הפוקימונים האגדיים של פוקימון הם מיוחדים בעיקר בזכות האגדות שסובבות אותם. לדוגמה: המגדל השרוף של הו-הו והכלבים האגדיים.
ואז חשבתי לעצמי: כמה נהדר זה יהיה אם יהיו אגדות סביב האגדיים של דור 9, הידועים בתור "אוצרות ההרס" (Treasures of Ruin).
ביקשתי מאיידן סוייר לכתוב כתב עט פרי דמיונו שיספר את האגדות הללו והוא למרבה השמחה הסכים. יש לפרויקט הזה 5 חלקים. תהנו.
= = = = = = = = = =
= = = = = = = = = =
2. שנאה
וו-ז'ן הגיעה לשיעור ההיסטוריה עם הספרים שהביאה לעצמה ולקיובון. הצעיף שעל צווארה היה עדיין כבד מהרגיל, משום שלא מצאה את הזמן להחזיר את הלוחות לספרייה. לא נורא, חשבה, אחרי העונש המוגזם שהטילה עליה הספרנית היא יכולה לחכות שתטרח בשבילה. היא התיישבה ליד קיובון, שסניזל שלו נחה לרגליו.
"איך היה האימון?" שאלה.
"יכול היה להיות יותר טוב."
הוא שלח מבט בסניזל שוו-ז'ן לא יכלה לראות, ופתח את הספר בעמוד שאליו הגיעו, שעסק במלחמות הדת של מחוז היסוי נגד מאמיני גיראטינה. וו-ז'ן הביטה בו רגע ארוך.
"אתה יכול לומר תודה," היא העירה.
"מה?" קיובון ניתק את מבטו מהספר.
"הלכתי לספרייה בשבילך ואפילו קיבלתי עונש בגללך. המעט שאתה יכול לעשות הוא להגיד תודה."
"בסדר, תודה," קיובון משך בכתפיו, "אבל הבאת ספר גם לעצמך, אז היית הולכת לספרייה בכל מקרה. ואל תאשימי אותי שקיבלת עונש. אני לא אמרתי לך לשפוך את כל הדיו."
וו-ז'ן חטפה את הספר הפתוח מולו וסגרה אותו בחבטה לפני שהספיק להגיב.
"תחזירי לי את הספר!" קרא.
"כשאתה תפסיק להיות כזה כפוי טובה," היא ענתה בקור.
קיובון התכוון להתווכח, אבל באותו רגע התרחשה תנועה סביבם וכל התלמידים השתתקו וקמו על רגליהם. רק עכשיו הם הבחינו שמאסטר טינג-לו נכנס לכיתה. כשדיבר, קולו רעד.
"אני מבקש מכל התלמידים להתרכז במרכז החדר."
כולם מיהרו לעשות כדבריו, והבניין החל לרעוד כשגארצ'ומפ שלו עצם את עיניו. וו-ז'ן לא העזה להתקרב לחלון, אבל הבחינה דרכו שהאדמה מסביב לבניין מתבקעת, יוצרת חלל שמפריד בינו לבין שאר העולם.
"מאסטר," שאלה אחת התלמידות בזהירות, "מה קרה?"
"זה צ'יין-פאו," אמר, "מישהו ראה אותו בהרים המושלגים. כולנו יודעים למה הוא מסוגל."
המאסטר נעץ את מבטו במיוחד בקיובון. קיובון הביט בו בחזרה, לא מסיט את מבטו ממנו. כשטינג-לו החליט שהמבנה מופרד ומוגן מספיק, התחיל בשיעור, וקיובון כבר לא ביקש את הספר. מבטו נדד אל מבעד לחלון. כשהשיעור הסתיים, קם בלי לומר מילה וניגש אל החלון. סניזל, שהייתה תפלצת לוחמת בעלת כוח פיזי יוצא מן הכלל, הרימה את מאמנה בזהירות ועברה בקפיצה את הסדק באדמה.
"ילד טיפש," מלמל המאסטר אך לא ניסה לעצור אותו.
הוא צודק, חשבה וו-ז'ן. קיובון יודע שסניזל לא מוכנה להתמודד עם צ'יין-פאו, והוא הולך אל מוות בטוח, אם בכלל יצליח למצוא את צ'יין-פאו. זורואה, לעומת זאת, מאומנת היטב ואולי יהיה לה סיכוי… לאחר מחשבה נוספת, קמה גם וו-ז'ן ממקומה לעבר החלון.
