הדרך להתפתחות – פרק 4: לזרום עם זה!

בפרקים הקודמים של "הדרך להתפתחות".

– – – – –

אוקי, בואו נעצור שנייה. מה קורה לי? למה החיים שלי כל כך פסיכיים?

גיליתי שאיבדתי את הזיכרון שלי, שאני מאומץ, שההורים שלי ושל אחיי הלא ביולוגים היו גיבורים, שאני אמור להשיג התפתחות מיוחדת או משהו כזה, שאני לא יודע לשחות למרות שנולדתי לעשות את זה ועכשיו אני נופל אל מותי ממפל מים ענקי שנמצא ליד הבית שלי (או לפחות זה מה שאמרו לי).

לא יאמן. פחות מיום וכל זה כבר קרה לי. אני מניח שכדאי לי לזרום עם זה כי אין לי הרבה ברירות.

אפרופו לזרום…

אני צורח בקולי קולות ברגע שאני רואה את הסלעים המחודדים שאני צולל לתוכם.

אתם יודעים מה? אני לוקח בחזרה את מה שאמרתי.

אני עוצם עיניים וצועק, "ביייייייייייייייייייייייייייייי!" וכן, אני יודע שזה ילדותי. תנסו בעצמכם לחשוב על משהו טוב יותר לומר. "להתראות, חיים אכזריים" זה קלישאתי ובכל זאת, איך אפשר לחשוב על משפט דרמטי באמצע נפילה ממפל מים?

פתאום אני נזכר במה שראלטס אמר לי, שאני פוקימון מים. ואני נופל ממפל. אני ממש מפחד בגלל התקרית שגרמה לנפילה הזאת מלכתחילה, אבל זה או לפעול או ליפול ולמות.

אני שונא החלטות הרואיות.

הגזע שצפתי עליו נופל ממש לצידי, ואז הבנתי מה לעשות. כיוונתי את רגליי שיעמדו על הגזע, לקחתי תנופה מהירה וקפצתי לתוך המפל. החלקתי למטה עד שנחתתי על מדף אבן שבלט מתוכו.

החדשות הטובות הן שאני חי. החדשות הרעות הן שאני לא יודע איך לרדת. החדשות הרעות-בצורה-ממש-לא-נעימה הן שלא בדיוק הייתה לי נחיתה רכה, אלא יותר התרסקות. אני לא יכול להזיז את הרגל.

לפחות אני יודע שהמצב לא יכול להיות גרוע יותר…

פתאום אני שומע קריאות חזקות.

"פרואקי! פרואקי! איפה אתה?" זה קול שאני לא מזהה, אבל אין סיכוי שאני נשאר פה.

"אני כאן! למעלה!" אני לא רואה כלום מתחתי.

"הנה אתה!" אני שומע את הקול שוב, "כולם כבר דאגו". דמות סגולה מופיעה לי פתאום מול הפרצוף. "בו!"

אני צועק בבהלה. היא פשוט הופיעה לי מול הפנים. "אה, אתה בטח לא זוכר אותי מאז שכרטיס הזכרון שלך פורמט."

"…מה…?"

"אני סתם צוחקת. אני שאפט, נחמד להכיר אותך, סוג של."

אה, היא עוד אחת מהאחים שלי.

"ממש דאגו לך בבית, ראלטס הוביל אותנו לאגם ולא מצאנו אותך. למזלי אני יכולה לרחף אז מפל לא יפיל אותי."

הבדיחות שלה איומות. אני צוחק בזיוף כדי לא להעליב.

"בוא נלך הביתה. טפס".

שאפט חזקה בצורה מוזרה. אנחנו עולים חזרה לאגם והולכים חזרה הביתה.

טוב, לא בדיוק הולכים, היא מרחפת ואני מעמיד פנים שלא כואב לי וגורר את הרגל שלי באיטיות. נראה לי שהדאגתי את כולם מספיק פעמים היום.

"אז איך הגעת לשם?" שאפט שואלת אותי. סיפרתי לה את כל הסיפור. "וואו, אחלה מהלך עשית שם. כנראה שבאמת לפעמים צריך לזרום עם זה!" היא קורצת לי. אני מגחך. האמת שניסיתי שזה יהיה משכנע יותר, אבל הרגל נהיית כואבת יותר מרגע לרגע.

"קח את זה" שאפט נותנת לי פרי קטן וכחול. "זה יעזור." היא שמה לב להרבה דברים.

"אתה לא יכול להסתיר את הכאב הזה ממני. הרגל שלך נגררת על הרצפה כמו וורמפל משותק." הפעם לא צחקתי.

אני אוכל את הפרי שלי בשקט. פתאום אני מרגיש הרבה יותר טוב. שאפט נותנת לי עוד חמישה.

"למקרה חירום" היא אומרת לי, "אתה ממש מגנט צרות, הא?"

אנחנו מגיעים הביתה ודיאנסי יוצאת לקראתינו.

"פרואקי! תודה לארכיאוס שאתה בסדר!" היא אומרת בלחץ, "אבל אין זמן לנוח. יש להקה ענקית של סאלאנדיט בדרך לפה!"

שאפט לא צחקה.

אני באמת מגנט צרות.