יום ההולדת של מיוטו: פאנפיק – איך הכל התחיל / דניאל

הידיעה כמובן הרעישה את כל עולם המדע וכנראה תשנה את העולם כפי שהכרנו אותו. כשיצאנו לג'ונגלים אף אחד לא תיאר לעצמו שנחזור עם תגלית כזאת מרעישה. ירדנו מהמטוס רק כדי להיתקל בקבוצה של צלמים, כתבים, מראיינים וסתם אנשים סקרנים. עצרנו ונעמדנו מול המצלמות.

זכרתי את זה כאילו זה היה אתמול, את היום בו הודיעו לנו שקיבלנו מלגה לעשיית כל מחקר שנרצה לעסוק בו. היינו שלושה: דוקטור אריאנה, אישה מבריקה וחברת ילדות שלי; דוקטור בליין, אדם גאון, גם אם מוזר והחבר הכי טוב שלי; ואני, דוקטור פוג'י.

כששאלו אותנו על מה נרצה שהמחקר שלנו יהיה, התשובה של כולנו הייתה זהה.

"דוקטור, באמת מצאתם את זה?" שאלו את בליין.

"דוקטור פוג'י, כמה אתה חושב שהתגלית תשפיע על העולם כפי שאנחנו מכירים אותו?" שאל אותי אחד אחר.

בליין נעמד מול המצלמות, הוא היה היותר דומיננטי מבין שלושתינו.

"האם באמת מצאתם את זה? האם באמת מצאתם את ההוכחה שהפוקימון מיו באמת קיים?" שאל מראיין אחד.

"כרגע זה מוקדם מכדי להגיד בוודאות, אבל אנחנו מאמינים שכן, זה הDNA של הפוקימון האגדי מיו", אמר ברשמיות.

"מה אתם מתכננים לעשות עם הדגימות שמצאתם?" שאל אחד אחר.

"אם מה שמצאנו הוא באמת הDNA של הפוקימון הראשון מבחינה אבולוציונית… האפשריות הן אינסופיות! ריפוי מחלות, חיזוק תאים, אולי אפילו נוכל למצוא את הסוד לחיי נצח!" נראה שבליין קצת איבד את עצמו בתשובה, אבל מי לא היה מתרגש?

"האם אתם שוקלים למכור את הממצאים?" שאל אדם אחר. הפרצוף של בליין הקשיח באותו הרגע.

"שעת השאלות נגמרה. פוג'י, אריאנה, בואו", אמר והתחיל ללכת לכיוון הטרמינל.

רצתי אחריו, "היי בליין, מה קרה?" שאלתי כשהדבקתי אותו.

"למכור? חתיכת-אידיוט-חסר-כל-שכל! זה הרבה יותר גדול מסתם כסף עלוב", אמר בליין בשקט ורתח מזעם, הוא תמיד התעצבן בקלות.

"אל תדאג, אנחנו בחיים לא נמכור את הממצא שלנו", אמרתי והנחתי יד על הכתף שלו בחיבה.

הוא חייך ואריאנה בדיוק הגיעה מאחורינו.

"אז מה עושים עכשיו?" שאלה וסידרה את השיער שלה.

"אני מניח שנצטרך למצוא מעבדה לעבוד בה על זה", אמר בליין והרים את המזוודה שבה היה החשוב לנו מכל, ההוכחה שהפוקימון מיו קיים, הDNA שלו.

===  ===  ===

הDNA של מיו היה הדבר הכי מדהים שראיתי! מצאתי בו כל דבר שהיה בכל DNA של כל פוקימון אחר. ריידון, דודריו, ליקיטונג, אפילו הDNA של שלושת הציפורים האגדיות ארטיקונו, זאפדוס ומולטרס.

השתכנו במעבדה של פרופסור אוק בפאלט לבינתיים, הוא היה נחמד דיו כדי לתת לנו אותה לשבועיים האחרונים.

קמתי מהשולחן אחרי כמה שעות שבהן רק בדקתי ונדהמתי מהDNA של מיו. יצאתי מהמעבדה כדי להיות נוכח לוויכוח בין פרופסור אוק לבליין.

"…קולטים כמה כוח יש לכם בידיים! בסופו של דבר זה יתפוצץ!" צעק פרופסור אוק בזעם.

