פרולוג לחלק הרביעי של הסיפור!

פוקימון – במהירות החושך / איידן סוייר

מדריך פרקים: https://pocketmonsters.co.il/?p=54398

הערה: חלק 4 יפורסם בקצב של 2 פרקים בשבוע.

– – – – –

למשך שעה ארוכה, דבר לא נראה באופק. ואז שלי הבחינה במשהו מעל פני הים. במבט ראשון זה נראה כמו ביצה מתכתית ענקית, אבל היא זיהתה מיד את האלפא.

"עיצרו את הספינה!" קראה.

עשרים וששה אנשי-צוות נוספים חזרו על קריאתה כמו הד. תוך שניות ספורות כולם היו בעמדות, פועלים בכול הכוח, מפעילים מדחפים לאחור ומגלגלים את המפרשים. שלי עצמה ירדה מעמדת התצפית בראש התורן והצטרפה למאמצי המלחים, עד לעצירתה המוחלטת של הגורביס. האלפא הייתה כעת במרחק כמה עשרות מטרים מהם. היה להם מזל הפעם, חשבה, הם מעולם לא מצאו את האלפא במהירות כזו. אבל היא בכול זאת לא רצתה לבזבז רגע נוסף, ומיד פנתה אל סירות ההצלה שהוחזקו בצד הסיפון. כולן עוד היו קשורות במקומן בחבלים חזקים.

"קורדליה!" צעקה שלי.

אישה גבוהה ושרירית כמוה מיהרה לגשת ולעזור לה להתיר את הקשרים. למרות שהיו לבושות במדים זהים לאלה של כל שאר המלחים (חולצת פסים לבנים ושחורים, מכנסיים כחולים ובנדנה כחולה ועליה סמל הארגון, עצם בצורת האות A) שתי הנשים נראו כמו היפוך זו של זו: שלי הייתה לבנה, ג'ינג'ית ומתולתלת, ואילו קורדליה הייתה שחורת עור ושיער, ורק עיניה משום מה כחולות.

"ביקשתי שהסירה תהיה מוכנה עד שנעצור!" נזפה בה שלי.

"הייתי עסוקה בלעצור את הספינה…"

"ומה עשית עד אז? הייתה לך לפחות שעה עד שמצאנו את האלפא!"

"מצטערת".

את המילה האחרונה זרקה קורדליה כלאחר-יד, בלי להפגין שמץ של התנצלות אמיתית. אבל עבור שלי זה היה טוב מספיק. היא העדיפה שקורדליה תמשיך לעזור לה להתיר את החבלים, מאשר שתעצור להיראות מבוישת. לפצות על הטעויות היה עדיף בהרבה על כל גינון אפשרי, וקורדליה ידעה זאת. זו הסיבה ששלי לא באמת כעסה עליה – קורדליה הייתה האדם הקרוב אליה ביותר על סיפון הגורביס, ולא רק הכירה את שלי כמו את כף ידה, אלא גם זכרה תמיד כיצד להתנהג עמה.

רק אדם אחד היה קרוב לשלי יותר מקורדליה. שמו היה מאט, ולמרבה הצער הוא לא שירת עמה בגורביס אלא פיקד על ההאנטייל, הספינה השנייה של צוות אקווה. פעם בכמה שבועות דרכיהם היו מצטלבות, והם היו מנצלים יום שלם לבילוי משותף של סיפורי גבורה, התייעצויות לגבי הצוות ועוד כל מיני עניינים פרטיים, שכל מלח בצוות ידע שאסור להפריע להם במהלכם אלא אם הוא רוצה להפוך למזון לקארוואנות.

שלי חתרה לבדה בסירת המשוטים הקטנה, עד שהגיעה אל דלת מרובעת גדולה שהייתה קבועה בדופן העליונה של האלפא. הדלת כבר הייתה פתוחה לכבודה, ושלי קשרה את הספינה לידית הדלת ונכנסה פנימה. מסדרונות מתכת ענקיים קיבלו את פניה, גדולים מדי לטעמה עבור צוללת ששירתו בה בקביעות רק ששה אנשים. אחת מהם, בלונדינית קצרת שיער שאיישה כעת את עמדת השמירה, הביטה בשלי בחשש מסוים.

