סיפורי ליגת אינדיגו – פרק 1 / loozariyus

הלב שלי דפק בשיא המהירות. למרות שזה לא היה הקרב הראשון שלי, זה היה הקרב הראשון שלי במכון הזה. ישבתי בחדר ההמתנה וחיכיתי לקריאה של אחד מעובדי המכון לעלות לזירה. שמעתי את קריאות האוהדים מבחוץ, הם כמובן התרגשו לראות דם חדש בקרבות המכון.

מאז שבגאלאר התחילו לעשות את הקרבות שלהם בצורה הזאת, זה התפשט במהירות לכל המחוזות, סינו יונובה וקאלוס התחברו לעניין מהר. כאן בליגת אינדיגו זה היה טיפה מסובך, כי היו לנו 16 מכונים סך הכל, 8 בג'וטו ו-8 בקנטו. בסופו של דבר הוחלט לפצל את הליגה לשניים, ליגה ראשית וליגה משנית. 8 מכונים של כל ליגה פוזרו גם בקנטו וגם בג'וטו והמטרה של כל מאמן פוקימונים שמעריך את עצמו הייתה להביס את כל המכונים, ואני הייתי במכון כזה.

"אתה יכול לעלות", נשמע הקריאה של עובד המכון, הנהנתי בראשי ונעמדתי, זה לא הזמן להראות חולשה.

הבטן שלי כאבה מהתרגשות אבל התעלמתי מזה והתחלתי ללכת במסדרון שמוביל לאצטדיון. ככל שהתקרבתי יותר השאגות של הקהל הפכו ליותר ויותר חזקות. כשיצאתי לרחבת הקרבות, האור סנוור אותי לרגע אבל המשכתי ללכת, בזמן שהשאגות של האוהדים מחרישות אוזניים, הגיעו הרבה אוהדים מבדרך כלל בגללי, ואני עומד לעשות הכל כדי שלא ירגישו שהם בזבזו את הזמן שלהם.

מהמסדרון מולי נכנס עוד מאמן, השיער שלו היה מסורק לאחור, העיניים היו בצבע כחול כהה והוא לבש את המדים שלו, עליהם היה המספר 273, הוא היה היריב שלי. תהיתי מה המספר שעל המדים שלו אמור להביע, יש מאמנים שבוחרים מספרים שמציגים מי הם באמת, ויש כאלה שסתם בוחרים מספרים כמו 69, או 420. המספר שלי היה 316, הייתי זוכר אותו גם אם היו מעירים אותי באמצע הלילה, המספר הזה סימל את הסיבה שבגללה אני כאן.

התקדמתי עד שאני והיריב שלי עמדנו אחד מול השני באמצע האצטדיון.

"אתה יודע, אני ממש מקווה שתפסיד", אמרתי בקול, "אתה נראה אדם מעניין, יהיה לי עצוב אם תישאר כאן רק לקרב אחד".

"כל מנהיגי המכון הם כאלה מוזרים?" הוא שאל בסקרנות.

"אני מניח שתצטרך לנצח אותי כדי לגלות", הלב שלי פעם בהתרגשות אבל לא הראיתי אפילו טיפה ממה שאני מרגיש בפנים, לא רציתי שיחשבו שאני חלש כבר בקרב הראשון שלי. עכשיו הגיע הרגע שבו אני צריך להציג את עצמי, לא ידעתי מה בדיוק להגיד אז פשוט אמרתי לעצמי שאאלתר והמילים עלו מעצמן.

"השם שלי הוא טראן, ואני מנהיג מכון העשב." אמרתי עם אגודל שהצביע עליי ואז הצבעתי לעבר המאתגר עם האצבע שלי, "ואני לא עומד לתת לך את הניצחון הזה בקלות", הקהל השתגע ביציע, וקיבלתי אישור שמה שאמרתי כנראה עבד.

ואז הקרב התחיל.

= = = = =

חזרתי למסדרון שמוביל לחדר ההמתנה כשהיד שלי מורמת למעלה, והקהל מריע, ניצחתי. זה לא היה קרב יותר מדי קשה, כנראה הקרב הראשון של המאתגר הזה בליגה הראשית, אני בטוח שהוא יהפוך לחזק בהרבה בקרב הבא שלנו. אם הוא לא יחליט לפרוש מאתגר המכונים כמובן. כאב לי לראות את הפנים שלו אחרי ההפסד אבל ידעתי שזה התפקיד של מנהיג מכון, אני לא יכול לרחם על מישהו רק בגלל שזה כואב לו להפסיד. נכנסתי לחדר וניגבתי את הפנים שלי עם המגבת שהייתה תלויה ממש בכניסה, הזעתי כמו מטורף.