בליין והוא נעמדו אחד מול השני, אף אחד לא מסיט מבט. שניהם לפתע שמו לב שאני מסתכל עליהם.

"מה קרה?" שאלתי בדאגה, שניהם היו עמיתים יקרים וחברים טובים שלי, לא רציתי שיריבו.

"אני יוצא מכאן עכשיו, כשאני אחזור אני רוצה לראות שאתם כבר לא כאן", אמר ויצא מהמעבדה.

"תקפל הכל, אנחנו הולכים", אמר בליין בזעם עצור.

"מה? אבל לאן? למה? מה קרה ביניכם?" היו לי כל כך הרבה שאלות בראש.

"פרופסור אוק חי בעבר, הוא לא מוכן להסתכל לעבר העתיד כמונו! אני כבר אצליח לסדר לנו משהו, תתחיל להתארגן ליציאה".

הסתובבתי חזרה למעבדה והתחלתי לקפל את כל הציוד.

'אם לא אוכל לסמוך על בליין אז על מי כן אוכל לסמוך?'

===  ===  ===

עוד שבועיים עברו, בליין הצליח לארגן לנו מעבדה ליד העיר סירוליאן, המקום היה קצת צפוף אבל לא היה אכפת לי. היה מופלא לראות את הDNA של מיו בפעולה. ניסיתי להשתמש בדגימה ממנו על תאים סרטניים והתוצאה הייתה מדהימה, הוא פשוט השתלט עליהם לחלוטין והפך אותם לשלו. היה מסוכן לבדוק את זה על בני אדם בלי בדיקות מקדימות אבל זה היה מדהים בעיניי.

לפתע בליין נכנס לחדר.

"אתה לא תאמין מה שקורה כאן, בליין! התאים של מיו פשוט השתלטו על תאי הסרטן! זה מדהים! תחשוב מה נוכל לעשות עם… מה קרה?" שאלתי כשראיתי שהוא לא שמח יחד איתי.

"פוג'י, אנחנו צריכים לדבר", אמר בקול רציני והתיישב על הכיסא הפנוי.

"אין לנו מספיק תקציב כדי להחזיק את עצמנו לבד", אמר בתסכול.

"אנחנו לא יכולים להשתמש במעבדה של פרופסור או דוקטור אחרים?" לא בדיוק הבנתי בדברים האלה אבל זאת נראתה לי אופציה מתקבלת על הדעת.

"הם ינסו לעצור אותנו, להצר את צעדינו! כמו אוק!" אמר בכעס וחבט בשולחן.

"טוב, אז מה אתה מתכנן לעשות? פשוט להפסיק את כל מה שעבדנו עליו עד עכשיו?" לא רציתי שהדבר יקרה! כבר שנים לא הרגשתי חי כל כך.

"יש… איזה שהיא הצעה שהציעו לי…" אמר בחשש.

"יופי, אני סומך עליך שתעשה את מה שאתה יכול!" אמרתי וחזרתי לבדוק את התאים.

"אתה… אתה בטוח פוג'י?" היה מוזר שבליין מתייעץ איתי על דברים כאלה.

"אני סומך עליך שתבחר את הדרך הכי טובה בליין!" קראתי אליו.

"אוקיי, אני אטפל בזה".

===  ===  ===

יומיים לאחר מכן היינו במעבדה ענקית באי סיניבר. הייתי המום שהצלחנו לקבל דבר כזה.

"איך השגת את זה בליין?" שאלתי בקול נפעם.

"אמרת לי לעשות את כל מה שצריך, לא?" שאל עם חיוך עייף.

"זה באמת מדהים בליין", אמרה אריאנה ונכנסה לתוך המעבדה עם הארגז שלה.

היו שלושה חדרים גדולים שם, אחד לכל אחד. עובדים בחלוקים נכנסו פנימה והחוצה עם ציוד שלא חשבתי שאזכה לראות במעבדה שבאמת נחשבת לשלי. מעניין לדעת איך בליין הצליח להשיג את כל זה, זה באמת היה מדהים. נכנסתי לחדר שלי ושקעתי במחקר, כמו שתמיד אהבתי לעשות

===  ===  ===

"מה זאת אומרת לשנות את כיוון המחקר שלנו?" שאלתי בהפתעה.

