק ממנה. הפעם הפוקימון הפסיק לרעוד מזעם. הוא הסתכל על נרקיס ונהיה מפוקס. הוא הרים את ראשו לשמיים ולפני שנרקיס הבין מה קורה, דראפיון התקרב לעברו במהירות שיא, מנע ממנו לנוע ימינה ושמאלה עם הצבתות שלו ואז הוא התחיל להכין מחדש כדור צל חדש. נרקיס ראה את הראל שכוב חסר הכרה, את אבסול לידו ללא אפשרות לקום, את סרפיריור החלשה מנסה לזחול לעבר המאמן שלה, אבל מתקפת הריפוי לקחה ממנה את כל הכוחות שלה, ואז הוא הסתכל בעיניו של הפוקימון דראפיון. "אם זה הרגע למות", אמר, "אני לא מפחד". דראפיון שחרר את המתקפה שעפה לעברו של נרקיס ו…

= = = = =

המסע בעקבות גבירת הרכס היה יותר מסתם עלייה על רכס קטן. מוניקה מעולם לא שיערה שזה יהיה כזה אינטנסיבי. היא הייתה צריכה לחצות נהרות, לקטוף פירות מעצים, לעלות גבעות, להילחם בפוקימונים שונים ומשונים ולהיות אחד עם הטבע. אחרי זמן מה היא עשתה את מה שהיא האמינה כפנייה אחרונה, אבל היא טעתה, במקום זה היא נעמדה בקצה רכס נוסף, שמביט לעשרות, אם לא מאות רכסים אחרים שפרוסים ברקיע. לפתע היא שמעה קולות גרגור וליקוק. היא הסתכלה למטה ושם היא ראתה אורסרינג מושיט את ידיו מעלה לעבר צמרות העצים, מנסה להוריד את הכוורת שהייתה שם. מוניקה ליקקה את שפתיה. כבר נמאס עליה הטעם של התפוחים, לא משנה עד כמה הם היו טריים. מה היא לא הייתה נותנת כדי לשים את ציפורנייה החדות על כוורת מלאה בדבש. לפתע קומבי עף לידה, דעתה הוסחה והיא התחילה לזמזם שיר שאהבה שהייתה קטנה. כזו היא מוניקה. ברגע שמשהו אחר עובר לה במוח, היא שוכחת אפילו איך קוראים לאמא שלה. אבל למזלה, הצעקות של אורסרינג החזירו אותה מהר מאוד לסיטואציה. היא השקיפה עליו ולמדה את צעדיו. "אוקי", אמרה לעצמה – "זה פוקימון מפותח. לפי הגובה של העץ, הייתי אומרת שהפוקימון נישא לגובה של 1.80, שוקל קרוב ל125 ק"ג, והוא נראה ברמה גבוהה מאוד משום שהוא משתמש במתקפת חבטה (Thrash). פוקימונים כאלה בדרך כלל לומדים את המתקפה הזו בשלב מאוד מתקדם. אני לא זוכרת באיזה שלב… היי, עוד קומבי, איזה חמוד הוא! אולי אני אלכוד לי אחד?" ואז אורסרינג התחיל לנסות להוריד את העץ. "כן, אז איפה הייתי? אה, כן, כוורת, דבש, אורסרינג שעומד לי בדרך, ויש לי פוקימון מסוג מים שצבוע בצבעים שלא יכולים לתת לו הסוואה, גם אם הוא יקיף את עצמו בכל המים שיש לו בגוף. מה אני עושה? מה אני עושה?" היא תהתה בינה לבין עצמה ואז ראתה את הפתרון שלה. "אני פשוט אצטרך להביא אותו לשם, ו-וואלה, הדבש יהיה שלי". היא התרוממה מהכריעה שהיא הייתה שרועה בה, עשתה כמה מתיחות לראש, לאיברי הגוף העליונים ולזרועות ואז שאגה – "קוואבנגה!" לפני שאורסרינג הספיק להסתכל למעלה, מוניקה נתלתה עליו על הגב ועטפה את ראשו עם ידיה. הפוקימון שלה בזמן הזה שיגר מים חמים לכל עבר כאילו היה זה גייזר של מים רותחים. הלחות התחילה למלא את האוויר באדים וכל העצים התחילו להיעלם מאחורי מסך העשן. בשלב הזה מוניקה שחררה את הפוקימון המתוסכל והתחילה לנוע לעבר הסלע שראתה מפסגת הרכס. היא ואינטיליאון ניסו לדחוף אותו, אבל הוא היה כבד מדי. "נצטרך להביא אותו לפה, אינטיליאון, בסדר? פזר את מסך הערפל". המים הקרים יצאו במהירות מהאצבע של פוקימון המים ולפתע פוקימון דב ענקי הסתער לעבר אינטיליאון שנהדף אחורה, תפס את אחד הענפים שהיו באיזור ומיהר לטפס על העץ. אורסרינג חבט בעץ, והוא התנדנד, עוד שנייה נופל ונקרע. אורסרינג התחיל במתקפת טלפים והגזע נחתך, מוריד את העץ עוד מטר לאדמה, ועוד אחד, ועוד אחד. עוד כמה פעמים כאלה ואינטליאון יהיה בסכנה. מוניקה מיהרה להוציא את החבל שלה, היא זרקה אותו כמו לאסו לעבר אחד הענפים האחרים. הוא ננעל במקומו. היא התחילה לרוץ בסיבובים סביב העץ ואז קפצה באוויר. כוח צנטריפוגלי הניף אותה באוויר, נתן לה את האפשרות לרחף ושנייה לפני מגע, היא צעקה – "היי, דובי, עזוב את הפוקימון שלי!" ובעטה בו מאחורי הראש עם הרגליים שלה. הפוקימון איבד שיווי משקל, הסתובב לראות מי פגע בו ואז נפל כשראשו מתרוצץ על הסלע הגדול. אורסרינג כבר לא יטריד אותם.

