פרק 7: כפר הנשרים / איידן סוייר

לפרקים הקודמים בסיפור:

https://www.pocketmonsters.co.il/?cat=17535

= = = = =

שלוש השורות האחרונות של מושבי המטוס נעקרו. במקומן הציבה ביאנקה את מיטתה, אותה חלקה עד לפני זמן קצר עם חברתה. ביאנקה כמעט הייתה מוכנה להאמין שהיא וחבריה הצליחו לקום מהריסות הבצורת ולבנות חברה מתפקדת, יחד עם שאר היישובים סביבם. המציאות טפחה לה בפרצוף כשחברתה נשרטה ומתה מזיהום פשוט. לפני עשר שנים היא הייתה קונה בזול תרופה שתציל את חייה. העולם שאחרי הבצורת עדיין היה אכזרי מדי.

היא שלחה מבט אחרון דרך החלון אל השקיעה. תחת השמיים הסגולים ניצבו ללא תנועה עשרות ציפורי המתכת הגדולות שהעניקו לכפר הנשרים את שמו. בעבר המקום הזה היה נמל תעופה, וכעת המטוסים המושבתים שימשו בתים לתושביו. השעה עוד הייתה מוקדמת מכדי ללכת לישון, אבל ביאנקה רק רצתה לסיים את היום הזה. מחר יהיה יום חדש, ואולי הפעם היא תקום למשהו חדש שימלא את לבה מלבד אבל ובדידות.

= = = = =

מונה לא הייתה בטוחה שהיא עוקבת אחרי הזמן. בתוך המערה השמיים לא נראו כלל, ועששית שגנבה מאחד הבתים הייתה מקור האור היחיד שלה ושל שתי חברותיה למסע. הדרך היחידה שלה להעריך את הזמן הייתה מידת הצמא, הרעב והעייפות שחשה, וגם זה לא באמת שינה כלום, כי אפילו השעה הייתה חצות בלילה, אסור לעצור לנוח אם היא רוצה להגיע לכפר המטוסים לפני אחותה. ובכול זאת היא החליטה לעצור למנוחה קצרה, רק להחליף כוח לכמה דקות, כשמצאה אבן גדולה שצורתה דמתה לכס נוח למראה.

מונה התיישבה על האבן ופיקסי התכרבלה לרגליה. ונגארי השקטה, אותה פגשה לא מזמן, המשיכה לעמוד והביטה בה.

"סליחה", אמרה מונה, "את רוצה לשבת קודם?"

ונגארי השקטה לא ענתה, אבל מונה לא ציפתה שתענה. היא קמה לתנוחה שבין עמידה לישיבה, אבל כשוונגארי לא עשתה שום תנועה לכיוונה, התיישבה שוב.

"תהיתי מה קרה לך", אמרה, "הסתערת להילחם בפוקימונים למרות שאת רק בת-אדם, ואחר כך פשוט נעלמת. רופוס גסס לי מול העיניים, ולא חשבתי שעוד מישהו ניצל חוץ ממני… אני יודעת שאין סיכוי, אבל הלוואי שהיית פשוט מספרת לי מה עבר עלייך כל הזמן הזה".

אולי יקרה איזה נס, חשבה. אולי פיקסי תוכל לעורר משהו בוונגארי, ואולי בכלל יתברר שכול הזמן הזה היא בעצם יכלה לדבר ופשוט לא היה לה מה להגיד. אבל ונגארי השקטה נותרה שקטה כתמיד.

"בסדר", נאנחה מונה, "מה שזה לא יהיה, זה בטח לא מופרך כמו מה שקרה לי. אם הייתי אומרת לך שקיבלתי נבואה מטופשת לפיה בקרוב יהיה פה מבול, היית מאמינה לי?"

הפעם מונה אפילו לא קיוותה לתשובה, ולא רק בגלל מי שעומדת מולה. היא נשענה אחורנית והרגישה את עיניה נעצמות. אסור להירדם, חשבה… אני חייבת לקום, אבל עוד מעט, כל כך טוב לנוח… החושך השחור שהקיף אותה הפך לכחול כהה שהלך והתבהר, ובמהרה היא הבחינה בתוכו ביצור ענק, שנראה יותר מכול כמו לווייתן עצום שישן בשלווה על קרקעית הים, שלושה עמודי אבן מונחים סביבו…

מונה פקחה את עיניה וקפצה על רגליה בבת אחת.

= = = = =

ידה של ליזה הייתה חבושה היטב, ומפל של שיער חום נשר עליה. אלכס ישב מאחוריה וגילח היטב את שיערה. עד שיגיעו לכפר הנשרים, היא תהיה חלק לכול דבר מאנשיה של איליה קפיטולינה. מדי פעם נוספו לשיער גם דמעות.