"פוג'י, אריאנה, אתם בעצמכם אמרתם שהאפשריות הן אינסופיות! אז מה הבעיה שנשנה את הסדר העדיפויות?" בליין לא נראה טוב. היו לו שקיות מתחת לעיניים וזקן לא מגולח, נראה שהוא לא ישן כמה ימים ולחלוטין לא דאג לעצמו.

"טוב מה הנושא שאתה רוצה שנחקור?" שאלה אריאנה בהשלמה.

בליין שתק לכמה רגעים, "שיבוט", אמר לבסוף.

"שיבוט? מה בדיוק אתה רוצה לשבט, בליין?" שאלתי בבלבול.

"את הפוקימון האגדי מיו", אמר וסגר אגרוף בנחישות.

===  ===  ===

שיבוט התאים עצמם לא היווה בעיה, התאים של מיו פשוט השתלטו על כל תא של כל אורגניזם חי אחר והפכו אותם לשלהם. השלב הקשה היה להפוך אותם ליצור חי. מסתבר שהעובדים שהעבירו את הציוד למעבדה לא היו רק עובדים, הם היו חוקרים בעצמם. הם עזרו ושאלו שאלות ובאופן כללי עצבנו אותי.

יום אחד אחד מהם עמד מולי ודרש, "אני רוצה שתתחילו לעשות ניסויים", אמר והזיז את הדף שהייתי שקוע בו.

"ניסויים? אבל זה מוקדם מדי! אנחנו צריכים עוד זמן!" התחלתי להגיד רק כדי לחטוף ממנו אגרוף בפרצוף, המשקפיים שלי נפלו על הרצפה.

"לבוס לא אכפת אם זה מוקדם מדי, הוא רוצה תוצאות והוא רוצה אותן עכשיו! תבקש מה שאתה צריך ותדאג לזה שהניסויים יתחילו בהקדם!" צעק ויצא מהחדר.

נעמדתי והרמתי את המשקפיים שלי. ההשפלה צרבה בתוכי, אבל זה כלום לעומת הגדולה שאקבל כשאגלה את כל הסודות שהDNA של מיו מכיל. וכך הניסויים התחילו.

===  ===  ===

דבר מעניין קרה, כשהשתמשנו בתאים של מיו על פוקימונים, שום דבר לא קרה. התאים השתלבו בצורה מושלמת עם התאים של הפוקימון ופשוט הפכו לשלו. לא משנה עם אילו פוקימונים ביצענו את הבדיקה, התוצאה חזרה על עצמה. התחלתי לראות את בליין פחות ופחות. כששאלתי אותו על התנאים שהמדענים כאן מכתיבים לנו הוא רק אמר "אתה סומך עליי, לא? אז תסבול את זה רק עוד קצת", אמר והמשיך בעבודתו.

נראה שהאחד שהיה אחראי לפקד עלי מאבד את זה כל פעם שהניסוי נכשל.

"למה זה לא עובד?" צעק עליי והתחיל לשבור מבחנות.

"הDNA של מיו יכול להשתנות לכל DNA של כל פוקימון, כשהוא בא במגע עם תאים אחרים הוא פשוט משתנה אליהם כדי לשרוד", אמרה אריאנה מאחוריי. נראה שזה גרם להתעניינות אצלו.

"אז את אומרת שכל עוד נחבר אותו עם תאים של פוקימונים אחרים התוצאה תמיד תחזור על עצמה?" שאל, מנסה להרגיע את עצמו.

"כך זה נראה", כמו תמיד אריאנה אף פעם לא ענתה ב"כן" ו"לא", כמו שכל מדען צריך לענות.

"אולי אם ננסה ליצור משהו כמו שזה עובד בטבע, עם ביצית וזרע זה יכול לעבוד", אמרתי במטרה להרגיע את הרוחות.

"אני אארגן לך מה שאתה צריך! תגרום! לזה! לעבוד!" אמר ויצא מהמעבדה בכעס.

===  ===  ===

שבוע לאחר מכן הניסוי הראשון ליצירת חיים עבר בהצלחה. או לכל הפחות, עבר בהצלחה חלקית. בתוך המתקן שבו ניסינו ליצור חיים, היה יצור ורוד שבחיים לא ראיתי, הוא היה עשוי מהתאים של מיו ושל רטטה. המדען הראשי הגיע ברגע שהוא שמע.

"זה נכון? הצלחנו?" שאל בהתרגשות.

"את זה אנחנו כבר נראה", אמרתי ופתחתי את דלת התא.

