סיפורי ליגת אינדיגו – פרק 2 / loozariyus

היום לאחר הקרב הראשון שלי עבר בלי בעיות, התמודדתי נגד שלושה מאתגרים, שניים הפסידו לי ועוד אחד ניצח. הוא השתמש בפוקימוני אש ומעופף, לא היו לי יותר מדי אופציות נגדו, למרות שהקרב היה די צמוד, בסוף היום חזרתי לדירה שלי. השמש שקעה מזמן והעיירה הייתה מוארת בעזרת פנסי הרחוב. ראיתי אנשים חוזרים לבתים שלהם ולפתע ראיתי את המאתגר של אתמול, הוא הסתכל לצדדים והמשיך ללכת כשראה שאין אף אחד.

מוזר… אולי הוא החליט לפרוש מאתגר המכונים?  קיוויתי שלא, הוא נתן לי קרב מאוד נחמד אתמול. נכנסתי לישון.

התעוררתי בבוקר מהשמש הזורחת, זה לא היה כל כך נורא. שטפתי פנים ולבשתי את המדים של המכון שלי, מכנס ספורטיבי עם המספר שלי וחולצה עם המספר, סמל המכון, עלה עם שלושה קצוות על החזית ועוד עיטורים ירוקים בצדדים.

ירדתי למטה, הבניין היה ריק ברובו ורוב האנשים שיכולים להרשות לעצמם דירה כאן ישנים עד מאוחר בכל מקרה. יצאתי מהבניין וראיתי אנשים מתעוררים ויוצאים לעבוד, לא כל אחד יכול לצפות בקרבות מכון כל היום. התחלתי ללכת לכיוון המכון וראיתי אנשים מצטופפים בכניסה, כנראה מאתגרים. אבל ככל שהתקרבתי יותר החשד שלי עלה, חלקם היו אנשים רגילים שראיתי בעיירה אזליה כבר כמה פעמים, מה להם יש לעשות במכון בשעת בוקר מוקדמת?

כשהגעתי לכניסה למכון ראיתי סרט משטרה מסביב לכניסה ושוטרים עוצרים אנשים מלעבור.

דיברתי עם השוטר הראשון שראיתי, "סליחה, שוטר. אני יכול להבין מה בדיוק קרה כאן ולמה המכון שלי לא פתוח עדיין?", שאלתי.

"אדון טראן, אני מצטער אבל קרתה תאונה מצערת בין הלילה של אתמול לבין הבוקר, המכון יצטרך להישאר סגור במשך כמה שעות", אמר בהתנצלות.

"מה בדיוק קרה?", הסתכלתי מאחורי השוטר וראיתי כמה שוטרים מרימים משהו על אלונקה.

"אתה מבין אדוני… היום בבוקר קיבלנו דיווחים על.. גופה בכניסה למכון שלך", אמר השוטר בחשש.

"גופה?!" הסתכלתי לעבר הכניסה ובאמת ראיתי סימני גיר מסביב למקום ששכבה בו הגופה כנראה.

סגרתי את אגרופי בעוצמה, "אפשר לראות את הגופה?" שאלתי, החשד שלי המשיך לעלות.

"טוב אני מניח שאין בעיה כל עוד אני אפקח עליך עין", הרמתי את הסרט המשטרתי ונכנסתי לזירת הפשע שהייתה גם הכניסה למכון שלי.

התקרבתי לאלונקה והשוטר הרים את הסדין, נחשפה מולי גופה שחתכו, הוציאו את הדם והשחיטו אותה, אבל אני זיהיתי את הגופה והוצאתי קללה מפי בשקט.

"קרה משהו?" השוטר שאל " אתה מכיר אותו או משהו?"

"הוא… הוא אתגר אותי לפני יומיים, הוא היה המאתגר הראשון שלי", אמרתי ובלעתי רוק בניסיון להוריד את הגוש שעמד לי בגרון.

"זה מצער… ראית אולי סימנים או משהו לגבי מה שקרה לו?" שאל השוטר והוציא פנקס.

"אני… אני ראיתי אותו אתמול בלילה, מהדירה שלי. הוא הסתכל לצדדים והלך לכיוון היציאה מהעיירה, חשבתי שהוא פורש מקרבות המכונים והוא לא רוצה שידעו אבל לא חשבתי…", אמרתי ולא המשכתי.

"אני מבין, אוקיי", אמר השוטר וסגר את הפנקס שלו, "הייתי רוצה לשאול אותך לגבי עוד משהו, אדון טראן".

"טראן זה מספיק", אמרתי, התחילו להימאס עליי תארי הכבוד.

השוטר התקרב לכניסה למכון והוריד פיסת בד שהסתירה חלק מהדלת, מתחתיה הופיעה כתובת, כתובה בדם "לא תוכל לברוח מהעבר שלך".

"יש לך מושג מה הכתובת הזאת אומרת?" שאל השוטר והוציא את הפנקס שלו.

