כריס מצטרף למשימה

כריס ניגש לעבר אותה אישה שמנה שהממנו קודם בעודו מודיע – "אני הולך לבית הספר!"

"מיד כשאתה גומר אתה חוזר לכאן, יש לי אינסוף מטלות בשבילך!" אומרת אותה אישה.

הוא טורק את הדלת מאחוריו, אנחנו לידו, אך מכיוון שהוא לא יכול לראות אותנו, הוא פשוט מסתכל קדימה. "אמא שלי אוסרת עליי לצאת מהבית, אלא רק בשביל ללכת לבית הספר או לעשות מטלות בשבילה. כלומר, אסור לי ללכת עם חברים, לעשות ספורט, כלום. בגלל זה אני שמן כל כך", הוא אומר, ומצביע על הבטן העגלגלה שלו.

אחרי כמה דקות של הליכה הוא נעמד בפני מבנה גדול, ואומר, "זה הבית ספר שלי". הוא נכנס לתוך המבנה, ואנחנו אחריו. מיד כשהוא נכנס, חבורת ילדים גדולי גוף ושריריים, ניגשים אליו ואומרים "תראו מי הגיע, השמן!"

אחד מהם תופס אותו וחובט בפניו, בעוד אחד אחר מושך בתחתוניו של כריס, שצורח בכאב ואומר "תעזבו אותי כבר!"

"אבל אתה שק החבטות שלנו, תינוקי!" אומר ילד אחר, וסוטר ללחיו.

כריס יורק מפיו כמות מכובדת של דם, ואומר "אתם תהרגו אותי בסוף!" בבכי.

הם מסתכלים עליו, מהנהנים לילד שמושך בתחתוניו, והוא עוזב אותם ומפיל את כריס לרצפה. "אז כדאי שלא תיפגש עם המבט של אחד מאיתנו", אומר אחד מהם, "או שזה יקרה שוב".

הם עוזבים את כריס המוכה, שיושב על הרצפה ומדמם. מיד לאחר מכן מגיעים כמה ילדים שנראים בגיל שלו, צוחקים עליו ומשפילים אותו. "תגידו לי שזה לא מספיק?" הוא צועק ומשתעל, ותחושת בטן חזקה אומרת לי שהוא דיבר אלינו. אני מסתכל עליו ומבין שבאמת החיים שלו אומללים. הוא קם ממקומו ויוצא אל מחוץ למבנה, בורח רחוק, ואנחנו אחריו, בעוד כל אסופת הילדים מצביעה עליו וצוחקת.

"תגידו לי שזה לא נורא!" כריס אומר, "זה קורה כל יום מחדש! ולא רק זה, אמא שלי לא מרשה לי לעבור לבית ספר אחר!"

"אתה צודק", אני אומר מבעד לגוף הלא נראה שלי, "זה באמת נורא".

כריס מתיישב במקום, מקפל את רגליו ומצמיד את ברכיו לפניו, ומתחיל לבכות. "אני רוצה להיות אתכם", הוא אומר בבכי, "לעזוב את התרבות המגעילה הזאת, לשכוח מהצרות, מהכל, ופשוט לברוח לנצח". הוא מנגב את דמעותיו, מסתכל לעבר השמיים ואומר "אני לא רוצה אתכם, אני צריך אתכם".

אני מהנהן, למרות שאני יודע שהוא לא רואה אותי, ואומר "אז יש עוד תנאי".

כריס מסתכל לעבר הקול שלי, ואומר "אני מסכים לכל דבר".

"אנחנו צריכים בסיס", אני אומר, "מקום שבו נוכל לדאוג שכל שאר הפוקימונים שלנו יקבלו מקום לאכול ולישון בו, מקום שבו נוכל לתכנן אסטרטגיות וליידע את כולם על דברים".

"ומה אני יכול לעשות בנושא?" שואל כריס.

"אתה לא עומד לעשות כלום", אני אומר, "כי אנחנו הולכים להרוג את אמא שלך".

כריס פוער את עיניו, ושואל בפחד "להרוג את אמא שלי?"

"כן", אני משיב, "ככה נוכל להשתלט על הבית שלך".

"אבל זאת אמא שלי!" קורא כריס בפחד.

"אין לך ברירה", אני אומר, מסתכל סביבי כדי לגלות שאף אחד לא נמצא באזור, ואומר "מהרגע שצילמת אותנו, חרצת את גורלך להיות או מת או כלוא".