היצור הפך לגוש וורוד ופשוט החליק אל מחוץ לתא כמו גוש ג'לי. היצור הצמיח עיניים ופה והסתכל עלינו בחיוך אווילי.

"זה?! זה אמור להיות מיו האגדי?!" שאל בכעס והתחיל לבעוט בשולחנות.

היצור לפתע התקרב לאחד הפוקימונים של אחד המדענים, ראיצ'ו, ואחרי שתי שניות שהוא עמד מולו הוא שינה אליו צורה, הם נראו בדיוק אותו הדבר. ידיים, רגליים, אפילו צלקות שהיו על גבי הראיצ'ו. זה היה מדהים. אפילו המדען הראשי הסתכל על זה בפליאה. אחרי דקה היצור חזר לצורה הרגילה שלו והתחיל להסתובב במעבדה.

"זה לא מה שהבוס רוצה! תיפטרו מזה ותתחילו מחדש!" אמר בכעס והמדענים תפסו את הייצור והכניסו אותו לתוך שק, אין לי מושג מה הם עשו איתו.

מאותו היום ניסינו לערבב את התאים של מיו עם כל DNA של כל פוקימון שהיה ידוע לנו באותו הזמן, אבל התוצאה הייתה תמיד אותו הדבר. החלטתי לקרוא לייצורים הקטנים בשם "דיטו", שנשמע כמו ביטוי באיטלקית "זה כבר נאמר", כלומר היצור הזה כבר נוצר לפני. משחק המילים שעשע אותי. אחרי אינספור נסיונות ואינספור דיטו שיצרנו המדען התחיל להתעצבן שוב.

"למה זה לא עובד? תגרום לזה לעבוד!" אמר והתקרב אליי באיום.

"זה בדיוק כמו ההזרקה. אבל בגלל שהתאים של מיו משתלטים על התאים האחרים בלי שום דבר שיוצר צורה, נוצרת הצורה הזו", אמרה אריאנה והצביעה על אחד הדיטו שהסתובב במעבדה.

"אז את אומרת שהבעיה היא שהDNA פשוט גורם לתאים האחרים להשתנות או שהוא משתנה אליהם במצבים הידועים לנו, נכון?" הוא היה ביריון, אבל הוא לא היה טיפש. "כן, זה בדיוק מה שאני אומרת", אמרה אריאנה והסתכלה עליו במבט קר.

"ומה אם… נשתמש בבן אדם?" אמר כאילו זאת התשובה מתקבלת על הדעת וכולנו טיפשים שלא חשבנו עליה קודם.

"זה עדיין מוקדם מדי לעשות ניסויים בבני אדם! אי אפשר לדעת איך התאים ישפיעו על התאים האנושיים!"

זה היה טירוף, הסתכלתי על בליין אבל הוא רק הסתכל מהצד.

"אני מניחה שזאת אופציה, אבל היא מסוכנת…", אמרה אריאנה בחשש.

"טוב אז אנחנו נשתמש בו!" אמר ותפס את היד שלי.

אריאנה ואפילו בליין הגיעו במהירות ועמדו מול ראש המדענים.

"אתה לא יכול לעשות את זה!" קרא בליין בכעס.

"אם תעשה את זה אתה יכול לשכוח ממני בעזרה לניסוי הזה", אמרה אריאנה.

"הוא הדוקטור הכי מבין בתחום", אמר בליין ונראה שזה הכניס ספקות לאיש.

"לא אכפת לי! אני אעשה את זה", צעק אחרי כמה שניות מחשבה והרים מזרק שהכיל חומר וורוד.

"חכה! אם אתה רוצה להשתמש במישהו לניסוי…", אמרה אריאנה בתבוסה, "תשתמש בי", והורידה את החולצה כך שהצוואר היה כולו גלוי.

"את השתגעת אריאנה? תגיד לה שזה טירוף בליין!" צעקתי לעברם אבל בליין פשוט הסתכל עליי בעצבות.

"פוג'י… אני גוססת בכל מקרה…" אמרה בעצב.

"גוססת?! מה את מדברת שטויות, אריאנה! את צעירה! יש לך עוד הרבה לפנייך!" צעקתי וצחקתי בשיגעון.