"הקדמת", אמרה בקול רועד מעט.

"הרוחות היו לטובתנו", ענתה שלי.

"ארצ'י יתפנה אלייך בעוד…"

"את חושבת שאני אמתין שארצ'י יתפנה אליי? הוא ישמח שלא בזבזנו זמן".

שלי מיהרה להתקדם לעבר בטן הצוללת, היכן שידעה שממוקם תאו של ארצ'י.

"שלי, אני באמת חושבת ש…"

"ילדה, את מדברת פה עם קפטנית בכירה. את אולי מבלה יותר זמן ממני על הצוללת הזאת, אבל זה לא אומר שאת בעמדה לחלק לי פקודות".

היא הפנתה אליה את גבה והלכה. חיילת חצופה, חשבה. ארצ'י הזמין אותה לפגישה, וזה אומר שכול תשומת הלב שלו אמורה להיות מופנית אליה כרגע. כקפטנים, שלי ומאט היו האנשים החשובים ביותר בצוות, מלבד ארצ'י עצמו.

היא הגיעה אל תאו של ארצ'י והביטה דרך החלון המשוריין. נראה שארצ'י נמצא כעת בעיצומה של פגישה עם אדם לא מוכר, אבל מי שזה לא יהיה, הוא בטח לא חשוב כמוה. היא דפקה על החלון ופניהם של שני הנוכחים הופנו אליה. עיניה של שלי חשכו – כעת, כשהביטה בפניו, זיהתה בדיוק את האדם שדיבר עם ארצ'י. זה לא יכול להיות, חשבה, למה לכול הרחות שארצ'י ייפגש אתו? ובכול זאת הוא היה ממש שם, לנגד עיניה.

ארצ'י מיהר לקום ממקומו ולפתוח את דלת התא. הוא היה אדם שרירי אך לא רחב במיוחד, שהתנשא בגובהו אפילו מעל שלי, את פניו השחומים מעטר זקן שחור ללא שפם.

"שלי, היכנסי", אמר בבלבול שלא היה אופייני לו בכלל.

"מה אתה עושה אתו?" שאלה.

"היכנסי", חזר, "אני אסביר לך הכול".

שלי נכנסה אל התא. את קירות המתכת עיטרו כלי-נשק קרים מכול הסוגים: חרבות, קשתות, צלצלים ועוד. מסיבה שמעולם לא טרחה לברר, ארצ'י העדיף אותם בהרבה על פני נשק חם, ועד כמה שידוע לה הוא לא החזיק ברשותו אפילו אקדח אחד, לעומת האוסף המרשים של רובי-קשת שהציג בתאו.

"למה אתה כאן?" הביטה בגבר השני במבט יוקד.

"שלי, הירגעי", ביקש ארצ'י, "הוא אורח כאן. התייחסי אליו יפה".

"אורח?!" חזרה שלי כלא מאמינה.

ארצ'י נעל את הדלת.

"אני יודע שקשה להאמין, אבל יש לזה הסבר, והוא אפילו מאוד הגיוני. אני חייב להודות שהייתי רוצה לחסוך ממך את המידע הזה מלכתחילה, אבל הגעת הנה מוקדם הרבה יותר משחשבתי. הייתי בטוח שעד שתגיעי, האורח שלנו כבר לא יהיה כאן".

"אז תכננת להסתיר את זה ממני? אני מניחה שגם מאט לא יודע".

"כמובן", אמר ארצ'י, "אני לא יכול להרשות שהצוות שלי יידע על כך. את אחת הקצינות הטובות ביותר שעבדתי עמן אי-פעם, שלי, ולכן אני מבקש ממך להאמין שבאמת צר לי עלייך".

ולפני שהספיקה להבין מה קורה, ארצ'י שלח יד אל הנדן שבחגורתו. כאב חד התפשט בגופה, נורא יותר מכול יריית אקדח שספגה בעבר. חרחור נפלט מגרונה ומשהו רטוב וחם החל לזלוג במורד חזה ובטנה, והיא הביטה מטה, יודעת שתמצא שם את הנורא מכול. החרב הנעוצה בלבה הייתה הדבר האחרון שראתה שלי בחייה.