פרק שלישי: תפוס ת'דגל !

שם הפרק: כמה שאני שונא נחשי ברזל!

אלקטרבאז צעד בכבדות, נכון, הוא היה בריא לגמרי, אבל הוא לא האמין שהאמבריון ההוא הביס אותו כל-כך בקלות. הוא הביט אל דיטו. דיטו היה כחול. אלקטרבאז שונא כחול. אלקטרבאז הרגיש רע יותר, הוא נזכר ביום בו עזב את אלקטרו סיטי. כמה הוא היה עצוב, כמה הוא התגעגע לבית האומנת, לגברת אמפרוס ולחבורת המגנמייט והוולטורב, לריח החלודה בבוקר ולקולות החריקה של הדלתות הכבדות. הוא במיוחד התגעגע לחדר שלו במרתף שבו תמיד היה ריח עבש ופשטידות מגעילות. אבל הוא אהב את זה. הכול היה חלוד, ישן ומעיק, אבל הכול היה שלו מאז שנולד. הם חיו בעוני, אבל גברת אמפרוס תמיד חילקה משהו מתוק לכל מי שביקש.

אלקטרבאז היה מדוכא מאוד. הוא הלך לעמדת הקבלה בבניין מבחנים כלשהו – "שני נוסעים, לעכשיו", דיטו אמר לאוניקס שרכן אל עברו. אוניקס שלח את הזנב שלו לעבר אלקטרבאז ודיטו ואסף אותם אל גבו. אוניקס זחל במסילות גדולות בתוך מערות ענקיות מתחת לאדמה."טוב, אנחנו צריכים להחליף לסטיליקס של השעה תשע בהמשך, אז מחכה לנו רכיבה של חמש שעות עד למפרץ ומשם ניקח ווילורד אל האי שיני מגנט".

"השייט יערך עוד שעתיים", דיטו הסביר. "אלקטרבאז? אתה מקשיב לי בכלל?" שאל דיטו.

אלקטרבאז בהה קדימה.

"אלקטרבאז!" דיטו צעק.

אלקטרבאז הרים את מבטו בפתאומיות "מה? כן… אז אתה אומר שאנחנו נהיה כל היום בדרכים. כן, זה ממש מבאס". אלקטרבאז מלמל וחזר לבהות לשום מקום. הוא חשב שהוא חזק יותר. 'אמבריון הוא סתם אפס', הוא חשב לעצמו, 'אז מה אני?'

דיטו הביט באלקטרבאז. 'הוא בדרך כלל מדבר כל הזמן, משהו לא בסדר כאן', דיטו חשב לעצמו.

שתיקה ארוכה. אוניקס נכנס למערה סגולה וגדולה.

"אתה מרגיש את זה?" אלקטרבאז שאל בבהלה.

"מרגיש מה?" שאל דיטו.

"יש כאן הרגשה מוזרה כזאת, כאילו מישהו משקיף עלינו. אתה לא מרגיש את זה?" אלקטרבאז קם בפחד. הוא הסתכל סביבו כדי לוודא שאף אחד לא נמצא איתם על האוניקס.

האוניקס היו המובילים הענקיים ביותר,אבל לא מספיק גדולים בשביל שאלקטרבאז לא יבחין בכך שמישהו נמצא עליהם, אפילו על קצה זנבם. אלקטרבאז הביט סביבו. קירות המערה היו מלאים בחומר סגול ובוצי, מספר סלעים סגולים בלטו מהקירות.

"מה זה החומר הסגול הזה?" אלקטרבאז שאל.