"זה היה קרב טוב", נשמע קול והורדתי את המגבת מהפרצוף.

על הקיר מולי נשען אדם בשנות העשרים המאוחרות לחייו, מגולח, עם שיער בלונדיני ועיניים כהות בצורה יוצאת דופן, הייתה לו צלקת שחצתה את החלק הימני של פניו, מקצה הגבה שלו עד לסנטר בקו ישר פחות או יותר, הוא לבש מכנס אלגנט וחולצת כפתורים שבברור עלתה הרבה מאוד כסף, הוא חייך חיוך נינוח כשהידיים שלו בכיסים.

"פורט", אמרתי בהקלה, "נבהלתי לרגע".

"אתה רומז שאני מבהיל?", אמר בהלצה ונעמד מהקיר.

לפי איך שהוא נראה עכשיו בחיים, לא הייתי מאמין שהאיש הזה הוא האדם שמריץ את הליגה הראשית והליגה המשנית בעצמו. הוא היה זה שהציע את רעיון שתי הליגות, הוא זה שדואג שהכל יעבוד כמו שצריך, טורנירים, תחרויות, אירועים רשמיים. והוא האחד שנתן לי את התפקיד.

"אני חייב להודות, התעלית על הציפיות שהיו לי כלפיך" אמר פורט בהשלמה.

"זה… זה היה קרב טוב?" שאלתי בחוסר ביטחון, כאן מאחורי הקלעים לא הייתי צריך להסתתר מאחורי קשיחות.

"זה היה קרב מעולה. ידעתי מההתחלה שתיתן לי קרב טוב, אבל לא ציפיתי שמאמן שבחיים לא השתתף בקרבות מכון לפני ייתן כזאת הופעה. דיברת כאילו אתה מנהיג מכון מאז ומעולם", אמר בגאווה.

"אני סך הכל אמרתי מה שהרגיש נכון", לא בדיוק אהבתי שמחמיאים לי יותר מדי.

"בכל מקרה, אני כאן כדי לתת לך את זה", אמר והגיש לי מכתב חתום בחותמת של הליגה, פוקדור ובתוכו פסל של ריידון, בחיים לא הבנתי למה הוא הקמע של הליגה.

"מה זה?" שאלתי בחוסר ידע, יכול להיות שזה מכתב פיטורין? אבל זה היה רק הקרב הראשון שלי.

"חח זה לא מכתב פיטורין" ענה פורט על השאלה שלא שאלתי, הוא הדהים אותי ביכולת הזאת שלו לקרוא מחשבות של אנשים אחרים רק על סמך הבעות פנים.

"בתקציר? זאת הזמנה לאספת מנהיגי המכון שתתקיים עוד שבוע מהיום. יש משהו שהנהלת הליגה רוצה לדון עליו עם כל מנהיגי המכון".

"רד יהיה שם?", שאלתי בתקווה, רד, האלוף של הליגה הראשית היה פחות או יותר הדמות הכי מוערצת במחוז, כולם אהבו אותו למרות שהוא אף פעם לא דיבר וכמעט לא הראה את פניו ברבים, אני מניח שהפלת צוות רוקט תרמה לזה.

"רד קיבל את המכתב. אם הוא יגיע זאת כבר החלטה שלו, אבל אני בספק. אני לא יכול להגיד לך שום דבר לגבי נושא השיחה, אבל זה כן קשור לרד בעקיפין", אמר בצורה מוזרה.

"בכל מקרה, רק באתי לראות איך אתה מסתדר ולתת לך את המכתב. אתה עושה עבודה נהדרת, אני מקווה שתצליח להישאר בליגה הראשית לעוד הרבה זמן", אמר ויצא מהחדר.

"אני אעשה כמיטב יכולתי", קראתי לעברו.

כשמנהיג מכון מפסיד שלוש פעמים ברציפות הוא יורד ליגה, אם הוא מפסיד יותר מדי פעמים, גם בליגה המשנית הוא מפוטר מתפקידו והמכון שלו נסגר. יש הרבה מנהיגי מכון ידועים שפשוט לא הצליחו לעמוד בקצב והמכונים שלהם נסגרו, כמו אריקה, ג'סמין ועוד הרבה אחרים וידועים. לא באמת אכפת לי אם אני אפוטר או לא, אבל אני מרגיש משום מה שאני לא רוצה לאכזב את פורט שמאמין בי כל כך, ואני אעשה כל מה שאוכל כדי לדאוג לכך שזה לא יקרה.