"אתה לא מבין… זאת מחלה תורשתית… אמא שלי נפטרה בגיל 25, וככה גם אמא שלה, ואני מתקרבת לגיל בכל מקרה. זה למה למצוא את מיו היה כל כך חשוב לי… חשבתי שאולי… שאולי נוכל למצוא תרופה", אמרה והתחילה לבכות.

"אנחנו נמצא תרופה! אבל זה…", אמרתי והצבעתי על האיש עם המזרק, "זה טירוף!"

"אני מצטערת, פוג'י", אמרה והמדענים תפסו אותי לפתע בזרועות.

היא התקרבה לאיש והוא הרים את המזרק עם חיוך זדוני, ניסיתי להשתחרר מהתפיסה של המדענים אבל הם היו חזקים. האיש הזריק לה את החומר בדיוק בין הצוואר לכתף, שיעבור בשאר הגוף בלי בעיות, שתי שניות אחרי זה אריאנה קרסה. המדענים שחררו אותי ורצתי אליה במהירות, תפסתי אותה רגע לפני שפגעה ברצפה.

"תחיי! בבקשה! בבקשה! תחיי!" אמרתי והסתכלתי עליה בתחינה.

לפתע היא פקחה את העיניים.

"אני אחיה", אמרה וחייכה חיוך עייף אליי.

שמחתי, דמעות של אושר זלגו לי על הלחיים.

"האם זה אומר… שנרפאתי?" שאלה אותי.

"אני לא יודע… נצטרך לבדוק את זה", אמרתי ונעמדתי, כדי לעזור לה לקום.

החזקתי לה את היד רק כדי שפשוט תתמוסס ותהפוך לשלולית ורודה ומגעילה שהתפשטה על כל רצפת החדר. אריאנה איננה.

===  ===  ===

הניסויים המשיכו כמובן, גם בלי אריאנה. התחושה הזאת שהרגשתי שהיא פשוט התפרקה לי ביד… כל פעם שחשבתי על זה, הלב שלי הרגיש כאילו הוא עומד להתפרק. לא אכלתי ולא שתיתי כמה ימים, וכל פעם שאכלתי ושתיתי, פשוט הקאתי הכל.

ניסינו להשתמש בDNA של בן אדם ליצירת השיבוט אבל התוצאה הייתה אותה תוצאה כמו ריהאנה, שלולית ורודה ומגעילה. בין אם זה היה הזרקה לתוך מערכת הדם של האדם או בליעה, או עם זרע או ביצית בתא, התוצאה רק חזרה על עצמה.

"תאכל", אמר יום אחד בליין והגיש לי מגש אוכל, זרקתי את המגש עליו.

"זה הכל באשמתך! הכל אתה אשם! אתה הבאת אותם! בגללך היא מתה!" אמרתי והרגשתי את הדמעות צורבות לי על הפנים.

היה נראה שקשה לו עם המילים שלי אבל לי… לי לא היה אכפת מהבוגד הזה.

"מאיפה אתה חושב השגתי את כל הכסף? אתה חושב שהיינו יכולים לעשות את המחקר שלנו בלעדי זה? היא הייתה מתה בכל מקרה! אתה סתם בוכה על שטויות כרגע!" צעק בליין בחזרה והסתובב בכעס.

"אני שונא אותך", אמרתי בצורה שהוא ישמע ויצאתי מהמעבדה.

כמה לילות אחרי זה התהלכתי סהרורי במעבדה, חושב מה יכולתי לעשות אחרת כדי להציל את אריאנה. 'אולי פשוט הייתי צריך לתת להם להרוג אותי?' כן, זה מה שהייתי צריך לעשות. לפתע ראיתי אור מהחדר של בליין. פתחתי את הדלת וראיתי את בליין עם סכין מעל היד שלו.

"בליין? מה אתה עושה?" שאלתי בדאגה, למרות ששנאתי את מה שהוא עשה, הוא עדיין היה אחד האנשים היחידים שבאמת היה לי אכפת מהם.

"את מה שצריך להיעשות… למען אריאנה", אמר וחתך חתך רחב שגרם לדם שלו לצאת אל תוך דלי. הוא לקח את הדלי, עדיין מדמם, והכניס את הדם שלו ואת הDNA של מיו לתא, ואז התרסק על הרצפה.

