רשמים מכנס עולמות: זה רק אני והברדס שלי / גלעד

הנה סיפור נחמד שאולי תרצו לשמוע, סיפור על חברות אמיצה בין אדם לברדסו. מאחר ואני נכנס יותר ויותר לעסקי הגיקיות, החלטתי שלכנס הבא, כלומר "עולמות", אני לא אבוא באותה תחפושת של אש קאצ'אם, אלא בתחפושת שונה. חשבתי וחשבתי, ולבסוף החלטתי, אני אבוא מחופש למכשף שחור גלימה.

למה, אתם שואלים? ובכן, למה לא? הרי מכשפים הם האנשים המגניבים באמת בין המקצועות השונים של עולם הפנטזיה, יש להם מטה, מפחדים מהם, והכי חשוב, יש להם גלימה וברדס! ברגע שנפל הדבר, לא היה זמן לבזבז. התקשרתי לתופרת מקצועית שאני מכיר ושאלתי כמה בדרך כלל עולה להזמין אצלה גלימה שחורה של מכשפים. היא לא התרגשה והביאה לי מחיר נהדר. "רק חשוב מאוד שיהיה ברדס! בסדר? תודה". כך סגרתי את השיחה.

אך, איזו גלימה נהדרת, ואיזה ברדס נפלא. התופרת סיימה להכין אותה כבר בפורים בשביל "עולמות" בפסח. אך אבוי, על אף נפלאותיות הגלימה, הבנתי שחולצת טריקו ומכנסי דגמ"ח הם לא מה שמכשפים בדרך כלל לובשים מתחת לגלימה, כך שיצאתי למסע אל התפירה של בד שחור שאותו אלבש מתחת לגלימה.

נדלג קדימה, אל פסח. אני מחליט לבוא ביחד עם חבר שלי, שיש לו גלימה לבנה ושלא הספיק להוסיף ברדס, אל עבר עולמות בשביל שנהיה מכשף שחור ומכשף לבן, אבל הוא נטש אותי מהר מאוד לטובת כנס של משחקי תפקידים. מי צריך אותו בכלל?

היום חם, ולמרות הבד שמכסה אותי, אני מורח קרם הגנה. לא אני אשם בחסרון המלנין שבעור שלי. היי! בטיחות לפני הכל! מהר מאוד הבנתי, שמאחר ואני לא דמות ספציפית, אלא ג'נרית, אז אף אחד לא שם עלי. הייתי חייב לעשות משהו מיוחד. שמתי את הברדס על הראש.

אני חייב להגיד, התופרת באמת עשתה עבודה טובה. היא דאגה שאני אוכל לראות דרך הברדס, אבל זה בהחלט לא נראה ככה מבחוץ. התחלתי כמעט להתנגש באנשים, וברגע האחרון לזוז לצד, זה היה מצחיק לראות את הפרצוף של אלה שהיו בטוחים שאני לא רואה. נכנסתי לשיחות באופן שגרתי עד שמישהו היה מבחין שאני מאחורי ברדס והוא היה קופץ בהפתעה. גם זה היה מצחיק. והכי חשוב, לא נתתי לאף אחד להוריד לי את הברדס.

במקום להסביר למה חשוב לא להוריד את הברדס, אני אדגים את זה בשיחה.

אני עוצר ונעמד מול מישהו אקראי.

מישהו אקראי (אק'): שלום.

אני: שלום.

אק': מי זה? תן לי לראות.

הוא בא להסיר לי את הברדס, אני לא נותן. אחרי כמה נסיונות הוא מוותר.

ההוא האקראי: זה דניאל? זה בטח דניאל. נו, ברצינות. תחפושת יפה.

אני: תודה, אבל אני לא יודע מי זה דניאל.

הוא: אה… אני מכיר אותך בכלל?

אני: לא נראה לי.

הוא: אז אתה סתם איש אקראי שעוצר לפני אנשים.

אני: אני איש ספציפי שעוצר לפני אנשים אקראיים כדי למשוך תשומת לב.

הוא: אז תן לי לראות מי אתה! נו! זה מחרפן אותי!

אני: לא. פני הושחטו בתאונה מצערת.

הוא: איך אתה בכלל רואה?

אני: אני רואה את האנרגיות שלך.

בשלב הזה, מישהי אקראית שהייתה לידו מצטרפת.

היא: הי! איש אקראי! תראה לי מי אתה.

אני: עדיף שלא, פני אינם מחזה נעים.

היא: נמאס לי, פשוט תוריד לו את הברדס, ככה.

היא עומד להוריד לי את הברדס. אני מחזיק את הברדס, וכשהיא מתקדמת כדי לתפוס אותי ולהוריד בכוח, אני זז אחורה כי אני שומר נגיעה, וכי אני לא מתכוון להאבק עם בנות. למזלי, הברדס שומר בשבילי על פני פוקר, כי אם היו רואים את החיוך הילדותי והדבילי מתחת לברדס, כל הדמות הייתה נהרסת.

בינתיים מגיעה עוד מישהי.

מישהי 2: הי! זה אתה עם הברדס!

מישהי 1: כן! תעזרי לי להוריד לו את זה!

שתיהן מתחילות לרדוף אחרי ואני מתחיל לברוח, לוקח לי כמה סיבובים סביב המתחם לאבד אותן. הבנות העקשניות האלו, אני לא יכול להגיד שאני שומר נגיעה, זה ישבור את כל הדמות.

אני מגיע למגרש שבחוץ, שם אני רואה קאסט שלם של הסרט "פרוזן" (Frozen) עם בערך חמש דמויות של הנסיכה אנה, שתי דמויות של המלכה אלסה ואפילו מישהו שמחופש לנסיך האנס, תחפושת די מרשימה, אני חייב לציין. אני עוצר שם כדי להגיד שלום למישהי משם, כי אני מכיר אותה והיא יודעת מי אני.

אחת מהאנות שם מתעניינת: מי זה?

אני: אין לשמי משמעות בשבילך.

היא: תראה לי מי זה.

אני: לא.

היא: אז תן לי לפחות חיבוק.

אני: לא, אני סולד ממגע אנושי.

היא מנסה להגיע אלי ולדרוש חיבוק באמצעות לחץ פיזי מתון. אני נאלץ לברוח שוב. אבל הפעם זה הרבה פחות קשה, כי היא על עקבים ואני יחף. תוך ממספר רגעים אני נמצא במרחק התגרות סביר ואני עובר מריצה קלה לדילוגים, עם נקישת עקבים. היא מתעייפת ואני עובר הלאה, לשגע מישהו חדש.

עד כאן סוף לחוויות שלי מכנס עולמות. אני נהנתי. מקווה שנהנתם לקרוא. להתראות ושלום.