באותו ערב, כשהיא נהנית מארוחת דבש מתוקה במיוחד לצד מדורה בוערת ואוהל ללילה, מוניקה לפתע עצרה את מעשיה, הסתכלה על האש ואמרה: "מעניין מתי תצא משם?"

= = = = =

"יויו, אתה יכול להפסיק?" שאל לוקס.

"כן, זה מיצה את עצמו", אמר שון.

"רוקי", שאל יויו, "אתה רוצה שאפסיק?"

הבחור שקוראים לו רוקי לא הגיב. הוא ישב שם, מבט נוגה בעיניו ומחשבותיו במקום אחר.

"עזבו אותו, אתם לא רואים שהוא נהנה להופיע", ניסה רופ להגן על יויו.

"תודה רון", אמר יויו.

"קוראים לי רופ", ענה רופ.

"אבל רון יותר מתאים לך", החזיר לו יויו.

"רופ".

"רון".

"רופ".

"רון".

"רופ".

"רון".

לפתע הבחור שקוראים לו רוקי קם מהכיסא שלו, הסתכל למרחק ועזב.

כל מי שהיה שם הסתכל על הבחור הגדול בשאלה. אבל זה לא היה להרבה זמן, משום שהם שוב המשיכו. "רופ".

"רון".

"רופ".

"רון".

"אה?! סליחה?" חתך אותם רייס והעיף את השיער שלו הצידה במין מחאה. "אבל אני חושב שיויו הוא פשוט נהדר, תראו כמה הוא יפה, הלסת הזו, מבנה השיניים, אם הוא רק היה רוצה, כל בחור בכפר הזה היה נשבה בקסמו".

"אהמ אהמ", אמר יויו, "אני אוהב בנות, אבל תודה לך רייס".

"מה זאת אומרת?! גם אני אוהב בנות. אבל תראה איזה שפתיים יש לך, ממש חושניות, זה שאני מוצא אותך יפה לא הופך אותי להומו, אל תהיה כמו אמא שלי שכל דבר חשבה שאני הומו. בסוף נראה לי שהיא התאבדה רק בגלל זה, אבל אני לא, אני אוהב בנות בדיוק כמו כל אחד אחר", סיכם רייס.

"טוב", אמר יויו בחוסר אמון. "אני אעזוב עכשיו, בסדר? בוביטון רוצה קצת לנוח".

הוא הלך משם לעבר איזור הגידול החקלאי, חושב לעצמו "אולי ריי צריך עזרה במשהו", אבל יויו לא מצא את ריי ולא את אף אחד אחר שהוא הכיר. הוא מצא את עצמו מול ערימה של סלעים באמצע השטח החקלאי, דבר שהיה מוזר לו, משום שהוא היה רגיל לראות פה גידולים, כמו תירס, תפוחי אדמה, והכי אהוב עליו – צנון. הוא הסתכל סביב ימינה ולא ראה אף אחד באיזור, הוא הסתובב שמאלה ולא ראה אף אחד שם. "טוב, כנראה זה שום דבר", אמר לעצמו והתחיל להתקדם.

