פוקימון: הסיפור של כולנו – פרק 16: שבעה מדורי גיהינום / חלק ב' (הסוף!)

שבעה מדורי גיהינום / חלק ב'.

ג'וליה ניגבה את הדמעות שלה, רק כדי לראות שהדמויות שהגיחו מאחורי פרסיבל היו וינאזור, מגמורטאר ולפרס. הן נראו מציאותיות מאוד למרות שהיא זכרה ששלחה את האני ראונד נגדם.

"ג'ול", התחיל לומר פרסיבל.

"תקרא לי ג'וליה מעכשיו", היא ענתה.

"אוקי", אמר פרסיבל, "ג'וליה, את לא חייבת להילחם, אני יכול לחזור לעולם המתים ואת יכולה לחזור לחברים שלך. אבא שלך כבר מת, הוא לא ידע כלום אם לא תעמדי בהבטחה שלך. מבטיח".

"אני אדע", היא אמרה והיא נראתה מותשת מאוד.

"את באמת מסוגלת להרוג אנשים?" פרסיבל ניסה לשכנע אותה.

"ואתה כן?" היא שאלה בחזרה.

"זה לא משנה מה אני מסוגל או לא, ולשם הדיון, אני מרגיש ששני אנשים שאני אוהב מתו בגללי. אשתי היקרה ובני האהוב. אז אני לא יודע אם תכננתי את זה או לא, אבל כן הבאתי עליהם מוות.

"אצלי זה שונה", היא אמרה.

פרסיבל: "אני נותן לך הזדמנות להצטרף לחבריך האחרים. אולי אפילו תוכלי לבקר את חברה שלך הנוספת, סנדרה, במרפאה ולראות איך את יכולה לעזור לה. מה את אומרת?"

ג'וליה: "אני אומרת שעם כל הכאב והצער, אני צריכה לעמוד במילה שלי כלפי אבא שלי". היא הניפה את ידה לאוויר והפתח של סלבי נפתח במקום להיסגר. היא סיבבה את האצבע שלה באוויר ואז דיאלגה הרים את הרגליים שלו לאוויר, מה שהעביר את הזמן אחורה.

"סלבי?" אמר פרסיבל כאילו ממתין לכוס המים שהזמין במסעדה יוקרתית.

סלבי ראה את המחזה, התעופף לשמיים, עצר בנקודה מסוימת ואז עצם את עיניו. הוא נראה כאילו הוא באמצע מדיטציה או ישן במקרה הגרוע ביותר. זה לקח לו פרק זמן מאוד ממושך ואז הוא פקח את עיניו ואמר את שמו כאילו דבר לא קרה.

דיאלגה ניסה שוב להרים את רגליו הקדמיות לאוויר, אבל שום דבר לא קרה.

"מה עשית?" היא שאלה בתדהמה.

פרסיבל: "ביקשתי מסלבי שימנע מהזמן לנוע. את מבינה, ג'ול… הכוונה ג'וליה… אם הכוח הזה של דיאלגה יילקח ממנו, הוא לא יישאר שווה הרבה בעיני. ואת, את אומנם חזרת למקורות שלך, לשם שאיתו נולדת, לתחושה הבלתי מנוצחת שהייתה לך בזמן השבטים, אבל הרשי לי לומר לך – מולי זה לא יעבוד".

ג'וליה: "חמודי, שאגת הזמן".

פרסיבל: "לפרס, תקפיאי את המתקפה".

המתקפה נורתה מתוך פיו של הפוקימון האגדי ומיד לאחר שיצאה לדרך, הוקפאה ונפלה בצד הדרך.

"אתה לא משתמש בסלבי נגדי?" היא שאלה בתמיהה.

"את לא משתמשת בכל הכוח שלך נגדי?" הוא שאל בחזרה.

"אני כן", היא אמרה ורקעה את רגלה הקטנה על האדמה.

"אני לא רואה את האני ראונד שלך", הוא אמר בתגובה.