אלפא יורד מעליי, ואני אומר "אלפא, תפוס אותו". אלפא הופך לכלוב ברזל, וכולא בתוכו את כריס, שמסתכל עליי בפחד. אלפא מצמיח מתחתית הכלוב ארבע רגליים מוזרות למראה, ומזנק גבוה, עד שהוא נוחת על בניין סמוך. אני מזנק אחריו, ואומר "חוזרים לבית של כריס".

אני לא טורח אפילו לדפוק בדלת, במקום אני פשוט פותח אותה בחזקה. אני מסתכל על הגברת השמנה של הילד האומלל, מזנק לעברה ו… חכו שניה. אני רוצה להסביר משהו. אני ממש שונא את כל אלו שלפני שהם הורגים מישהו הם דופקים נאום, כמו כל הרשעים האלו בסרטים הזולים והגרועים שיש בעולם הזה. לכן, בלי דיבורים מיותרים, אני פשוט מזנק לעבר אותה אישה ומשסף את גרונה במהירות, בזמן שאלפא מכסה את הכלוב של כריס, כך שהוא לא יוכל לראות מה קורה. אני לוקח את הגופה שלה, ולמרות שהיא כל כך כבדה, הגוף שלי חזק מספיק כדי להרים דברים אפילו יותר כבדים.

אני מטיח את הגופה ברצפה, ואומר לדיטו להתפצל. הוא עושה כך והחלק השני שלו מגיע אליי.

אני אומר, "תהפוך ללהביור", והוא עושה כמצוותי. אני לוקח את הלהביור, ושורף את הגופה עד שלא נשאר ממנה כלום, פרט לאפר שאני מעיף בנשיפה חזקה, ולמעט שיירים של דם, שבקושי ניתן לראות. "נפטרנו ממנה", אני אומר, ואלפא חוזר לגופו המקורי וסוגר את הדלת, בעוד כריס נופל על ההרצפה ורועד.

"אני לא יודע מה לחשוב עכשיו…" הוא אומר, "אני לא יודע אם לצחוק או לבכות".

אני מסתכל עליו, ואומר "אתה עכשיו לא חי יותר עם בני האדם. אתה חי איתנו, הפוקימונים, כמו שהבטחנו לך, ובין כה וכה לא היית רואה את אמך יותר. היא הייתה מתה במוקדם או במאוחר, היא לא יכולה להסתדר בעצמה. זאת הייתה הדרך הכי מהירה ופחות כואבת להרוג אותה".

הוא מסתכל עליי כשדמעות בעיניו, ומהנהן. "גם ככה מעולם לא אהבתי אותה". הוא שוטף את פניו בכיור שנמצא לידו, ואומר "מה עכשיו?"

אני מושך בכתפי, אבל אלפא מסתכל עליו ואומר, "עכשיו אנחנו צריכים את העזרה שלך".

אלפא אומר – "צריך קודם כל לתקן את המחשב שלך".

אני קורא בקול סמכותי "אלפא! אני צריך מלחם!" הוא כמובן הופך במהירות למלחם, אני ניגש לאותו מסך מחשב שהרסתי קודם, ומלחים אותו במהירות. אלפא מיד חוזר למצבו המקורי.

"ממתי אתה יודע להלחים?" שואל אותי אלפא.

אני מושך בכתפי, ואז אומר "יכול להיות שזו השפעה מהמצלמה שנגעתי בה, כשהיא הפכה אותי למפלצת".

אלפא מהנהן לאות הסכמה, וכריס מתיישב מיד על הכיסא המרופד שלו, ושואל "מה אתם צריכים לעשות?"

"אנחנו צריכים שתעביר אותנו לאתר לאיתור מספרי טלפון", אומר אלפא, ואני מסתכל עליו בשאלה. ומתחיל להקליד דברים במחשב.

"אם אתם תוהים איך השגתי את המחשב ואת הכיסא", כריס אומר תוך כדי עבודה על המחשב, "עבדתי בשבילו המון זמן".

"איך עבדת?" אני שואל, והוא אומר בתשובה, "ברחתי מבית הספר ועבדתי אצל מישהו".

"מה עשית?" אני שואל, והוא אומר, "לטובתך, עדיף שלא תדע".

"לא שזה מעניין אותי כל כך", אני אומר ומניח את ראשי על הטפרים שלי, כשהמרפקים שלי לצידי ראשי. אם תהיתם איפה אני עושה את זה, אז אני יושב על המיטה של כריס, כשאלפא נמצא על השולחן שעליו מונח המחשב והוא מנחה את כריס. כריס נכנס לבסוף לאתר חיפוש מספרי טלפון, ואלפא אומר לו להקליד מספר מאוד ארוך, עם מלא ספרות, לא זוכר בדיוק איזה ספרות. כריס מקליד את הספרות ולוחץ על 'חיפוש', ומיד נשמע צפצוף חזק מהמחשב.