"לאן את הולכת?" קרא אחריה המאסטר, "הסכנה עדיין לא חלפה."
"לא עצרת את קיובון, מאסטר," ענתה.
"החבר שלך יוצא, גם אם בטיפשותו, אל הרגע שאליו התכונן כל חייו."
הוא אף פעם לא האמין בי, חשבה וו-ז'ן. אתמול הוא פסל אותי בקרב על מהלך מבריק שהוא התעקש לפרש כהפרת חוקים, ואחר כך עוד עמד על דעתו לתת לי הרצאה על כך כאילו אני לא יודעת את זה בעצמי.
"ואני יוצאת להציל את חייו," לראשונה היא לא הוסיפה את המילה מאסטר, "דווקא אותי אתה בוחר לעצור?"
"אם תיקחי ממנו את הרגע הזה, תיקחי ממנו את כל מה שהוא יודע על עצמו."
מחשבה חדשה חלפה בראשה. אולי עדיף ככה, חשבה לשבריר שנייה, שקיובון יבין מי הוא חוץ מיתום מסכן שכל המשפחה שלו מתה.
"אולי באמת עדיף…" וו-ז'ן עצרה בעצמה כשהמחשבה נעלמה והיא כבר לא הייתה בטוחה איך להשלים את המשפט, ואז פנתה אל החלון. "אני יוצאת להציל אותו."
ובלי לחכות לתשובה, תפסה בשתי רגליה של זורואה שהפכה ליריעת בד דקה, גוף הרוח האוורירי שלה מאפשרת לה לדאות בקלילות מעל הבקע באדמה.
זורואה דאתה מעל הפסגות וחיפשה סימנים לנוכחותו של צ'יין-פאו, עד שהשמש כבר התחילה לשקוע, כשחזרה וסימנה לוו-ז'ן לבוא אחריה. הן הגיעו לשביל שיצר משהו גדול שנגרר בשלג, הותיר אחריו שקע גדול וצבע את השלג בוורוד. לבה של וו-ז'ן הלם, אבל היא לא תיתן לזה לעצור אותה, לא עכשיו. עם זורואה בעקבותיה הן החלו לעקוב אחרי שביל הדם האדום שהתערבב עם השלג הצחור.
כשהנסיך צ'י-יו נהרג ושלטונו התפורר, משרתיו נקרעו בשאלה למי הם נאמנים כעת. אחיו של צ'יין-פאו נהרג בידי מתנקשת מהצד השני, וצ'יין-פאו נשבע לנקום את מות אחיו, בלי להתעניין יותר בשאלה את מי הוא משרת. כשמצא את הרוצחת והרג אותה, גילה שהכעס עדיין לא נעלם. הוא חיפש את חבריה של הרוצחת, ואחר כך את בני משפחתה, ואז את כל מי שאי פעם תמך בה. לבסוף לא נותר לו עוד את מי לשנוא, ולכן החל לשנוא את העולם כולו. מאז נאמר עליו שהוא נודד לבדו ברחבי מחוז היסוי, וכעת הגיע אל ההרים המושלגים.
את הסיפור הזה שמעה וו-ז'ן מקיובון, ועכשיו ידעה בדיוק נגד מה היא מתייצבת, על אף שיכלה להסיק זאת בעצמה – היא לא הייתה בטוחה אם גופו באמת ענק או רק נראה כך בגלל מעיל הפרווה שלבש, אבל העובדה שהצליח לסחוב גופה של ממוסוויין כל הדרך למערה שבה מצאה אותו, דיברה בעד עצמה. כעת הוא ישב, בידו חרב שחורה מעוטרת בפס תכול גלי לאורכה, בה השתמש כעת לחתוך נתח בשר מהגופה האומללה כאילו קילף תפוח. כשראה את וו-ז'ן הפסיק ממלאכתו וקם על רגליו, לא מרפה מחרבו המדממת.
"ידעתי שמישהו יבוא היום," אמר, "לא ציפיתי שזו תהיה ילדה קטנה."
היא שלפה מולו חרב משלה. הוא מעולם לא ראה חרב כזו, לבנה בעלת ניצב פרוותי.
"מסעות הטבח שלך מסתיימים היום, צ'יין-פאו."
"שמעתי את המשפט הזה הרבה פעמים," אמר בחיוך.