"הוא… הוא… הוא… " היא גמגמה ודמעה בודדת הופיעה על פניה.

"הוא מה?" אמר פרסיבל וחיכה לתגובה.

"הוא לא מוכן להילחם נגדכם", היא לבסוף אמרה.

"ואת כן?" שאל פרסיבל.

"זה שונה, אתה מכל האנשים אמור להבין, אם אשתך הייתה בחיים, או אם היית יכול להציל את הבן שלך, לא היית עושה הכל למענם? לא היית נלחם עבורם? לא היית עומד במילה שלך כלפיהם?"

פרסיבל הנהן. "אבל החיים שלך לא בנויים רק מאבא שלך", לבסוף הוא אמר.

"אני יודעת את זה!"

"יש לך פה את החברים שלך, את מוניקה, הראל, יויו, משער שנרקיס נמצא איפה שהוא בעולם, רוברט, צ'ארלי, ליו, עומר, טל, וענת".

ג'וליה: "מי זו ענת?"

פרסיבל: "האמת גם אני לא יודע מי זו, אבל סלבי עדכן אותי שהצטרפה לחבורה מישהי בשם ענת, אז אני מציין את שמה".

ענת הניפה את ידה לשלום: "היי ג'וליה, נעים להכיר, מקווה שתפסידי והכל ונוכל להיות חברות".

ג'וליה חייכה אליה בעליזות: "היי ענת".

פרסיבל שלח את וינאזור שלו לקרב, אמר לו לשלוח את הגפנים שלו קדימה ולסגור את הפה של דיאלגה. גפנים אדירות נשלחו לעבר הפוקימון האגדי, התלפפו סביב הפה של הפוקימון וסגרו אותו.

"עכשיו אין יותר מתקפות", אמר פרסיבל.

"זה מה שאתה חושב", אמרה ג'וליה.

אבל לפרסיבל הייתה הפתעה נוספת עבורה. הוא שלח את לפרס ואמר לה להקפיא את הרגליים של דיאלגה לאדמה, כך שהוא לא יוכל גם לזוז. המתקפה הייתה מהירה, מדויקת וחזקה במיוחד ומהר מאוד גם הפה וגם הרגליים של הפוקימון האגדי היו מנוטרלות.

"אתה לא תנצח אותי ככה", ג'וליה אמרה.

"אני לא מחפש לנצח אותך, ג'וליה", ענה לה פרסיבל.

המהלך האחרון של פרסיבל היה בשימוש של מגמורטאר ששלח מדי פעם גחלת קטנה, עד שהמטרה הושגה, הפוקימון הענקי היה שרוף. כוחו עזב אותו מדי פעם, בכל פעם קצת.

"אז גם שיתקת את הפוקימון שלי, גם שרפת אותו וגם הקפאת אותו?" היא אמרה בחיוך מופתע.

"ראית מה זה?" פרסיבל גם כן חייך.

"אבא שלי יכול היה לעשות בך שימוש הרבה יותר טוב מסתם להרוג אותך", היא אמרה.

פרסיבל הרצין – "לא הייתי נלחם למען מטרות שאני לא מאמין בהן".

"אבל…"

פרסיבל: "ואני יודע שזה אבא שלך, ואנחנו כולנו יודעים שאת אהבת אותו, אבל מה עם האנשים האחרים שאת אוהבת? מה עם הפוקימונים? מה עם הטבע? הרי בטח משהו מכל זה חשוב לך".

ג'וליה הסתכלה עליו במבט ארוך ואז אמרה – "לעזאזל עם כל זה".