לפתע שמע קול.

יויו סיבב את ראשו ומיהר להגיע לערימת הסלעים. הוא קירב את פניו לסלעים והאזין בסבלנות.

לפתע הקול הזה חזר על עצמו.

יויו תפס את הסלע הקרוב וניסה להזיז אותו, אבל הוא היה עצום בגודלו, כמעט בגודל של מכונית. יויו הוציא את פלריאון שלו וציווה עליו – "בוביטון, אני רוצה שתעזור לי לדחוף את הסלע הזה, יש משהו כלוא מתחת לזה". שניהם ניסו להזיז את הסלע, פוקימון מצד אחד, אדם מצד שני, אבל ללא הצלחה.

"אנחנו חייבים לעשות משהו", אמר יויו במהירות, "אולי נקרא לעזרה?"

פלריאון הסתכל על המאמן שלו בעיני ענבר גדולות.

"למי נקרא? כולם יצאו למשימות שלהם…" התחיל לחשוב יויו.

הקול שוב נשמע מתחת לסלע.

יויו התעורר על עצמו, התקרב לסלע, הניח יד ואמר – "אני אעזור לך".

להפתעתו הסלע זז. לא רק זז, אלא התרומם לאוויר. יויו עזב את הסלע והוא המשיך לרחף שם באוויר. "איך לעזאזל אני עושה את זה?" הוא שאל את עצמו, ואז הוא ראה את רוקי, המאמן השקט מתחת לסלע, מרים אותו כאילו היה מינימום האל היווני אטלס. הוא הניף את הסלע וזרק אותו הצידה בקלילות. מתחת לסלע היה שרוע פלייגון פצוע.

"רוקי, חייבים לקחת אותו למרפאה, אולי רוברט יוכל לטפל בו", מיהר להגיד יויו.

שניהם רצו לעבר המרפאה, יויו עם הפוקימון שלו בוביטון לצדו, ורוקי עם פלייגון על גבו. כשהם הגיעו למרפאה, הם ראו שהיא די מלאה, "רוברט!" צעק יויו, "יש לנו פה פוקימון פצוע".

"אה, כן?" פנה אליהם רוברט, "אז למה לא אמרת לי? הייתי מפסיק את המשחק הלוח גו, ואת התה של 16:00 אחר הצהרים שלי כדי להתפנות לזה, כמה חבל!" אמר בציניות גמורה. "מה אתה חושב שאני עושה כל היום? זבל עופות קטן. בזמן שאתה משחק לך בקרקס, אני יושב פה ומטפל באנשים, פוקימונים ויצורים לא מוסברים".

יויו התקרב אל מיטת החולים שעליה עבד רוברט וראה שם ילד. "מה קרה לו?"

"הוא נפל מהשמיים", סיכם רוברט.

"הוא בסדר? הוא יחיה?" שאל יויו בדאגה.

"אני לא יודע, בניגוד אליכם – הנפילה שלו לא הייתה רכה. הוא נפל במהירות שיא על האדמה הקשה. זה כאילו ארכיאוס לא שם לב אליו באותו רגע וכעת הוא בידיים שלי". רוברט חזר לנתח.

"וואו", אמר יויו והסתובב במקום.

רוקי עדיין עמד שם עם הפלייגון על הגב שלו.

"שמע, רוקי", אמר יויו, "אתה חזק והכל, אבל הפוקימון הזה שוקל מעל 100 ק"ג, אתה יכול להניח אותו פה על אחת המיטות ורוברט יתפנה אליו ברגע שהוא יוכל".

רוקי הניח את פלייגון ועזב את האוהל.

יויו התחיל להסתובב בין הפלייגון לבין הילד. הלוך, חזור, הלוך, חזור. "אני חייב לעשות משהו, אני לא יכול לתת לילד הזה למות, או לפלייגון. בטח הם קשורים אחד בשני. בטח זה הפוקימון שלו".

יויו יצא מהאוהל, וחזר אליו.