זה הרגע, חשבה וו-ז'ן, אני חייבת לפעול. אבל לעמוד פנים אל פנים מול הלוחם האכזר ביותר שידע מחוז היסוי בימי חייה לא היה דבר של מה בכך.
"אנחנו הולכים לעמוד ככה, או לדבר?" המשיך צ'יין-פאו. "אני צריך לספר לך איך פעם נהגתי להשאיר ניצולים, שיספרו לכולם? אבל אל תדאגי, ממך לא אשאיר כלום… כבר אין מה לספר…"
ובידיעה שלא יהיה רגע יותר טוב, וו-ז'ן הסתערה – אבל לא קדימה, אלא הצידה, להסתתר מאחורי זקיף קרח.
"את חושבת שאם תפתיעי אותי תצליחי יותר טוב?" שאל צ'יין-פאו, מקרב את חרבו לגופו.
לכמה רגעים הוא הביט סביב, מביט על כל השטח סביבו – ואז הנערה הופיעה ותקפה, חרבה כמעט משספת אותו, אבל הוא תקף בחזרה מהר יותר ואילץ אותה לסגת לאחור. הוא תקף שוב, הפעם ידו על העליונה, ונדמה שהיתרון שחשבה שיש לה אבד לחלוטין. היא הצליחה להימנע מהתקפותיו, אבל כל שיסוף של החרב השחורה באוויר מולה דחק אותה עוד ועוד לאחור, עד שנצמדה ממש לקיר המערה. בלי מקום לברוח, צ'יין-פאו הכה את המכה הניצחת ונעץ את חרבו בלבה.
החרב ננעצה בקרח שמאחוריה. נראה שהיא בכלל לא פגעה בנערה, אלא פשוט עברה דרך גופה כאילו הייתה אוויר.
"כן," נשמעה סוף סוף התשובה.
צ'יין-פאו הסתובב. הנערה עמדה מאחוריו, יוצאת ממחבואה מאחורי זקיף הקרח. הוא הביט שוב לפניו, שם ניצבה אותה נערה, שכעת הכתה בו בחרב שבידה – הוא לא הרגיש כאילו פגעה בו חרב, אלא משהו קהה כמו אגרוף חזק במיוחד, ונפל אפיים ארצה. הנערה בלי החרב שלפה את החרב שלו מן הקרח, ושתיהן עמדו מולו עם חרבות בידיהן.
"מה עכשיו?" שאל, "תהרגי אותי?"
וו-ז'ן הידקה את אחיזתה בניצב החרב השחורה.
"לא," ענתה, "אבל אני אקח את החרב שלך, וכולם ידעו שצ'יין-פאו נוצח. בהצלחה להתקרב למקום מיושב או להתמודד עם תפלצות בלי שום דבר שיגן עליך."
"כבר עדיף למות."
"אני לא שואלת אותך, כמו שאתה לא שאלת את כל האנשים שרצחת."
היא הסתובבה והלכה, והנערה השנייה הלכה בעקבותיה תוך כדי שהיא משנה את צורתה, כולל הבגדים שלגופה והחרב שבידיה, לשועלה לבנה. כעת צ'יין-פאו הבין הכול, ותחושה לא מוכרת עלתה בגופו. וו-ז'ן הספיקה להציב רגל אחת מחוץ למנהרה, כששמעה מאחוריה קולות יבבה משונים. היא הסתובבה אל צ'יין-פאו, שדמעות חמימות זלגו מעיניו על הקרח הקר. כשהבין שהיא מביטה בו, הרים את מבטו לעברה. לרגע אחד ריחמה על היצור מעורר הרחמים שבהה בה – ואז גבותיה הצטמצמו.
"אמרת שעדיף למות."
"את לא מבינה…" התנשם מבעד לדמעות, "גם אני לא הבנתי, ועכשיו מאוחר מדי…"
היא הניפה את החרב, מוכנה להסתער בחזרה אל המערה – אבל לא עשתה דבר, כאילו גופה קפא בקרח. יבבותיו של צ'יין-פאו התערבבו כעת עם צחוק.
"פחדנית."
למשמע מילתו האחרונה, וו-ז'ן עדיין לא צעדה פנימה. במקום זה היא שיספה בחרב את תקרת המערה בכל כוחה, עד שפתח המערה כולו קרס, קובר את צ'יין-פאו בפנים.