היא הוציאה את ליקיליקי שלה מהפוקדור, אמרה לו שסלבי מעולם לא היה חבר שלו או שלה ולכן לא אמורה להיות לו בעיה לתקוף אותו. היא שלחה את הפוקימון שלה וזה ליפף את הלשון שלו סביב סלבי, תפס אותו בעוצמה וזרק אותו מעבר לשער הפתוח. מיד לאחר מכן המגבלה על הזמן נעלמה. דיאלגה הרים את רגליו באוויר, שבר את הקרח והחזיר את הזמן אחורה. הגפנים של וינאזור נעלמו, האש חזרה לאחור והקרח התאדה. פרסיבל עשה את צעדיו לאחור כמי שעושה הילוך אחורי לתוך השער ואז הוא נעלם לתוך השער.

ג'וליה: "חמודי, שאגת הזמן".

כולכם הייתם מוכנים לסוף, המתקפה נאגרה בפיו של דיאלגה והייתה מוכנה לשיגור.

"לא!" נשמעה צעקה חזקה שהרעידה את כל מי שהיה שם.

רוברט: "מה את עושה מחוץ למיטה?"

סנדרה צלעה את דרכה אל עבר זירת הקרב, חבלות בראשה ורגלה חבושה.

"סנדי".

"ג'ולס".

ג'וליה: "אני מצטערת, אבל הבטחתי לאבא".

סנדרה: "אני יודעת, ג'ולס, אבל גם הבטחת למיו".

כולכם הייתם מבולבלים, אמרתם "מה?" ולא הבנתם מה קורה.

לאור הבעות הפנים שלכם, סנדרה הסבירה לכם מה קורה: "לפני שג'ול הייתה ג'ול, היא הייתה ג'וליה, בתו של הגנרל בניה, והכוח הכי חזק שידע מחוז היסוי. היה לה את הפוקימון הזה בצורתו הקודמת ויחד הם עשו טרור במקום הזה. כל מי שבא נגדה, כולל אבא שלי, מצא את תבוסתו. יום אחד היא אמרה לי שהיא חייבת לעזוב, שהיא מפרה את האיזון והיא חייבת להיעלם מעל פני כדור הארץ. היא שינתה את השיער שלה, קיצרה את השם ונעלמה. אנשים חשבו שהיא מתה. מכיוון שכך, צוות פנינה עלה לשלטון, בהנהגת אבא שלי, אנוכי ופוקימונים אגדיים שנבחרו לתפקיד. אותי החזיקו בצורה לא אנושית. מדי כמה שבועות היו מתכנתים לי את המוח, ושוטפים לי אותו כך שלא אזכור את החברה הכי טובה שלי, את אחותי ואת הזוועות שקרו פה. אבל במהלך הקרב אתכם, משהו השתחרר, משהו נפרץ וזכיתי לראות מחזות מהעבר שלי, דברים שחוויתי ושכחתי, וכעת אני יכולה לומר שעם האבקה שרוברט נתן לי, אני קצת יותר שפויה".

ג'ול התחילה לבכות, ממררת על גורלה המר. לא יודעת מה לעשות.

"את בקרב חברים עכשיו, ג'ולס", אמרה סנדרה.

"אני ממש מצטערת", היא אמרה בתגובה.

"התכופפו", אמרה סנדרה ודחפה את כולם לאחור.

ג'וליה: "חמודי, שאגת הזמן".

המתקפה נורתה לעבר סנדרה, סגרה עליה ואיימה לפגוע בה, ולהפתעת כולם, היא עצרה אותה בידיה, מלהטטת אותה כאילו הייתה קוסמת.

יויו: "את חייבת ללמד אותי את הטריק הזה".

"זה ארכיאוס לימד אותי", היא אמרה ושלחה את המתקפה לעבר ג'וליה שתפסה אותה בידיה, סיבבה אותה סביב עצמה ואז שיגרה אותה בחזרה אל סנדרה. שתי הבנות החלו להילחם עם המתקפה בידיהן החשופות, שולחות אותה, משגרות אותה, מנסות להביס אחת את השנייה.

אחרי כמה רגעים, עומר אמר: "יש לי רעיון".

יויו: "מה הרעיון שלך?"