לפתע פלייגון פקח את עיניו. יויו רץ אליו ואמר לו – "הכל בסדר, אתה תהיה בסדר, אני פה והמאמן שלך פה, הכל יהיה בסדר". פלייגון סיבב את הראש, ראה את הנער שכוב במיטה השנייה, משהו שדומה לחיוך נפרס על פניו ורק אז הוא עצם את עיניו. נרדם.

יויו היה חסר סבלנות – "אבל בטח יש משהו שאפשר לעשות בחור הזה!" צעק.

"אתה יכול להביא לי אנטיביוטיקה", נשמע קולו של רוברט.

"מאיפה אני אביא לך אנטיביוטיקה, אנחנו לא בכדור הלכת ארץ, זוכר?" ענה לו יויו בעוקצניות.

"לך למסעדה של בני וחפש לי אוכל מקולקל".

יויו התפלא עליו – "הילד גוסס לך בידיים וכל מה שאתה חושב עליו זה אוכל?!"

"לך~! תביא~! לי~! אוכל~! מקולקל~! יא~! נעל~! בית~! שימושית~!" צרח רוברט.

"בסדר, בסדר", נבהל יויו, "לא צריך לצרוח".

אחרי 5 דקות יויו חזר עם הלחם הכי ישן שהוא מצא. זה היה יותר כמו עובש. פסולת.

"נהדר!" אמר רוברט שהעיף מבט על מה שהילד הביא.

"מה עכשיו?" שאל יויו.

"צחצחת שיניים הבוקר?" שאל רוברט וחזר לנתח את הילד.

"כן, למה?"

"אני צריך שתלעס את מה שהבאת, תהפוך את זה לעיסה ותביא לי את זה לכאן".

"אתה לא רציני?" שאל יויו.

רוברט עזב הכל, הניח את הכלים והסתובב בכסאו. הפרצוף שלו היה מלא בדם, זיעה וקיא. "אני נראה לך כמו אדם שמתלוצץ?"

יויו הכניס בחוסר רצון את האוכל המקולקל לפיו. היה לזה טעם של חרא מיובש. הוא לעס ולעס עד שזה הפך לעיסה, לבסוף הוא ירק את זה לתוך קערית והגיש את זה לרוברט.

"מעולה!" הבהיר רוברט. "אתה יכול להיות מרוצה מעצמך, הצלת את חייו של הילד הזה".

"באמת?" עיניו של יויו נפקחו.

"כן", הוא יהיה בסדר". רוברט קם והלך לטפל בפוקימון שלו.

= = = = =

"קחו את זה וגם את זה", ג'ייס צעק בעוד שהפוקימון שלו מפלס את דרכו ומוריד פוקימונים על ימין ועל שמאל.

אלקזם הסתכל על המאמן שלו בדאגה, אבל לא נראה שיש סימן שהוא הולך להאט בקרוב. אלקזם לא רצה להיכנס למוחו של ג'ייס, אבל גם ממבט מהצד הוא ראה שהאדם הזה מצוי במצוקה, בזעם גדול ועובדה שהוא ביקש ממנו – מאלקזם – להוריד את כל הפוקימונים שהם ראו מאז שהם עזבו את הכפר. ואיזו רשימה זו הייתה: בידוף, סטארלי, שינקס, וורמפל, פוניטה, איוי, זובאט, להקה של 20 דריפלון ודריפבלים, בוויזל גדול, ומשפחה של סייטר. אלקזם התקשה דווקא מול קווילפיש, אבל הוא הופתע לראות שהמאמן שלו קופץ למים, שוחה לעבר הפוקימון הקוצני ומתחיל לתת לו אגרופים משלו, עד שהפוקימון ברח.

אלקזם היה חייב כל כמה קרבות להשתמש במתקפת ריפוי.

כשהם הגיעו לאחד האגמים, המאמן שלו לא היראה סימני עצירה. זה אכל את אלקזם לראות את המאמן שלו במצב הזה. הוא לבסוף תפס את המאמן שלו ביד, הסתכל לו בעיניים ועשה לו היפנוזה. לפחות הוא יזכה הלילה בשינת לילה טוב, חשב לעצמו הפוקימון.