"דיטו?" אלקטרבאז הסתובב במהירות. דיטו נעלם. "דיטו?" אלקטרבאז התחיל להילחץ. משהו לא בסדר. נוזל בוצי התחיל לנזול מתקרת המערה מול אלקטרבאז. "לך מכאן!" אלקטרבאז צעד באיטיות אחורה. חשמל התחיל להצטבר על אגרופו של אלקטרבאז. "תאכל אגרוף חשמל, מה שלא תהיה!" אלקטרבאז צעק ורץ בחבטת אגרוף מחושמלת אל הנוזל הסגלגל. הבוץ הסגול התחיל לקבל צורה. זה היה גריימר חלקלק. גוש כחלחל נפלט מפיו של הגריימר. אלקטרבאז נרתע אחורה מאוחר מידי ופגע בחברו הטוב בעוצמה. דיטו התרסק על הרצפה."דיטו!" אלקטרבאז צעק. הוא הביט בזעם טהור אל עבר גריימר. "אתה תשלם, גוש סרחון!" אלקטרבאז צעק והתקרב עם עוד אגרוף חשמל אל עבר גריימר בריצה. אבל הוא התחמק בקלילות, וכדורי בוץ נשלחו מפיו אל אלקטרבאז. זו הייתה מתקפת "פצצת בוץ". אלקטרבאז עף אחורה. "דיטו? תתעורר! אני צריך אותך!" מלמל אלקטרבאז לאחר שראה גריימר נוספים זוחלים מקירות המערה, ואף כמה מאק. אלקטרבאז צעד אחורה. ואז, כמו יחידה צבאית אחידה, כל הגריימר והמאק פתחו את פיהם. אלקטרבאז יצר מולו מגן שקוף ונוצץ באמצעות המתקפה "מסך אור". זרם אדיר של כדורי בוץ חזקים נורו מפיהם של הגריימר והמאק. מסך האור לא הצליח להדוף את כל פצצות הבוץ. אלקטרבאז נהדף אחורה בכוח. אלקטרבאז קם ממקומו בקושי. זרם עבר בו. הוא לא היה מוכן להפסיד יותר. אלקטרבאז שלח זרם חשמלי אל עבר גושי הרעל שניצבו מולו. החשמל פגע בכמה מהם. עוד זרם של פצצות בוץ, אבל הפעם אלקטרבאז היה מוכן, הוא התגלגל הצידה במהירות ושלח עוד זרם חשמלי. כך נאבקו הגריימר והמאק באלקטרבאז המהיר,מפספסים אותו ומתחשמלים. אלקטרבאז חייך. מספר גריימר כבר התעלפו ואפילו מאק אחד. הבעיה הייתה שעוד ועוד גריימר ומאק התפרצו מקירות המערה. בשלב הזה אלקטרבאז חשש, הוא לא יוכל להלחם בהם אם הם ימשיכו להגיע. הם שוב תקפו אותו והפעם אלקטרבאז לא יכל להתחמק, הוא היה מוקף. אלקטרבאז עצם את עיניו, הוא לא הרגיש דבר, אלקטרבאז פקח את עיניו. האוניקס נעצר, ואז אלקטרבאז הבין, המתקפה המאוחדת של הגריימר והמאק לא כוונה אליו, היא כוונה אל אוניקס. היצור המסכן לא עמד בכוח המשולב של עשרות גריימר ומאק שתקפו אותו בו-זמנית. אוניקס נפל בכבדות.

מאק אחד חייך, "זה מדהים, אנחנו נלחמים קרוב לחצי שעה ואפילו לא שאלת למה אנחנו תוקפים אותך, אתה פשוט צמא לדם! זה מגעיל אותי!" אמר המאק בזלזול ניכר.

"אתם חטפתם את החבר הכי טוב שלי, אני לא צריך סיבות", אלקטרבאז אמר בזלזול אף הוא. "ודרך אגב, אתה גוש סגול, מסריח ודוחה. האם יש משהו שיכול להגעיל אותך?" חייך אלקטרבאז ושחרר עוד פרץ חשמלי לכיוונו של המאק.

מאק עמד מחויך במקום, אבל אז נחת מהתקרה קופינג בעל מעטה בצבע טורקיז, זה נקרא "הגנה".

אלקטרבאז היה מבולבל – "מאיפה הגיע הקופינג הזה פתאום?" שאל את עצמו ואז הוא נזכר, "בוודאי! על קירות המערה יש כל מיני סלעים סגולים ומוזרים, אלה לא סלעים! אלה קופינג!" אמר אלקטרבאז.

חבורה של קופינג הקיפה אותו, "מעולה, עכשיו אני גם מוקף מלמעלה!" חשב אלקטרבאז והתכונן למכת ברק נוספת. כדורי בוץ נורו מפיהם של כל פוקימוני הרעל, לפתע הופיע גראמפיג צהוב משום מקום וכל כדורי הבוץ נעצרו במקום, וזהרו באור כחלחל.

