המרדף

אני מזנק מבניין לבניין, מנסה למצוא את מיקומו של אותו ילד, כשפתאום אני מבחין בו. הוא הולך במהירות בכיכר הומה אדם. אני חושב לרגע, זה יהיה בלתי אפשרי לתפוס עכשיו את הילד הזה, מכיוון שהוא נמצא במקום מלא בבני אדם. אני חושב על דרך אחרת למצוא אותו. אולי אם אארוב לו במקום כל שהוא, אולי כך אוכל לתפוס אותו כשהוא לבד. אני מסתכל על הילד הזה בחשאי, ורואה שהוא פונה לסמטה צרה וריקה מאדם. ההזדמנות המושלמת. אני מזנק מהבניין הזה לבניין אחר, ואחריו לבניין נוסף, וכעת אני עומד גבוה מעל אותה סמטה. אני מסתכל למטה, ורואה את הילד הולך שם כשהמצלמה בידו. אני מחכה שהוא יתקדם עד למקום עמוק מספיק בתך הסמטה, מזנק ממקומי ונוחת לפניו, כשטפריי נעוצות באדמה. הוא מסתכל עליי בבהלה, ומתחיל לרוץ לכיוון הנגדי, אך אני מזנק לעברו, תופס בו ומטיח אותו ברצפה. הוא נאבק, ושנינו מתגלגלים על הרצפה למשך כמה שניות, עד שלבסוף אני תופס שליטה ומצמיד את גופו לרצפה.

"איפה זה?!" אני שואל בכעס.

"איפה מה??? על מה אתה מדבר?" שואל הילד בלחץ.

אני מסתכל עליו במבט זועם ואומר, "אני יודע שזה כאן, המצלמה הזו, תביא לי אותה מיד!"

הילד מהנהן בלחץ, ומושיט לי את המצלמה. אני תופס בה בידי האחת, ומתכונן לשסע אותה עם השניה, אך במאית השניה שבה אני נוגע במצלמה הזו, אני מרגיש את שרירי העיניים שלי מתרחבים. הכל נעשה אפור מסביב. אני מרגיש את עצבי העיניים שלי משתלטים על הפנים שלי, עד שהם מכסים את כל הפנים. אני נופל על האדמה, בלי שליטה בגוף שלי. אני מבחין בילד שקם במהירות ובורח מהמקום, אני מנסה לתפוס אותו, אך אני לא מצליח לזוז. זה כאילו הגוף  שלי החליט לשבות. אני מנסה לדבר, להגיד 'חזור לכאן', אך לא מצליח להוציא הגה מהפה. אני מסתכל על הטפרים שלי, ואלו מתחילים לגדול, ולהפוך למין צינורות מתכתיים וגדולים. הצינורות מתחברים לאדמה, ולאחר מכן יוצאים גם מהטפרים שעל רגליי ומהקרניים שעל גבי צינורות. כל הצינורות מתחברים לאדמה, ומקימים אותי מהאדמה ללא שליטה. לאחר כמה שניות, כל צינורות המתכת חוזרים ונכנסים אל תוך גופי, בלי להשאיר דבר פרט לזיכרון מהמאורע.

אני מסתכל סביבי בפחד. זה שוב קרה. התחושה המוזרה בעיניים שלי. רק שהפעם זה קרה בצורה שונה, העצבים שלי השתלטו על כל הפנים שלי, ולא רק על חלק מהם, והפעם, במקום נוזל מוזר שיצא מהגוף שלי, יצאו צינורות מתכת גדולים. מה קורה איתי?

אני מזנק לעבר בניין סמוך, תחושת הרעב שבבטני הולכת וגוברת. אני מתיישב במקום, ומתחיל לחשוב. מה אלו הדברים הללו שקורים לי? אני חייב למהר ולפענח את הדבר הזה, לפני שזה יקרה לי עוד פעם. אני שוכח לרגע מהילד, ומתרכז. מה זה יכול להיות? אני חושב, וחושב… מנסה להיזכר במשהו שאולי ירמוז לי על זה… ופתאום, עיניי מוארות. 'סנדספייק' אני שומע קול מהדהד בתוך ראשי. פתאום הכל חוזר אליי. המפגש עם אמבואר במערה, הדיבור על הפוקימון היחיד במינו, סנדספייק. אני נזכר בתמונה המפחידה שלו, ולרגע תוהה, האם ייתכן ששכחתי את כל המפגש הזה? ואם כן, איך זה קרה? יש לי כל כך הרבה שאלות, וכרגע זה נראה כל כך לא אפשרי למצוא את התשובות… בכל מקרה, אני לא עומד להתייחס יותר למה שקרה, עדיף שאני אשכח מכל הסיפור הזה.