"הו לא! אתה לא עומד למות לי עכשיו!" הרמתי אותו וגררתי אותו לבית החולים בשיא במהירות. ברגע שנכנסתי איתו לבית החולים הרופאים לקחו אותו וטיפלו בו, ואני? אני רק הסתכלתי בדאגה.

===  ===  ===

שבוע אחרי זה קרה הלא יאמן, בתוך התא נוצר ולד. הוא היה קטן מקופל והיה לו זנב ארוך. החלטנו לקרוא לו מיוטו, התאריך באותו היום היה השישי לפברואר.

===  ===  ===

מיוטו היראה יכולות אינטלקטואליות גבוהות במיוחד. יותר גבוהות אפילו משל רוב בני האדם מיוטו גרם לי לשכוח מכל מה שקרה ולהתרכז רק במחקר. היה מדהים לראות אותו צומח, ממש כמו ילד קטן שלומד ללכת, הוא למד לתקשר עם בני אדם ולהשתמש בכוחות שלו, כשהוא עדיין בתוך התא. בקצב הזה יהיה אפשר לקרוא לו "הפוקימון המושלם".

===   ===   ===

אני לא יודע איפה הטעות החלה. אולי זה התחיל כשנתנו לילדה קטנה להסתובב במעבדה, לדבר עם מיוטו ולהסביר לו על העולם שבחוץ. אולי זה קרה כששני מדענים עמדו ליד התא של מיוטו וצחקו על זה שהוא עומד לשרת בתור הנשק של צוות רוקט שמסתבר שהיו אחראיים לכל זה. או אולי זה קרה כי פשוט היה נמאס למיוטו מאיתנו, אבל באותו הלילה מיוטו השתחרר מהתא שלו.

הוא הרס הכל.

אני ברחתי והתחבאתי כאילו כל חיי תלויים בזה.

שמעתי צעקות, ראיתי איברים נתלשים ופשוט התקפלתי לתוך עצמי מקווה שמיוטו לא יראה אותי. אחרי מה שנראה כמו נצח, המקום הפך לשקט ורק הלהבות נשמעו, אוכלות כל מה שבדרכן. הרגשתי משב רוח, וידעתי שזה מיוטו, מרחף לו בעליונות כלפי כל מה שתחתיו. 'הוא עומד להרוג אותי', זאת הייתה המחשבה היחידה. שעברה בראשי, אבל לא פחדתי. 'אם יש חיים לאחר המוות, אני עומד לפגוש את אריאנה. ואם אין… אם אין, אז גם ככה לחיים אין משמעות'.

'לא יכול להיות שהוא לא הרגיש אותך', הכנתי את עצמי למכה הסופית… שלא הגיעה. שמעתי עץ נשבר ומשב רוח אדיר, ואז השקט חזר. הצצתי מהמחבוא שלי וראיתי שהתקרה הרוסה לחלוטין, המעבדה בוערת ואין אף אחד במקום מלבדי ומלבד כמה גופות. לפתע נשמעו צעדים וראיתי את בליין יוצא מהמעבדה שלו, הבגדים שלו שרופים, אבל הוא היה בחיים.

הוא זרק לי פוקדור ואמר "תברח מכאן! תתחבא! אסור שימצאו אותך! אני אדאג שכל מה שנשאר כאן לא ימצא לעולם!" צעק וחזר למעבדה, ואז שמעתי דברים נשברים.

הוצאתי את הפוקימון מהפוקדור, זה היה פידג'יוט. עליתי עליו וטסתי משם לאן שהפוקימון לקח אותי.

===  ===  ===

בליין הפך למנהיג המכון באי סיניבר בחסות צוות רוקט שהפעילו מכון משלהם, רציתי להאמין שהוא לא אותו הבליין שנתן לאריאנה למות. רציתי להאמין שהוא השתנה, אבל הייתי פחדן מדי כדי ללכת ולדבר איתו. וככה נשארתי לי, בעיירה לבנדר, מזדקן בבדידות.

===  ===  ===

אם מישהו קורא את המכתב הזה, שלא ינסה אפילו לחפש את מיוטו. מדובר בפוקימון אכזרי שלא יהסס להרוג כל בן אנוש שיעמוד בדרכו, כפי שהבנתי שכבר היה מאוחר מדי. זהו הסיפור שלא סופר על לידתו של מיוטו. הסיפור שלא סופר על לידתו של הפוקימון החזק ביותר שנוצר אי פעם.

דוקטור פוג'י.