"וואו! זו מתקפת על-חושית, נכון?" הגראמפיג חייך.

"כן, והעוצמתית ביותר שתראה, ילד", אמר גראמפיג. קולו היה זקן מאוד אך עוצמתי וחזק. גראמפיג התרכז בעוצמה, פתאום כל הגריימר, המאק והקופינג ריחפו באוויר. אלקטרבאז בהה בגראמפיג בהתפעלות, הוא עשה תנועה קלה בידיו וכל הפוקימונים המרחפים טסו בכיוון אחיד במהירות גבוהה מאוד. גראמפיג זהר בצבעים בהירים, זו הייתה המתקפה "פולס מרפא" והיא ריפאה את דיטו, אלקטרבאז ואוניקס, על אף שדיטו ואוניקס עדיין היו מעולפים.

"בהצלחה לך, ילד", אמר גראמפיג והתכוון לשגר את עצמו באמצעות המהלך "השתגרות".

"חכה רגע!" צעק אלקטרבאז.

גראמפיג המתין "מה העניין, ילד?"

אלקטרבאז התעצבן מעט, "דבר ראשון, אני לא ילד! קוראים לי אלקטרבאז!" אמר אלקטרבאז בכעס.

"בחיים לא הייתי מנחש", אמר גראמפיג בציניות וגלגל עיניים.

"ודבר שני, מי אתה?" שאל אלקטרבאז.

"אני גראמפיג החזק ביותר בעולם והרביעי מחמישיית השופטים, נעים להכיר", גראמפיג חייך.

"וואו! חמישיית השופטים הם הפוקימונים הכי חזקים בכל העולם! בגלל זה הם גם השופטים הראשיים של התחרות, לא?" אלקטרבאז חייך.

"אל תגזים, יש עוד המון פוקימונים יותר חזקים מאיתנו", אמר גראמפיג, "אבל כן, אני חושב שאנחנו הרבה יותר חזקים בהשוואה למתחרים", הרהר גראמפיג, כאילו לעצמו.

"טוב, להתראות ילד… כלומר, אלקטרבאז!" אמר גראמפיג בחיוך ונעלם.

"רגע! יש לי עוד המון מה לשאול אותך!" התלונן אלקטרבאז. אוניקס התעורר, דיטו התעורר מיד אחריו.

"מה קרה כאן?!" שאלו דיטו ואוניקס  יחדיו. קולו הרם של אוניקס העצום הדהד במערה.

"סיפור ארוך", מלמל אלקטרבאז.

"יש לי זמן", צחק אוניקס. אבל הצחוק שלו נשמע כמו סופת ברקים.

אלקטרבאז סיפר את כל הסיפור.

"כן, ההתקפות האלה קורות כבר מהנסיעה השנייה שלי!" אוניקס צחק / ניסה למוטט את המערה.

"אז למה שאלת בכלל?!" תהה דיטו.

"אה, אני כבר מאוד זקן ואני סנילי!" צחק שוב אוניקס.

דיטו ואלקטרבאז הביטו אחד אל השני במבט שהבהיר 'עלינו על אוניקס קוקו!'

"למה זה קורה?" שאל אלקטרבאז

"יש המון פוקימונים שיש להם אינטרסים לחבל בתחרות", אמר אוניקס.

"אתה אמור להיות חלק מהאלפיון העליון של האוניקס, למה לא תקפת אותם בעצמך?" שאל דיטו.

אוניקס צחק שוב, "כמו שאמרתי, אני כבר זקן מאוד. חוץ מזה, גראמפיג כל היום עובר בין האוניקס שעוברים דרך המערות המרכזיות. הוא בא לעזור ומביס בקלות את כל המטרדים ומרפא אותנו! אם אני הייתי נלחם בעצמי כל הבוקר, לא הייתי יכול לסחוב אתכם עכשיו, נכון?! המשמרת שלי נגמרת רק בערב, כך שאני לא יכול להעסיק את עצמי במלחמות מטופשות!"