כשג'ייס קם בבוקר, הוא ראה שהוא לא לבד. אוהל לא מוכר היה פתוח באיזור, מדורה דולקת בשיא הכוח, ריח של בשר פוקימונים עלה באפו. הוא התרומם והסתכל על האדם הזה שישב לצד המדורה. אלקזם שלו לצדו. ג'ייס היה מבולבל, מצד אחד הוא היה רעב והריח של האוכל היה כמו סם ממכר עבורו ומצד שני הוא רצה להרוג את הבן אדם הזה. הוא ניגש כמה צעדים, שינה את דעתו, פתח בריצת אמוק ואז בשנייה האחרונה האדם הזקן הסתובב במהירות, תפס את הראש של ג'ייס והשתמש בתנופה של ג'ייס נגדו כדי לעשות עליו איפון. ג'ייס הרגיש שכל הרוח יצאה לו מהמפרשים. האדם הזקן היה חזק בהשוואה למראה שלו. הייתה לו קרחת וצלקת מפוארת על הפנים. הוא היה לבוש בחולצה של פוקימון שג'ייס לא הכיר, ולכן הוא העדיף לא לשאול. קדברה הרים את המאמן שלו בכוחות העל חושיים שלו והושיב אותו על בול עץ, מול המדורה.

"תאכל משהו", נשמע קולו של האיש הזקן. היה זה קול כבד וצרוד, כאילו לא השתמשו בו שנים.

"אני… אני לא פה… אני פה כדי לנקום את מותו…" התחיל ג'ייס לומר.

"כל זה יכול לחכות. אתה צריך את הכוח שלך. הפוקימון שלך מודאג", אמר שוב הזקן.

ג'ייס היפנה מבט לעבר אלקזם, והפוקימון הוריד את מבטו בבושה.

"אתה דיברת עם הפוקימון שלי?" התחיל ג'ייס לכעוס. "מי נתן לך את הזכות לדבר עם הפוקימון שלי?" ג'ייס כבר היה בצעקות.

"אני יכול להרוג אותך כאן ועכשיו, ילד, אתה זועם, אתה לא חושב, אתה פזיז ואתה טיפש", הזקן אמר ודחף עוד חתיכה של בשר פוקימונים לפיו.

המשפט הזה הדהים את ג'ייס. הוא לא ידע איך להגיב.

הזקן חתך חתיכה גדולה מהבשר שהתבשל על האש והגיש אותה לג'ייס. ג'ייס תפס את החתיכה, אבל לא אכל ממנה.

"אם תאכל חתיכה, אתן לך כמה טיפים ועצות איך אתה יכול לבצע את הנקמה שלך".

ג'ייס לא שאל שאלות. הוא הכניס את הבשר והתחיל לחוש אקסטזה. הטעם היה פשוט דליקטס, הריח משכר והמראה כל כך מגרה. לרגע חשב שהגיע לגן עדן ואכל את הדבר הכי טעים שיש.

"ככה יותר טוב", אמר הזקן. "לי קוראים איתמר, אבל אתה יכול לקרוא לי סיגטו. חוץ מאמא שלי, כל מי שמכיר אותי קורא לי ככה. אני חי באדמות האלה כבר 62 שנה. אני יכול ללמד אותך ג'ודו, קרב מגע, קרטה, אפילו ג'יו ג'יטסו. אבל כדי ללמוד משהו, המוח שלך צריך להיות פנוי. אתה יותר מדי זועם, יותר מדי כועס, אין מקום למחשבה אחת בריאה במוח שלך. עקבתי אחריך כל הזמן הזה שהיית בטריטוריה הזו. אתה לא תגיע רחוק ככה. אתה לא מחושב. אתה פועל בצורה נפרזת. אתה יכול למצוא את עצמך מהר מאוד מת ולאלקזם לא תהיה ברירה אלא להיפרד ממך".

ג'ייס הקשיב לדברים ומדי פעם אכל עוד ביס מבשר הפוקימונים.

"אני רוצה שנערוך קרב פוקימונים", אמר סיגטו. "ואני רוצה שתדע שאני זה שהרג את החבר שלך".

"מה?!" ג'ייס קם ממקומו בזעם – "אני אהרוג אותך!" הוא צעק בזעם.

"כן? ואיך תעשה את זה?" קם הזקן גם כן.

"אלקזם, קרא את המחשבות שלי וטפל בו", אמר ג'ייס.