"אני יודע שזה כואב, אבל זה יעבור הרבה יותר מהר משאת חושבת", אמר אלכס, "לבני האדם יש יכולת ריפוי מרשימה, גם אם לא כמו של פוקימונים".

"זה לא בגלל הכאב", אמרה ליזה למרות כאבי התופת בגדמי אצבעותיה.

"אז בגלל מה?"

"כי עכשיו באמת אין עוד דרך חזרה".

"ואם הייתה, היית חוזרת?" שאל אלכס, "אם החברים שלי יסתלקו מאבן-חול מחר, היית רוצה לחזור לשם?"

"זה הבית היחיד שהיה לי כל החיים".

"קשה לנו להרפות ממה שאנחנו מכירים, אפילו אם אנחנו נאלצים לשכנע את עצמנו שטוב לנו", הנהן אלכס, "קשה לך לדמיין מציאות שבה טוב לך, שאת החזקה, שיש לך חברים".

"ואם אני אכשל גם כאן? אם איליה קפיטולינה לא תרצה אותי?"

"למה שזה יקרה?"

"כי אני לא מספיק טובה. אני טיפשה, אני מכוערת, אין לי פוקימונים, אין סיבה בעולם שמישהו ירצה אותי".

"ובכול זאת, מתוך כפר של עשרות אנשים, את היחידה שרצתה ונמצאה ראויה לבוא איתי. את היחידה שהבינה דבר פשוט מאוד, שעדיף לחיות כמו מלכה ולא כמו עבד. ומי אמר לך כל החיים שאת לא מספיק טובה? האנשים הטיפשים שבחרו להיות עבדים!"

"ומה אם בסופו של דבר גם אתם תבינו שלא מגיע לי להיות אתכם?"

"אני לא חושב שזה יקרה", הוא הניח יד על כתפה, "ליזה, לימדו אותך הרבה שקרים, אחד מהם הוא שאת לא ראויה. הסיבה שהם חושבים ככה היא שקשה להם להודות שבעצם את הרבה יותר טובה מהם, כי את מבינה מה שהם לא מסוגלים להבין. אני מבין שעכשיו נראה לך קשה להאמין במשהו אחר, אבל גם זה יעבור, אני בטוח. כמו שאמרתי, לבני האדם יש יכולת ריפוי מרשימה".

= = = = =

זה לא היה חלום, היא הייתה משוכנעת בכך. זה היה צלול וברור מכדי להיות חלום. יותר מכול דבר אחר זה דמה לזיכרון, למרות שמונה הייתה בטוחה שהיא מעולם לא ראתה את התמונה הזאת, לא בעיניה ולא בדמיון. ואיכשהו היא ידעה את כל הפרטים: היצור שראתה נקרא קיוגר, הוא זה שיביא את המבול, והעמודים שהקיפו אותו יביאו אותו לכאן, איכשהו… אבל איך היא יודעת את כל זה?

"את זוכרת שסיפרתי לך על הנבואה? אני כבר לא כל כך בטוחה שהיא מטופשת".

היא הייתה חייבת לספר למישהו, או שזה יתפוצץ בתוכה. ונגארי השקטה הייתה האדם היחיד בסביבה, וגם אם היא תצחק עליה (מונה לא זכרה שראתה אותה צוחקת או בוכה או משמיעה שום קול ולא רק דיבור), לפחות היא לא תספר לאף אחד. אבל ונגארי המשיכה לפסוע לצדה בשקט, לא אומרת מילה או אפילו מגיבה למשמע הגילוי המרעיש.

"אני בטוחה שמה שראיתי היה אמיתי. לא ידעתי איך אני אמורה להפיץ רעיון שאני לא מאמינה בו בעצמי, אבל איכשהו קיבלתי נבואת אמת. אבל איך זה יכול להיות?"

לפעמים מונה חשדה שוונגארי לא למדה לדבר משום שהיא חירשת. מצד שני, היא בהחלט לא הייתה עיוורת, ועדיין רוב הזמן לא הגיבה גם לסימנים ומחוות פשוטות.

"מה את אומרת, פיקסי?"

אין ספק שלדבר עם הפוקימונים שלה תמיד הניב תוצאה טובה יותר. פיקסי אולי לא יכלה לדבר, אבל נראה שהיא מבינה את רוב המילים ותמיד מגיבה בהתאם, לפחות כשאכפת לה מספיק. מלוא המשמעות של מה שמונה אמרה עכשיו אולי היה מורכב מכדי שתבין, אבל ברגע שפנתה אליה בשמה, היא לפחות השיבה לה בהתחככות ראשה ברגליה.