"מה זה היה?" שואל כריס.

אלפא אומר, "כרגע שלחת אות לכל הצוותים שלנו, הם יבואו לכאן במהירות האפשרית".

"אני רעב", אני אומר וניגש לעבר המטבח שבבית, כשאלפא לצידי, וכריס בחדר שלו משחק במשחק מוזר של איש אדום עם שפם שקופץ על קוביות במחשב שלו.

"אוי, מה הריח הזה?" שואל אלפא כשמבט גועלי מתנוסס על פניו. אני מריח את האוויר, ומתמלא תחושת בחילה נוראית. אני מריח את הדם של הגברת השמנה שהרגתי קודם. הריח הזה כל כך מגעיל, כל כך מסריח, כל כך משתק. אני נופל על הרצפה, החושים שלי מתכהים, ואני שוב מרגיש את אותה תחושה מוזרה של התרחבות העיניים. העצבים שלי מכסים את הפנים שלי, עוטפים את כל הפנים, והפעם גולשים גם לצוואר. נראה שכל פעם העצבים שלי משתלטים על יותר מהגוף שלי. אני מרגיש צריבה בידיים שלי, אני רואה את הכל מסביב הופך להיום בצבע קפה, חום בהיר מאוד, אני מסתכל על הידיים שלי ורואה שהן גדלות ומתנפחות, והטפרים הופכים לקטנים יותר, אך כעבור כמה רגעים התחושה הזאת נפסקת, והכל חוזר לקדמותו.

אני בקושי עומד במקום, מסוחרר, אלפא ניגש אליי ואומר "סנדסלאש? נראה לי שהרגע קלטת את הסוג הרגיל, בגלל הדם הזה שעל הרצפה".

אני מהנהן חלושות ואומר, "אני חייב לשתות משהו".

כריס רץ אלינו ושואל, "מה קורה פה?"

"סנדסלאש צריך מים!" אומר אלפא, וכריס ניגש במהירות לכיור ומוזג לי כוס עם מים. אני שותה את הכוס בלגימה אחת, אבל זה לא מספיק.

"עוד!" אני קורא, וכריס ממלא לי כוס שניה, אבל עדיין אני צמא. לאחר הכוס הרביעית אני כבר מרגיש יותר טוב.

"בסדר, שתיתי מספיק", אני אומר, "עכשיו בואו נאכל משהו".

"לאמא שלי תמיד יש את כל האוכל הכי הטוב, אבל לי אסור לגעת בו", אומר כריס.

"אתה מתכוון לזה?" שואל אלפא שמחזיק בידו חתיכת עוף ענקית, "כי נראה לי שזה אוכל שמתאים לגזרה שלך".

כריס מהנהן, ואלפא מושיט לי את העוף, "תיהנה", הוא אומר ויושב לידי.

"אתה לא אוכל?" אני שואל בעודי לועס את העוף.

"הפעם הבאה שבה אני אצטרך לאכול היא רק בעוד כמה ימים" אומר אלפא, "זה אחד היתרונות בלהיות דיטו".

"זה, וגם העובדה שאתה יכול להפוך למה שבא לך", אני אומר והוא צוחק.

"זה גם נכון", הוא אומר, ניגש לכיור, פותח פה מלא ומחכה למים שיזלגו. כעבור כמה שניות הוא נזכר שצריך להרים את הידית שעל הברז, והוא מרים אותה. מיד נשפכות כמויות של מים לפה שלו, והוא מתחיל לגרגר ולהשתגע, "גרררררגגרררגרגרררר תפ—גרררר".

"הוא מנסה להגיד משהו?" שואל כריס בבלבול.

"נראה לי שכדאי לסגור לו את הברז" אני אומר, וכריס עושה כדבריי. אלפא פוער את פיו לגודל עצום, ונושם – סליחה – ושואב את האוויר שבבית. "פיווו!" הוא נאנח, "מזל שסגרת בזמן, לפני שנחנקתי". אני וכריס צוחקים, ואלפא מנגב את שאריות המים מפיו.

"עכשיו מה?" שואל כריס.

"מחכים," עונה לו אלפא, "עד שיגיעו כולם". וממש כמו קסם, מיד לאחר שאמר את דברים אלו, הדלת נפרצה בחוזקה, ודמויות משונות בגדלים שונים נכנסו פנימה.