יצאתי מחדר ההמתנה והאוהדים כבר המתינו ביציאה הראשית מחוץ למכון, בתוך המכון היה תור קצר של מאתגרי מכון שרצו להירשם לקרב הבא, עומד להיות עמוס בזמן הקרוב.

יצאתי מהמכון אל העיירה אזליה, וביציאה עמדו אנשים והריעו לי, הרמתי יד ונופפתי לכולם, אפילו כמה ילדים הגיעו וביקשו חתימות, לא הייתי רגיל לתשומת הלב הזאת. היה כיף לראות שעיירה כזאת קטנה כמו אזליה גדלה כל כך הרבה בשנים האחרונות, למרות שלא כל האנשים הגיעו מהעיירה חלק נכבד מהקהל היה מאנשי המקום.

שמתי לב למאתגר המכון שניצחתי קודם לכן, הוא הסתכל במרמור על האוהדים והסתובב לעבר מרכז הפוקימונים. עולם המכונים הוא עולם קשוח, לאף אחד לא אכפת ממך אם אתה לא מנצח, ואני כמובן לא הייתי יוצא דופן. עכשיו הם מריעים לי, אבל ברגע שאפסיד הם יריעו למאמן שינצח אותי. אני לא מתכוון לגרום לזה לקרות יותר מדי פעמים.

לפתע הגיע אליי המזכיר שלי, לא הייתי רגיל שמסתובב לי מישהו בין הרגליים ודואג לזה שהיום שלי ישאר מסודר, הוא היה טיפה נמוך ורזה אבל מאחורי המשקפיים שלו והשיער החום שלו שכיסה טיפה מהעיניים היה אפשר לראות התלהבות.

"אה… מנהיג המכון טיראן?" אמר בחשש.

"רק רגע…" אמרתי ואז צעקתי לכל הקהל להתפזר, הם לא היו צריכים לשמוע כל דבר שקשור למכון שלי.

אחרי שהם התפזרו אמרתי למזכיר שלי "אתה יכול לקרוא לי טראן אדם, אנחנו נעבוד הרבה אחד לצד השני, אם תקרא לי "מנהיג המכון" כל פעם זה יבזבז הרבה זמן. עכשיו, מה רצית?"

"אוקיי.. אז ט-טראן… יש לך איזשהן העדפות לגבי הזמן של קרבות המכון שלך?", הוא רעד כשאמר את השם שלי, כאילו ייפול עליו מטאור. כאן הקרבות היו נקבעים לימים מסוימים כדי שיהיה מספיק זמן לכל האוהדים להגיע, כי היו אוהדים שהלכו כמעט לכל קרב שנערך.

"אני מניח שכל יום יהיה יום טוב, חוץ מיום ראשון שבוע הבא", אמרתי כשנזכרתי בפגישה של הליגה.

"אוקיי אז תהיה בעיה אם אשים לך ביומן קרב מכון בכל השבוע הקרוב?"

"זה בסדר גמור", אמרתי והנחתי יד על הכתף שלו.

" אם כך אכניס את הנרשמים החדשים ללוח הזמנים!" אמר והלך לכיוון האצטדיון, נראה שהיד על הכתף נתנה לו השראה או משהו.

הלכתי לכיוון הבית שלי, בתור מנהיג מכון קיבלתי דירה ומשכורת לא רעה בכלל בכל חודש, מה שגרם לכל העבודה הקשה להראות קצת יותר משתלמת. הדירה שלי הייתה באחד המגדלים החדשים שנבנו לא מזמן, כל דירה שם עלתה הון, ולכן חלק מהדירות לא היו מאוכלסות, לא שזה הפריע לי כמובן. עליתי למעלית והקשתי על המספר 8, הקומה הכי גבוהה. המעלית נעצרה ונכנסתי לדירה עם המפתח שלי, היה אפשר עדיין לראות את יער אילקס באור בין הערביים, המקום היה יפייפה, כמעט והיה שווה להיות מנהיג מכון רק בשביל זה.

כמעט.

הכנתי לעצמי לאכול התקלחתי ונכנסתי למיטה.

ההתרגשות של היום הראשון שלי כמנהיג מכון הכריעה אותי במהירות ונרדמתי תוך כמה שניות.