כפר הנשרים כבר לא היה רחוק כעת. תוך זמן קצר הן יצאו מהמערה אל אור הירח, שזרח מעל המטוסים הלבנים והכסופים שנראו היטב בחשיכה.

"ברוכות הבאות לכפר הנשרים", אמרה מונה.

= = = = =

אור לבן האיר את השדה ואזעקה מחרישת אוזניים נשמעה. ביאנקה שמעה טוב במיוחד גם את הגנרטור שהתחיל לטרטר ברעש, מקור החשמל של כפר הנשרים שפעל על דלק מטוסים. אחרי שעות ארוכות בין ערות לשינה, היא לא הייתה שקועה בשינה עמוקה והצליחה לקום מהמיטה במהרה, להתכסות בחלוק ולצאת מהבית. הפולשים היו שלושה, שתי דמויות אנושיות ופוקימון אחד, וחמישה פוקימונים של כפר הנשרים כבר הקיפו אותם בשיניים חשופות. כמה אנשים נוספים יצאו מבתיהם, אבל ביאנקה כבר הספיקה לרדת במדרגות ביתה ולהתקדם אל הזרים.

"מי אתם?" קראה לעברם.

"אני מתנצלת על השעה המאוחרת. אני מונה וזאת ונגארי, וזאת הפוקימון שלנו, סילביאון".

ביאנקה בחנה את החתולה המוזרה. היא מעולם לא ראתה סילביאון בעבר או שמעה על פוקימון כזה, אבל לא יעזור לה להתווכח על יצור אמיתי בהחלט שהיא רואה כעת מול העיניים שלה. במקום זאת פנתה אל ונגארי השקטה:

"ומי את?"

"אמרתי לך, זאת…"

"אני רואה שיש לה פה".

"היא לא מדברת".

"מה שתגידי", ביאנקה הרימה גבה, "ולמה השעה המאוחרת?"

"כי זה דחוף", ענתה מונה, "באנו להזהיר אתכם שאנשיה של איליה קפיטולינה בדרך לכאן, וכנראה יגיעו כבר בבוקר. כדאי לכם להתכונן מהר".

לבה של ביאנקה החסיר פעימה. היא סימנה בידה, והפוקימונים שהקיפו את מונה וחברותיה נרגעו והתרחקו מעט.

"את יודעת מאיפה הם מגיעים?"

"הם יצאו לכביש הראשי מאבן-חול, ואני חושבת שהם יגיעו משם, אבל אני לא בטוחה".

"ואיך נדע שאת לא משתפת איתם פעולה כדי להטעות אותנו?"

מונה הרימה את ידיה. "אני נראית לך קירחת או שחסרות לי אצבעות?"

ביאנקה הנהנה. "תודה על המידע. ליתר ביטחון תישארו בבית שלי הלילה. זה בסדר מבחינתכן?"

"ברור. אם אפשר לקבל מים, נודה לכן מאוד".

= = = = =

ביאנקה הובילה את מונה, פיקסי וונגארי אל ביתה. כשמונה הייתה קטנה היא ריחמה על האנשים שגרים במטוסים ישנים וצריכים לעלות ולרדת מדרגות רבות כדי להיכנס ולצאת מהבית, אבל כעת חשבה בעיקר שהמדרגות האלה יעילות מאוד כדי לעכב פולשים. כשנכנסה אל המטוס רגליה כאבו מאוד, למרות שפיקסי דילגה עליהן בקלילות ונראה שגם ונגארי לא התקשתה בכלל, למרות שהייתה נמוכה ממונה. הנשיכה הטריה ברגלה פעמה בכאב חד.

"אני מציעה לכן לישון. מחר בבוקר אנסה לדאוג לכן לארוחה".

למונה לא הייתה שום כוונה לעשות משהו מלבד ללכת לישון מיד. בבית של ביאנקה הייתה רק מיטה אחת, לכן מונה וונגארי הלכו לישון על שלושה מושבים כל אחת, ופיקסי התכרבלה מתחת למושבים של מונה.

"טוב", נאנחה מונה, "זה היה יום ארוך".

למעשה זה היה יום באורך רגיל לחלוטין, אבל הוא בהחלט היה עמוס אירועים קשים ומתישים. מונה הביטה לעבר ונגארי וראתה שהיא שוכבת בעיניים פקוחות, ממש כמוה.

"ונגארי?"

מונה קמה ממקומה ופסעה בזהירות מעל פיקסי, שכבר הספיקה להירדם. היא חצתה את המעבר בין המושבים, נפלה על שמלתה האדומה של ונגארי השקטה, ושחררה בבת אחת את כל הדמעות שהצטברו בעיניה מאז הבוקר. יד שמנמנה וחמה ליטפה את שיערה ברוך.