= = = = =

אחרי כשלוש שעות המקום פונה מכל הוכחה שהיא שנעשה כאן רצח. הדם, הגופה, אם לא הייתי רואה את זה בעצמי, לא הייתי מאמין שנעשה כאן רצח בכלל.

"לא מצאנו שום ראיות בכלל, מי שעשה את זה היה מקצוען. אבל אל תדאג, אנחנו נמצא את מי שעשה את זה", אמר לי השוטר שתישאל אותי כשהן לקחו את הגופה ונעלמו מהאזור.

שליח מהליגה הגיע לאחר מכן וקבע שהמכון יצא להפסקה בת שבוע, גם ככה לא היה לי שום חשק להילחם אחרי זה. אמרתי לשוטר שאין לי מושג מה הכתובת הזאת אומרת, והוא עזב את הנושא כי ראה כמה נסער אני כנראה. שיקרתי כמובן, ידעתי בדיוק מה הכתובת אומרת. עליתי לדירה שלי ונכנסתי למקלחת, רציתי שהמים ישטפו ממני את הזוהמה של היום, ותוך כדי צללתי לזיכרונות שלי.

הייתי ילד רחוב, עד גיל בוגר לא למדתי בשום בית ספר ופחות או יותר שרדתי מגנבות וממה שאנשים נתנו לי, כשהשגתי את הפוקימון הראשון שלי התחלתי קרבות רחוב. נערכו עליהם הימורים ואני קיבלתי כסף טוב עליהם, גם ככה אף אחד לא אכף את החוקים בגולדנרוד.

אני זוכר שערכתי קרב אחד נגד אחד ה"יריבים המושבעים" שלי, רן, שהבטיח שהפעם הוא יהרוג אותי, ידעתי שאם אני אפסיד זה באמת מה שיקרה. הייתי בעמדת נחיתות, הפוקימון האחרון שלי וינאזור נגד האונדום שלו, ידעתי שאני עומד להפסיד בקרב הזה. לפתע הופיע כמו משום מקום אדם, היה לו שיער בלונדיני ועיניים כהות בצורה יוצאת דופן, האדם הזה התגלה לאחר מכן כפורט. הוא התקרב אלינו והקרב נעצר, כמובן שכל הצופים הקיפו אותו באיום, לא שנראה שהוא הרגיש מאוים.

"שלום לכם אנשים יקרים", אמר בקול מנומס והציג את עצמו.

"תעוף מכאן", אמר אחד האנשים שהיה גדול ממנו לפחות בחצי מטר, לשני הכיוונים.

"אני חושב שלא…" אמר כאילו הוא מסרב להצעה שלו לקחת את המעיל שלו.

"אתה שם", אמר ופנה אליי.

"כן?", שאלתי.

לא ידעתי מי האדם הזה, אבל שמחתי על כל הזדמנות לברוח מהקרב שעמדתי להפסיד בו את חיי כנראה.

"שמתי לב שאתה משתמש רק בפוקימונים מסוג עשב, אתה עושה את זה מבחירה?" הוא שאל בסקרנות.

"כן, אני אוהב להשתמש בהם", עניתי בגאווה, למרות השם שלי, שניתן לי על שם האדמה, טרה, העדפתי את סוג העשב יותר, הוא היה קסום בעיניי.

"נהדר! אם כך הרשה לי להציג את עצמי, השם שלי הוא פורט צ'ארלס, המנהל של ליגת אינדיגו, האם תרצה לקבל תפקיד בתור מנהיג מכון?" לא ידעתי איך להגיב להצעה, זאת אמורה להיות בדיחה או משהו?

"זה פורט צ'ארלס?" שאל לפתע אחד האנשים, "הוא שווה מיליונים, אם נתפוס אותו עכשיו נוכל להיות עשירים!" כל החבר'ה כמובן קלטו שיש כאן דרך להשיג כסף קל.

באותו הרגע שרקתי והוינאזור שלי קלט את הרמז, הוא התחיל להצליף בגפנים שלו כשאני תפסתי את פורט והתחלתי לרוץ איתו, נתתי אגרוף לאחד האנשים במעגל ומרפק באף לשני ויצרנו לנו מעבר, הוצאתי את הפוקדור שלי והכנסתי את וינאזור בחזרה אליו. הם כמובן התחילו לרדוף אחרינו כשברחנו ברחבי גולדנרוד.

"באמת יש עניין שנברח ככה? אני לא מעוניין בצרות", אמר בעדינות כאילו אנחנו לא רצים על חיינו כרגע.

"אתה די נכנס לצרות יחסית לאחד שמנסה להתרחק מהן!" צעקתי לו כשהמשכנו לרוץ, נכנסים בסמטאות, עוברים בתוך חצרות, ומנסים להתחמק ממי שרודף אחרינו.