אבל לפני שאלקזם הספיק לעצום את עיניו ולגשת למוחו של ג'ייס, הזקן בעט בג'ייס, הפיל אותו לאדמה, הוציא את הפוקדור שלו, שלף משם בלייזיקן זקן למראה ואמר לו – "בעיטת אש מסובבת". הפוקימון הזקן העיף את רגלו, הבעיר אותה באש ונתן אותה בעוצמה לפוקימון העל חושי.

"חה!" צרח ג'ייס, "אין שום השפעה למתקפות לחימה מול פוקימונים על חושיים". אבל להפתעתו של ג'ייס, הפוקימון שלו איבד הכרה. ג'ייס ניגש אל אלקזם ואמר – "מה זה אמור להיות? תקום! תרפא את עצמך! אתה לא כזה חלש והוא לא כזה עוצמתי". אלקזם ריפא את עצמו וחזר להכרה.

"עכשיו נסה מתקפת בעיטות", אמר הזקן.

"התחמק בשיגור ואז מתקפה על חושית", אמר ג'ייס במהירות.

בלייזיקן התקרב במהירות שיא לאלקזם, שלח בעיטה, החמיץ אותה, רץ מהר מאוד למקום אחר בזירה, השיגור של אלקזם היה בנקודה שבלייזיקן ניחש, אז הוא קיבל עוד בעיטה ועוד אחת ועוד אחת, עד שהוא התעלף במקום.

"תרפא את עצמך!" שאג ג'ייס. "הוא רצח לנו את החבר!"

"גמור אותו", אמר סיגטו.

בלייזיקן פתח את פיו ושיגר להביור שכיסה את אלקזם, לא משנה כמה הגנה הוא שם סביבו. האש כילתה את המחסומים, נגעה בפוקימון והתחילה לשרוף אותו מבחוץ פנימה. ג'ייס הסתכל על הפוקימון שלו עולה באש, נשרף למוות ואז נפל על הברכיים שלו בכניעה ואמר – "מספיק".

האש כבתה.

יד הונחה על כתפו של ג'ייס. "אני לא יודע מי הרג לך את החבר, ואני משער שאתה כבר יודע את זה, אבל אם אתה רוצה להגיע לפוקימון שעשה את זה, אתה תצטרך ללמוד כמה דברים קודם".

סיגטו עזר לג'ייס לעמוד על רגליו, הוביל אותו לבול העץ ליד המדורה והושיב אותו שם. לאחר מכן הוא ניגש לאלקזם המעולף, הכניס את ידו לכיס, הוציא משם בקבוק קטן והתיז ממנו על השפם של אלקזם. אור מסנוור הואר באותו רגע ואלקזם חזר לכוחותיו ולבריאותו המלאה.

"שנתחיל?" שאל הזקן ולראשונה חייך לעבר ג'ייס.

= = = = =

המתקפה של דראפיון נעלמה כשם שבאה. נרקיס פקח את עיניו וראה כיצד הפוקימון האיימתני מורם באוויר על ידי 2 גפנים מאוד עבות ונזרק הצידה כאילו היה במשקל נוצה. לאחר מכן נשמע קולו של וינאזור.

"אתם בסדר", שאל מישהו שנרקיס לא הצליח לראות בגלל השמש הבוהקת.

"כן, תודה לך", אמר נרקיס.

"זה כלום", אמר האדם.

נרקיס שמע קולות של צעדים, הוא ראה את הצל של האדם שעזר להם מתקרב להראל, מאזין לדופק לבו ואומר – "הוא חי, אין מה לעשות בנוגע לפנים שלו, עבר יותר מדי זמן מאז שהמתקפה בוצעה, אבל הוא חי".

"הצלת לנו את החיים, אדוני…" התחיל נרקיס לומר.

"אני לא אדוני ולא בטיח, תקרא לי בשם שלי", אמרה הדמות המסתורית.

נרקיס התרומם מהמקום שלו, שפשף את עיניו וראה את פרסיבל עומד מולו.

"פרסיבל? זה אתה?" שאל נרקיס בהפתעה.

"לא, סבא שלי קם מהקבר, תפס וינאזור והחליט לעזור לך. ברור שזה אני".

"וואו, לא ידענו איפה אתה ומה אתה עושה", הסביר נרקיס.

"זה בסדר, אני במסע משלי עכשיו. אתם לא צריכים לדאוג לי. פשוט שמעתי שיש פה בלגאן והחלטתי לקפוץ ולראות מה קורה", אמר פרסיבל.

