ממלכת החיות

"השמש הזאת כל כך נעימה!" קראה בלוסום, ונשכבה על הדשא הרך שביער.

"היי!" קרא קלפייבל, "אין לנו זמן לזה!"

"אבל השמש כל כך נעימה…" אמרה בלוסום ברוגע, ועצמה את עיניה.

"שנשאיר אותה פה?" הציע היטמונלי.

"אין ברירה, אם היא לא רוצה לקום, בעיה שלה…" אמר קלפייבל, והתחיל להתקדם, כשכולם אחריו.

"להשאיר אותך פה?" אמרתי לבלוסום, "לא במשמרת שלי!". הרמתי את בלוסום על ידיי, והיא נרדמה עליהם. "אוי לי…" אמרתי, והתקדמתי לעבר קלפייבל.

"אתה בא??" שמעתי את קולו. הגעתי אל שאר חברי הצוות, ושמעתי שריקות ברקע.

"איזזזה חמודים אתם ביחד!" קרא סוויפר, וניגב דמעה.

חייכתי, "אחרי הכול אישה צריכה גבר שישמור עליה…" אמרתי.

"נכון, גבר שלי…" אמרה בלוסום, ופיהקה.

"שיט! היא ערה!" קראתי בבושה. כל חברי הצוות צחקו בקול. בלוסום ירדה מידיי, ועמדה על הרצפה.

"אתה הגבר שלי?" היא שאלה אותי.

"אהה… טוב, אני… אה…" גמגמתי.

"אתה רוצה להיות?" שאלה בלוסום.

"טוב, אהה…. ברור שכן!" קראתי בלחץ.

"אז אני האישה שלך" אמרה בלוסום, עלתה שוב על ידיי והתכרבלה עליי, "ולאישה צריך לדאוג". היא פיהקה, ונרדמה.

"איך הנשים מסובבות אותנו…" אמר דאסטוקס וצחק.

"נראה לך שהיה לי מושג שלהתוודות על הרגשות שלי בפניה יגרום לכאלו השלכות?" שאלתי שאלה רטורית, כמובן שבכעס.

"תראו את החמוד הקטן הזה!" קרא פלייגון, והצביע על יצור קטן ולבן, בעל אזניים ארוכות, גוף קטן וצמרירי וזנב מעוגל שנראה כמו פונפון.

"מה זה?" שאלתי, היצור נראה מאוד… שונה. לפחות שונה מכל מה שהתרגלתי לראות.

"אני חושב שזה ארנב" אמר קלפייבל, וליטף את היצור הקטן, שניהנה ואף כחכך את ראשו בידו, "הוא כזה חמוד!" הוא קרא. לפתע, הארנב הקטן רטט. "מה קורה לו?" שאל קלפייבל בלחץ.

"תתרחק, אולי יש לו כלבת" אמר מטאגרוס, וחסם את הדרך בין קלפייבל לארנב. לפתע, הארנב הקטן הוציא מישבנו כדור חום וקטן. "כולם עושים את הדברים הדוחים האלו??" שאל מטאגרוס.

קלפייבל הנהן לעברו, "זה מה שבני האדם קוראים לו הפרשת פסולת".

"למה לנו אין דברים כאלו?" שאלתי.

"טוב, אנחנו מוציאים את הפסולת בדרכים אחרות, כלומר אנחנו הופכים הכל לאנרגיה, ומבזבזים אותה כשאנו מפעילים כל מיני יכולות מיוחדות שנוגעות רק למין שלנו", ענה קלפייבל. לאחר שדיברנו, הסתכלנו על הארנב, ומסתבר שהוא המשיך להפריש פסולת, בכמות גדולה יותר. הרבה יותר.

"אולי כדאי ללכת מכאן??" שאל סוויפר בחשש, "המקום הזה מחליא אותי!"

"לא!!" קרא קלפייבל, "בבקשה! אני חייב את עזרתכם! ולא, בני האדם ישתלטו על האיזור כולו!". סוויפר נאנח בשקט, והמשיך לזחול ללא דיבורים.