אני קם ממקומי, ונזכר שוב באותו ילד, שברח עם המצלמה. איפה הוא עכשיו לעזאזל?! הוא בטח ברח כבר קילומטרים מכאן! אני מתחיל לזנק בין הבניינים, מחפש את אותו ילד חצוף שהחליט שכיף לו לחשוף את זהותנו בפני העולם כולו. אני מזנק, ומזנק, וכמות הבניינים בעיר הזו נראית אינסופית. לפתע, אני שומע קול מוכר מאחורי, "תודה על שעמדת במקום בשבילי!"

אני מסתובב בחיוך, ורואה את אלפא, מחייך ואומר, "לא תאמין מה עברתי בשביל להשיג את ההמבורגר הענקי שאכלתי".

אני מסתכל עליו בשאלה, והוא אומר – "בוא רק נגיד שלמישהו אקראי יהיה טראומה לכל החיים מהמבורגר שיוצא ממנו נוזל סגול מגעיל".

אני צוחק ואומר "היי! תיזהר פעם הבאה, זה יכול לסכן אותנו!"

"אל תדאג", אומר אלפא, "אחרי הארוחה הזאת, שום דבר כבר לא יסכן אותנו".

"צודק", אני אומר, "עכשיו בטח יהיה לך מספיק כוח לכמה ימים!"

"כן, זה נכון", אומר אלפא, "כל עוד אני שומר על השעות שינה שלי".

אלפא מסתכל עליי ושואל "עוד לא מצאת את הילד?"

"ועוד איך מצאתי", אני אומר, "והתכוננתי לשסע את המצלמה שלו, אבל בשניה שנגעתי בה, שוב קרה הדבר המוזר עם העיניים".

"וואו, זה מוזר…" אומר אלפא, "למרות ש… בפעם הקודמת התעלפת, איך עכשיו לא?" אני מושך בכתפיי. "יש לך מושג מה זה הדבר הזה?" אני מסתכל עליו ומתחיל לספר לו על הסיפור של סנדספייק, על איך שאני אמור לקלוט את כל הסוגים אליי דרך פעולה כימית שתתחיל מהעיניים שלי. לאחר מכן אני אומר "עכשיו איך אנחנו עומדים למצוא את הילד?"

"צריך עזרה, חבר?" שואל אלפא ומותח את גופו כאות ליכולת שינוי הצורה שלו.

"כן", אני אומר, "אתה יכול לארגן לי כנפיים שיעיפו אותי לאוויר?"

"יש לי רעיון יותר טוב מסתם כנפיים", אומר אלפא, ומתפצל לשני חלקים.

"מה אתה מתכנן לעשות?" אני שואל. "רק שילוב קטן בין יכולת ההיעלמות של קקליאון למנועי סילון חזקים", אומר אלפא, וחלק אחד שלו משתלט על גופי. לכמה שניות אני מרגיש צריבה ולא רואה כלום, אך לאחר כמה שניות יכולת הראיה חוזרת אליי ואני מסתכל סביבי.

"הפכת אותי לקקליאון?" אני שואל.

"אולי", אומר אלפא, ואני מרגיש דבר מה שמוצמד לגב הקקליאון שלי.

"אני מוכן כשאתה מוכן", אומר אלפא. אני מהנהן, ומנועי הסילן מעיפים אותי למעלה במהירות, בעוד הגוף שלי נעלם ואיתו גם המנועים. אני מעופף בשמיים, כשאלפא שולט במנועים שלי, וכעבור כמה דקות אני מבחין באותו ילד, נכנס למבנה מסוים.

"למטה!" אני קורא, ואלפא מנחית אותי על גג המבנה.

"מה עושים עכשיו? יכול לקחת לו שנים לצאת!" אומר אלפא.

"כנראה שהברירה היחידה שלנו היא להיכנס" אני אומר, "ויש לי רעיון איך".