יום 368
היום, הבטן שלי התחילה להתכווץ למראה יריבי החשמלי – פיקאצ'ו. אני לא יכול להבין כיצד העכברוש הצהוב הזה יכול להתהלך מתחת לחופת השמיים בזמן שאני מוחזק בכדור טניס שצבוע אדום ולבן. הוא יכול לחזות בזריחת הירח ולהרגיש את חילוף העונות, בזמן שאני כלוא בתוך הזכוכית הגעשית הקטנה והבלתי נסבלת הזו, כאשר אני מוכרח בעל כורחי לשבת בתוך הזוהמה של עצמי. הבוגד הנטען הזה מצא חיבה בעיני הרודן שלנו שטרם הגיע לגיל הבגרות המינית על ידי כך שהוא מכר את חבריו בהרף של שנייה לעבדות נצחית, ויום אחד הוא ישלם על כל החטאים הללו. יום אחד, השאגה המעונה שלי תפיץ את ההד באוזניו בזמן שהאור ידעך מעיניו הגדולות יתר על המידה בהשוואה לגופו.
בתור הערת שוליים, אני כבר לא יכול לזכור את קולה של אמי.
צ'רמנדר.
9 תגובות
הבעליים שלו מזה רעים
הבעלים שלו זה אש
מרושע
מה אתם רוצים על הפוקימונים כלואים בתוך פוקדור
כל לא על
רגע אבל זה לא יכול להיות אש…
צ'רמנדר אוהב את אש.
נכון זה לא אש זה גימשדןנ\'ב
הבעלים שלו הם הכי מרושעים בעולם איזה מן בן אדם כולא את חיית המחמד שלו או במקרה הזה הפוקימון שלו ולא נותן לו אפילו לראות אור יום במשך יותר משנה
מגה פיקאצ'ו סופר רייצ'ו
ככה פוקימונים רואים את המאמנים שלהם אלא אם המאמנים שלהם נחמדים.