כעבור כמה דקות, ניצב לפנינו ארנב נוסף. "אני לא מאמין שחשבתי שהוא חמוד" אמר פלייגון, והחזיק את הקיא שלו בבטנו. הארנב הקטן רץ לדשא, וכעבור כמה שניות חזר, עם עוד הרבה כמותו. הארנבים יצאו מכל חור אפשרי, הקיפו אותנו ולא נתנו לנו אפשרות ללכת.

"מה הם רוצים?" שאלה בלוסום, והכינה את ענפיה, למקרה שתצטרך לתקוף, "שיסתלקו מכאן כבר!" לפתע, כל הארנבים נסוגו, ופרט לכמה צמחים שלעסו הם לא הותירו זכר ממה שהיה.

"אה, יופי, כשהבחורה מדברת כולם מקשיבים!" קרא היטמונלי בכעס.

"לא, זה לא זה…" אמר פלייגון בחשש, "משהו אומר לי שיש פה יצור אחר, טורף…" קולות לחשוש נשמעו ברקע. לפתע, יצור זוחל וגדול הגיח מבין העצים, והחל לטפס על בלוסום, שנלחצה מיד מהמאורע.

"מה… זה..?" שאלה בלוסום בלחץ ובקול רועד.

"זה… זה נחש" אמר קלפייבל בלחץ,"טורף אכזרי שיכול לבלוע כל דבר כמעט… בשלמותו".

"אז הוא יכול לאכול אותי???" שאלה בלוסום בקול שנדמה כמעט לבכי.

"אם הוא רעב, אז אני משער שכן" אמר קלפייבל.

הנחש, צבעו שחור ועיניו צהובות, הזדחל על גופה של בלוסום, שהתכוונה לפרוץ במנוסה. "לא!" קרא קלפייבל רגע לפני שהחלה לרוץ, "אל תעשי שום צעד פזיז!"

"אני לא יכולה… להעיף אותו עם הענפים שאני מייצרת או משהו?" שאלה בלוסום בחרדה.

"לא!" קבע קלפייבל, "אחרת הוא יאכל אותך!"

"אז אין משהו שאפשר לעשות בקשר לזה??" שאלה בלוסום.

"אני חושש שכל מה שנותר הוא להתפלל…" אמר קלפייבל. הנחש המשיך לזחול על בלוסום, וכיוון להגיע לראשה.

"מה הוא עושה?" שאלתי. קלפייבל לא השיב, רק הסתכל על הנחש המתפתל. הנחש הגיע לראשה שלבלוסום, והחל להיעמד על קצה זנבו. הוא כיוון את ראשו לעבר בלוסום.

"בלוסום!!" קרא קלפייבל בחרדה.

"מה?" שאלה בלוסום.

"נכון רצית קודם לברוח? אז עכשיו זה הזמן!" השיב קלפייבל. בלוסום החלה לנוס מהנחש, אך הוא היה מהיר וחסם את דרכה. הוא פער את לועו, אך בלוסום חבטה בו ברגע המתאים. הנחש איבד שיווי משקל ונפל, תוך שבלוסום המשיכה לנוס ממנו.

הנחש הדביק את הפער שהיה בינו לבין בלוסום, ונשך את זרועה. "אאאחחחח…" בלוסום סיננה, והפכה את כפתה לסכין חד. היא דקרה את זנבו של הנחש, אך זה לא הפריע לו להמשיך לנסות לטרוף אותה. לפתע, הוא זינק לעברה והפיל אותה על הארץ. הנחש ובלוסום החלו להתגלגל על הדשא. באותו רגע לא ידעתי למה, אבל לא רצתי לעזרתה, כמו כל חברי. כנראה שההלם עצר בעדי. בלוסום המשיכה להתגלגל, ולבסוף נעצרה, כשהיא מעל הנחש.

"אתה גמור!" היא קראה, ותקפה עם הסכין שעל כפתה לעברו. הנחש התחמק מהמכה בזמן, והסכין נתקע באדמה. "אני… לא…יכולה… להוציא אותו!" קראה בלוסום, והסתכלה בפחד על הנחש. הנחש הוציא את לשונו החוצה, ולחשש לעבר בלוסום. הוא פער את לועו, ולפתע קרה הדבר ממנו פחדתי יותר מכל.

הנחש בלע את בלוסום בעודה בחיים.