כמעט הגענו ליציאה מגולדנרוד כשלפתע הופיעו מולנו שלושה חבר'ה מקודם, פניתי לפנות שמאלה לכיוון הנמל אבל גם שם היו שני אנשים, הדרך היחידה שלנו לברוח הייתה אך תחת האדמה, לא רציתי להיכנס לשם אבל רצתי לשם בכל זאת. ירדנו למטה, היה שקט שם היום, יותר שקט מהרגיל, לא שהיה לי זמן להתייחס לזה. רצתי לכיוון היציאה השנייה כשלפתע הופיע רן ועוד שני חבר'ה ביציאה השנייה. הסתובבתי וגם שם עמדו שלושה אנשים.

"זה הסוף שלך תולעת, אני עומד לרצוח אותך ואחר כך להשיג מיליונים בגלל המטומטם הזה", אמר רן והצביע לעבר פורט.

יופי, חשבתי לעצמי, דווקא בפעם היחידה שבה החלטתי לעשות מעשה טוב, ולנסות להציל את האיש הזה – תופסים אותי. אם לא הייתי מנסה להציל אותו, אולי אפילו הייתי מצליח לברוח.

"השם שלך הוא טראן, אני מבין", פורט שאל.

"כ-כן", עניתי, מה כבר אכפת לי מה הוא שואל כשהחבורה שמסביבנו סוגרת עלינו עם כלי נשק קרים.

"יש לי הצעה בשבילך, אני אוציא אותנו מכאן, ובתמורה אתה תהפוך למנהיג מכון בליגה הראשית, מה אתה אומר?" הוא הציע כאילו הוא מציע לי כוס תה באמצע היום.

"אתה משוגע מה? אין מצב שתצליחו לברוח מכאן", צעק אחד האנשים.

"אתה באמת יכול לעשות את זה? אתה באמת יכול להוציא אותנו מכאן?" שאלתי.

"אתה מקבל את העסקה או לא?"

"כן!" צעקתי וזה גרם לכמה מהאנשים להיבהל.

"אם כך, אני מציע שתנסה לתפוס מחסה כשיזדמן לך", אמר והוציא פוקדור בצבע כתום, עם האות V בלבן.

מהפוקדור יצא פוקימון כתום וקטן, עם בטן לבנה ואוזניים גדולות, אף אחד לא היה טועה בזיהוי הפוקימון הזה, זה היה ויקטיני, פוקימון הניצחון.

"אז יש לך פוקימון מית'י שקנית במיליונים, זה לא עומד לשנות כלום!" נשמע מישהו אומר.

"ויקטיני, אכפת לך?" ויקטיני הסתכל על המאמן שלו ואז שיגר גל על חושי שפרק את כל האנשים מהנשק שלהם, ולאחר מכן… לאחר מכן… הוא – הוא טיפל בהם.

כשהכל נגמר היה ריח של בשר שרוף באוויר.

הסתכלתי סביב וראיתי את רן מחרחר, "לא… לא תוכל לברוח מהעבר שלך!", הוא אמר בנשימות האחרונות שלו ונדם.

"טוב, זה היה… טיפה לא נעים… אני מקווה שתקיים את ההבטחה שלך", אמר פורט והסתכל עליי, איכשהו הוא עדיין נשאר נקי לחלוטין, לא הצלחתי לדבר אז רק הנהנתי בראשי.

"מצוין! ויקטיני, שגר אותנו בבקשה", אמר והניח יד על הכתף שלי ועל ויקטיני, ויקטיני חייך כאילו הוא לא שרף למוות עשרה אנשים כרגע ושיגר אותנו מהמקום.

יצאתי מהמקלחת ושטפתי פנים במים קרים מול המראה. לא התרגלתי להסתכל במראות כי אין בדיוק הרבה מראות ברחוב. הפנים שנגלו אליי היו פנים של אדם בשנות העשרים המוקדמות של חייו, עם שיער חום כהה וקצר ועיניים ירוקות, והיו לי כמה צלקות על הפנים מתגרות רחוב. נכנסתי למיטה אבל עבר הרבה זמן לפני שנרדמתי.

הבחור הזה כנראה נרצח בגללי, אבל איך? הרי כל מי שהיה באזור כשהמשפט נאמר נשרף למוות, אז מי היה יכול לדעת שזה מה שרן אמר לי לפני שעזבתי את גולדנרוד והפכתי למנהיג מכון? לא האמנתי שזה צירוף מקרים, פשוט לא האמנתי בדברים כאלה. זה קרה לפני 4 שנים פחות או יותר, גולדנרוד והעיירה אזליה היו די קרובות, מתקבל על הדעת שמישהו יוכל לטוס לרצוח מישהו ולחזור לשם ובאותו הלילה. עלו לי כמה שמות לראש על שכירי חרב מקצועיים שהיו יכולים לעשות את זה כל כך מהר, לא אהבתי אף אחד מהאופציות. אבל למה שיעשו את זה? למי שעשה את זה אין מניע להרוג אותי מרחוק, הוא רוצה שאגיע אליו, אבל מי? ועם כל השאלות האלה העייפות הרדימה אותי ובסופו של דבר נרדמתי.