עומר: "אם סנדרה למדה את הטריק הזה מארכיאוס, אז מיו לימד את ג'וליה את אותו דבר".

יויו: "אוקי, נו, ו…?"

עומר: "ארכיאוס הוא פוקימון שיכול להפוך לכל סוג, עם הפלטות שלו, ולכן סביר להניח שהוא לימד את סנדרה להתמודד עם מתקפות דרקון כמו שאגת הזמן".

מוניקה: "אבל מיו הוא על חושי".

עומר: "בדיוק, הוא לא יכול ללמד מתקפות מסוג שחסין אליו".

הבנות המשיכו להילחם.

עומר: "האם יש לנו פוקימון אופל?"

הראל: "לי יש את אבסול".

עומר: "מעולה, תשגר מתקפת אופל לעבר הקרב".

הראל: "אבסול, תשגר חיתוך לילי לעבר הבנות".

המתקפה נורתה וסנדרה מהר מאוד, ליפפה את הידיים שלה, עשתה תנועה מאוד מוזרה ותפסה את האנרגיה ביד שלה. היא הסתכלה לעבר החברה שלה ואמרה – "עכשיו, תפסיקי עם זה".

"לא", אמרה ג'וליה ונראה נחושה לנצח.

סנדרה שיגרה את המתקפה לעבר ג'וליה שלא ידעה איך להתמודד איתה, נפצעה ונפלה אחורנית. כולם רצו לעברה, לבדוק מה שלומה. בזמן הזה רוברט ניגש לפוקדורים של ליקיליקי ודיאלגה והחזיר אותם לתוכם.

"את בסדר, ג'ולס?" לחשה אליה סנדרה.

"לא", אמרה ג'וליה ופרצה בבכי.

סנדרה חיבקה אותה אליה בעוצמה ואמרה לה שהכל יהיה בסדר. ג'וליה חיבקה אותה בחזרה.

כולם חייכו אחד לשני, הם גברו על עוד אתגר.

"אני לא במצב להילחם", עדכנה אותם סנדרה אחרי שכל הבלגאן שכח, "במיוחד לא נגד אבא שלי".

רוברט: "אנחנו גם לא מצפים ממך להילחם. את וג'וליה תנוחו במרפאה, אנחנו נדאג לשאר".

= = = = =

"אוקי", אמר צ'ארלי בזמן שכולם התארגנו. "שבעה מדורי גיהינום, ואנחנו עברנו את מוטי, את בניה ואת ג'ול.

"מה עם סנדרה, מתוקי?" שאלה ענת.

"מה איתה? אני לא מסתכל על בנות אחרות, חשבתי שכבר סגרנו את זה".

"לא, טיפשון", היא צחקה. "מה עם המבחן של סנדרה?"

"אה, כן, גם סנדרה הייתה שם".

"אז זה ארבעה מבחנים", סיכמה ענת.

"ונשארו עוד שלושה", אמר יויו.

עומר: "אחד מהם חייב להיות אבא שלי".

הראל: "ואם אני מכיר את נרקיס, הוא בטח גם מבחן בפני עצמו".

רוברט: "וארכיאוס הוא השלישי".

"טוב, היה נעים להכיר אתכם", התחיל יויו לומר, "נתראה בגלגול הבא או משהו, הא?"

"מה הכוונה?" שאלה מוניקה.

יויו: "אין לנו פוקימונים, אין לנו כוח ואין לנו תגבורת".

מוניקה: "אה, כן, זה".

רוברט: "יש לנו את האני ראונד ואת דיאלגה של ג'ול, אם מישהו חושב שהוא יכול להשתמש בהם".

"אני לא חושב שהם יקשיבו לנו", אמר עומר.

"נכון, פוקימונים הם לא חפץ שאפשר להעביר מאדם לאדם", המשיכה אותו מוניקה.

"תתבייש לך רוברט שהצעת את זה בכלל", אמר יויו.

לפתע נשמעה אזעקה ברחבי הכפר.

