קטע ספרותי: אחרית דבר / איידן סוייר.

"פיקאצ'ו, מכת ברק!"

ניצוץ חשמלי בקע מלחייו של העכבר החשמלי, ונורה היישר לעבר הזוחל המכונף הענק מולו. זה היה סוף הקרב. זה היה גם הסוף של דרך ארוכה, של לא פחות מ-25 שנה, במהלכה נסע בדרכים והתאמן ונלחם יחד עם חבריו, אנושיים ולא אנושיים, אלה שנפרדו דרכיהם והמעטים שנותרו לצדו עד הסוף. אבל עכשיו הגיע הסוף: הוא אלוף ליגת הפוקימונים.

למחרת הוא התעורר במרכז הפוקימונים, והדבר הראשון שראה היה הגביע הענק מולו.

"מה אתה אומר, פיקאצ'ו? הוא ייראה טוב מעל הטלוויזיה בבית?"

הוא ניסה לדמיין את המראה, אבל לא הצליח להעלות בדמיונו יותר מזיכרון מטושטש של הבית. כל כך הרבה זמן הוא היה בדרכים. כנראה שהגיע הזמן לחזור ולראות שוב את הבית. הפעם, החליט, הוא ייקח את הרכבת; לסחוב את גוש הזהב הזה ברגל לא בא בחשבון.

הטלוויזיה, מתברר, כבר לא הייתה שם. קופסת ה-CRT המיושנת הוחלפה במסך פלזמה תלוי על הקיר שאי אפשר לשים עליו שום דבר. למעשה, גם כל שאר החדר שלו לא היה. אימא הפכה אותו לחדר כושר. הגיוני, חשב, אין סיבה לשמור חדר לילד שבכלל לא נמצא בבית. אותו הלילה הוא ישן בסלון, וזה עדיין היה עדיף על שק שינה בדרכים.

בבוקר הוא הלך לומר שלום לפוקימונים שהשאיר מאחור. קינגלר, מאק, סנורלאקס וכל השאר בילו בחצר של פרופסור אוק. כשנכנס פנימה, אחד הטאורוסים שלו נשף לעברו ובטש ברגליו, מפנה לעברו את קרניו הקטלניות. זה כנראה אחד מהפוקימונים הרבים שהוא לכד ושכח מהם, שמעולם אפילו לא השתמש בו בקרב. מה הפלא שהוא לא מזהה אותו? כל השנים האלה הוא היה של פרופסור אוק הרבה יותר משלו. בעצם, חוץ מפיקאצ'ו, כולם היו הרבה יותר זמן בלעדיו מאשר אתו.

עם חבריו האנושיים הוא לא ראה טעם אפילו לנסות. הוא נשר מבית הספר בגיל 10 ולא היה עמם בקשר מאז. כולם המשיכו בחייהם, חלקם הגדול בטח נשואים עם משפחות. והוא עצמו, שבקושי ידע מעבר לפעולות חשבון בסיסיות ושחייו לא השתנו כלל מאז היום הראשון שיצא למסע הפוקימונים, הרגיש ממש כאילו נשאר כל הזמן הזה בן 10.

"נו, אש? מה תעשה עכשיו?" שאל טרייסי.

מה באמת הוא יעשה מעכשיו? המחשבה הזאת ניקרה במוחו עוד מההתחלה, אבל הוא סילק אותה כמו זובאט טורדני. עכשיו הגיע הזמן להתמודד עמה. ולא היה לו מושג איך.