אלקטרבאז הרים גבה ואז הוא גם קצת ריחם על גראמפיג שמתרוצץ כל היום, כנראה כבר שלושה ימים ברציפות. אוניקס יצא מהמערה. אלקטרבאז ודיטו הגיעו אל תחנה גדולה בחוץ כלשהו. הם הזמינו שני כרטיסים לסטיליקס. הם חיכו מספר דקות בתחנה ולבסוף הגיע הסטיליקס שלהם.

"אוי לא!" צעק דיטו בדרמטיות.

"מה קרה?" שאל אלקטרבאז בבהלה.

"הכרטיס שלנו! הוא לראש של סטיליקס!" אמר דיטו בדרמטיות מוגזמת.

"אוי לא", מלמל אלקטרבאז. הוא היה נוסע עם סטיליקס כל הזמן. אף אחד לא רצה להיות על הראש שלו. אם הקול של אוניקס נשמע כמו פיצוץ, אז הקול של סטיליקס נשמע כמו המפץ הגדול. כל צליל של סטיליקס ודיטו ואלקטרבאז ירגישו כמו ברעידת אדמה. דיטו ואלקטרבאז עלו על ראש הסטיליקס באימה, הסטיליקס היה מלא לגמרי, לא כמו האוניקס שהיה ריק מלבד דיטו ואלקטרבאז. אפילו על הראש של סטיליקס היו המון פוקימונים. אלקטרבאז הביט לאורכו של סטיליקס, בכל חוליה עמדו שני אלקטרבאז. אלקטרבאז הסתכל לצדדיו וגילה שגם על ראשו של סטיליקס עומדים שני אלקטרבאז, אחד בכל צד. הפעם הנסיעה הייתה מעל פני הקרקע. אבל זה לא ניחם את אלקטרבאז ודיטו. דבר ראשון, כי על הראש של סטיליקס הייתה חבורת של גלום מצחינה. אלקטרבאז ודיטו כמעט נחנקו מהסרחון. אבל לדיטו הייתה שיטה להתחמק מהריח, הוא הפך בעצמו לגלום, מה שגרם לאלקטרבאז לרצות להקיא. דבר שני, סטיליקס לא הפסיק להתלונן: על הרעש, על הריח, על אור השמש, על הלחות הגבוהה, על האור, ועל אבנים.המשמעות בשביל הנוסעים הייתה כאב ראש ואוזניים כואבות. וכמובן, כשהוא לא התלונן, סטיליקס השתעל. מה שהפך את כל העסק למעצבן אפילו יותר. דבר שלישי, מדי פעם היו מגיעים קרבי לאזור הנסיעה של סטיליקס ושלחו סילוני מים לתקוף אותו, אך אלה נהדפו באמצעות מסכי אור של האלקטרבאז שעמדו בכל חוליה.

"אז זה מה שהם עושים, מגנים על סטיליקס", מלמל אלקטרבאז לעצמו, "אולי אם אני אפסיד בתחרות, אני אעבוד בתור מגן סטיליקס".

אך ללא ספק הדבר שהכי הרגיז את הנוסעים בנסיעה המחרידה הזו הוא שהיא נערכה חמש שעות. בתום החמש שעות כל הנוסעים, ביניהם דיטו ואלקטרבאז, ברחו כמו מטורפים מגבו של סטיליקס.

"זהו זה", אמר דיטו שחזר לצורתו הרגילה. "זהו המפרץ. עכשיו אנחנו ניקח ווילורד אל האי שיני מגנט, ובנסיעה הזאת לא נשמע כלום כי הראש של ווילורד יהיה עמוק בתוך המים!"

אלקטרבאז חייך למשמע דבריו של דיטו, היום הזה גרם לאלקטרבאז לחשוב – 'אולי התחרות הזאת גדולה עליי?' חשב אלקטרבאז 'אני לא מסוגל להתמודד עם אמבריון, חבורת גריימר ואפיל לא גלום מסריח תרתי משמע!' אלקטרבאז נשך את הלשון, הוא עבר המון עד עכשיו וזה פשוט לא היה מספיק. אלקטרבאז ודיטו עלו על הווילורד. אחרי זמן מה של שיט, השמש כבר שקעה ואז אלקטרבאז הביט אחורה באמצע השיט, ופשוט לא האמין למראה עיניו.