"הנה זה מתחיל שוב", אמר צ'ארלי.

כולם התכוננו לגרוע ביותר, מבטיהם מופנים אל עבר השער הראשי, אל ההרים שמקיפים את העמק שבו נבנה הכפר, אך שום דבר לא הגיח ולא הופיע. ההפך הוא הנכון. היסוי הרחוקה נראתה שוממת יותר מתמיד.

מה שכן קרה היה ששער אפל נפתח מאחורי גבם, ודרכו עברה דמות אחת אפלה למראה ועד שהם שמו לב אליה, היא כבר עברה במלואה ועמדה מולם, מוכנה להילחם.

"זה נרקיס?" שאל הראל. "או שזו זורוארק?"

"נראה לי שזו הכלאה של שניהם", אמר רוברט.

"מה עושים נגדם?" שאל יויו בענייניות.

"אני יודע!" אמר הראל – "אם הטריק שהציל את ג'ול מאחיזת ידה של אביה הוא נכון, אז זה יעבוד גם במקרה הזה. מבחן החברות האולטימטיבי". להפתעת כולם, הראל התקדם לעבר נרקיס, חיבק אותו ואמר לו – "עכשיו אתה בין חברים, עכשיו אתה מוגן". אף אחד לא יכל לעשות דבר בזמן שזורוארק-נרקיס אחז בטלפיים שלו את הראל, הרים אותו מעל האדמה הקשה והעיף אותו דרך השער האפל אל מותו. אבסול רץ אחרי המאמן שלו, לנסות ולהציל אותו ועבר גם הוא בשער, ואז הוא נסגר.

"1:0 לנרקיס", אמר יויו בניסיון להצחיק, "2:0 אם סופרים את הפוקימון שלו".

"זה לא הזמן לבדיחות", אמרה ענת.

שער אחר נפתח ודרכו עברו ליו והאנון סימן שאלה שלו – "חבר'ה, בדקתי בעולם של האנון מה קורה, ותנודות מאוד מוזרות קורות שם, יש מצב שהאיזון כבר לא קיים ולכן עולם האנון נמצא בסכנת הכחדה. ברחתי משם לפני שהוא התפוצץ". הוא הסתכל על כולם שהסתכלו עליו במבט מאובן. "מה קרה לכם?" הוא שאל. לבסוף הוא הסתובב, ראה את הדמות האפלה שהרכיבה את נרקיס ואת זורוארק, נבהל ונפל לאחור.

"צא דיבוק", אמר ליו.

זורוארק-נרקיס הפריד ענן קטן של עשן מגופו וזה ריחף לו לעבר ליו שעמד שם, נכנס לתוך העיניים שלו, האוזניים שלו, האף והנחיריים שלו, אחרי כמה רגעים, ליו נפל חסר חיים על האדמה. אנון ניסה להחיות את המאמן שלו בחזרה לחיים, אבל זורוארק-נרקיס פתח פורטל אפל למראה, תפס את אנון ביד שלו ושלח אותו לשם, לא לפני שהוא סוגר את הפורטל אחריו.

"למישהו יש רעיון?" שאל רוברט בלחץ.

"מה הזקנה אמרה?" שאל צ'ארלי.

"שרק אם נביא את הפוקימון לעשות מעשה טוב, הקללה תרד מנרקיס", ענת אמרה.

"אין איזה אגדי שיבוא ויעזור לנו?" שאל יויו בתמימות. "כאילו, פעם אחת בא סלבי, פעם אחת הופה, למה לא שיבוא עכשיו משהו אחר, קטן ומועיל ויעזור לנו?"

"לא נראה לי שזה עובד ככה", אמר עומר.