"וואו, תודה רבה לך אדוני… אני מתכוון פרסיבל", תיקן את עצמו נרקיס והסמיק.

"קח", זרק פרסיבל שק לעברו של נרקיס. "יש שם כל מיני דברים".

נרקיס פתח את השק, ראה כמה שיקויים, כמה פוקדורים ריקים, ביצת פוקימון ומימיית מים. נרקיס הרים את ראשו להודות לפרסיבל, אבל הוא כבר לא היה שם. לאט לאט נרקיס ריפא את אבסול ואת סרפיריור, הוא עזר להראל להתיישב ולשתות קצת מים. הוא הוציא את הביצה מהשק וליטף אותה. 'מעניין איזה פוקימון זה', חשב לעצמו נרקיס. ולפני שהחשכה הגיעה, הוא נרדם.

= = = = =

ריי יצא מהמחבוא שלו עם הידיים שלו מונפות לכניעה. מוניקה חייכה.

"אתה עוקב אחרי כל הדרך מג'ובילייף", קבעה.

"איך את יודעת?" שאל אותה בהפתעה.

"מה אפשר להגיד, אני מוכשרת".

ריי התקרב אל המחנה שלה והתיישב. היא זרקה לעברו גוש של דבש ואמרה – "תאכל".

ריי אכל את הדבש והסתכל בצורה נואשת על מוניקה. הוא פתח את פיו לומר משהו, אבל היא חתכה אותו באמצע – "אני אצטרך להיפרד ממך בשלב הזה. אנא ממך, אל תעקוב אחרי יותר. אם תעשה את זה, אצטרך לחשוד שהכוונות שלך רעות ובמקרה כזה, לא אהסס לתקוף אותך".

ריי הנהן בראשו.

מוניקה קמה ממקומה, הסתכלה על ריי, חייכה חיוך קטן ואז עזבה.

= = = = =

אנטון וניסן עשו את דרכם במעלה ההר הכי גבוה. הם סיכמו ביניהם שהם יעברו את הדרך הקשה יחד וכשיגיעו לצומת הדרכים הרצויה, יפרידו כוחות.

"אז איך אתה הולך להסתנן לצוות פנינה?" שאל אנטון בסקרנות גלויה.

"לא יודע, נראה", ענה ניסן.

"אתה טמבל רציני, הא? הם ידעו שאתה עובד של לבנטון בשנייה שתגיע לשם. צריך תוכנית פעולה".

"אה כן?" אמר ניסן, "ומה שלך?"

אנטון חייך וחיכך בידיו, אני הולך להשתמש בכל הידע שלי, כולו, והם לא ידעו מאיפה זה בא להם".

ניסן צקצק בלשונו.

"אני הוא האדם הכי מוכשר לעבודה הזו", אנטון פצח בנאום, "אני ולא אף אחד אחר".

לפתע פרי כלשהו נזרק לעברו, פגע בו בראש וגרם לו לצעוק בכאב.

"מרוב שאתה כזה חכם, אתה לא רואה שתוקפים אותנו", אמר ניסן.

"זוז הצידה, ילד, אני אלמד את הבהמות האלה לקח". אנטון הוציא את הכדור שלו, הוציא משם את ליבאני. "צאי מלכה שלי, תקפי את האייפום הזה".

ליבאני רצה בחוסר קואורדינציה מושלם וכשאייפום זרק עליה פרי, היא איבדה שיווי משקל, נפלה על הפנים וראשה התמלא בבוץ כשנחתה בשלולית חומה למראה.

ניסן, אייפום ועוד כמה פוקימונים באיזור צחקו.

"אה, כן?" שאל אנטון בזעם. "אני אראה לכם מה זה!"

הוא הרים את ידו, תפס פוקדור ריק וזרק אותו לעבר אייפום. הפוקימון נכנס לתוך הכדור…

1…

2…

3…

פלופ!

הפוקדור הפסיק לנוע. ניסן הפסיק לצחוק. על פניו הבעה מטומטמת.

"מי המטומטם עכשיו?" צחק אנטון. "תפסתי לי פוקימון חדש!"

ליבאני התרוממה משלולית הבוץ, אנטון ניגש אליה, קירב את הכדור אליה ואמר – "תרחרחי, יש לנו חבר צוות חדש". ליבאני יכלה רק לפלוט את שמה בחולשה.