רעש נשמע מהשער הראשי וכולם הסתובבו לראות במה מדובר. שם הם ראו את טל מוביל חבורה של פוקימונים פראיים לעבר הכפר, חלקם עייפים וחלקם מבולבלים. כאשר לבסוף הם הגיעו, טל הסביר שהוא יצא להביא תגבורת והצליח להביא משהו כמו שני תריסר פוקימונים. אבל הם לא נשארו שם למשך הרבה זמן. זורוארק-נרקיס התחיל לתקוף אותם במהירות שיא, עובר אחד אחרי השני ומכה אותם, פותח מאחוריהם שער אפל למראה ואז דוחף אותם קדימה. טל היה ביניהם.

יויו: "אוקי, עכשיו זה כבר לא מצחיק".

רוברט: "לא נראה לי שיש משהו שיגרום לזורוארק לעשות מעשה טוב".

ענת: "אז נצטרך להיפטר ממנו".

"מה זאת אומרת, מתוקה?" שאל צ'ארלי.

"החבר שלכם כבר אבוד, אנחנו רק נמות ביחד איתו אם ננסה להציל אותו. אנחנו צריכים לחשוב על אסטרטגיה אחרת. כלומר, להוריד אותו".

מוניקה: "לא בא בחשבון".

עומר: "כל המסע שלנו ביחד ובסוף נבגוד אחד בשני כמו בניה, יריב ולבנטון?"

ענת: "אז שמישהו אחר יחשוב על משהו, כי הרגע הוא הוריד שלושה מהחברים שלכם בלי למצמץ".

כולם חשבו על זה בזמן שזורוארק-נרקיס עמד שם, מחכה לטרף הבא שלו. עשן יוצא מתוכו. ובכלל, חזותו נראית חצי אנושית, חצי מפלצתית, והוא לא נראה כמו אחד שמתכוון לעשות משהו טוב בזמן הקרוב.

עומר: "מה ליו אמר?"

מוניקה: "שהמימד של האנון עומד להתפוצץ".

עומר: "ומה סנדרה אמרה?"

מוניקה: "שג'ול הפרה את האיזון".

עומר: "לא היינו צריכים לעצור את ארכיאוס מלתקוף את המחוז".

צ'ארלי: "למה לא?"

עומר: "כי אז היה מופר האיזון ואז דברים היו מסתדרים כמו שרשום במערה".

רוברט: "הטוב לא יכול להתקיים בלי הרע. ולהפך".

עומר: "לפי איך שאני רואה את זה, הרוע תמיד היה קרוב לניצחון. אבל בכל פעם שהוא שלח את הנציג שלו, אנחנו היינו פה כדי לאזן את הדברים. מבינים? כשמוטי הגיע, ליו עצר אותו. כשסנדרה הגיעה, מוניקה עצרה אותה. כשג'ול הגיעה, סנדרה ופרסיבל עצרו אותה. כשבניה הגיע, כולם הגיעו כדי לעצור אותו. מה יכול עכשיו לעצור את נרקיס?"

רוברט: "שום דבר".

"בדיוק!" על פניו של עומר נפרס חיוך ענקי. אם המערה הזו צודקת, הקללה צודקת והאיזון צודק, אז אנחנו לא צריכים לעשות כלום כדי להיפטר מהרוע הזה. הוא יעשה מספיק נזק, משקל הרוע יהיה גדול מנשוא ואז…"

מוניקה: "העולם יתאזן באופן אוטומטי".

יויו פנה אל רוברט: "אני מצטער, אחי".

רוברט: "על מה?"

יויו: "על זה שאמרתי לך שאסור לנו להשתמש בדיאלגה. זו הייתה ההחלטה הכי חכמה שאפשר לעשות".

רוברט: "מה הכוונה?"

יויו: "אם מה שעומר הוא נכון, אז למה להשתמש בדיאלגה כדי להחזיר את המתקפה של ארכיאוס?"

רוברט: "דיאלגה יכול להזיז דברים ספציפיים בזמן?"

יויו: "כמובן".

רוברט: "ואם המתקפה תרד על המחוז…"

יויו: "…הרוע ינצח".

רוברט: "ואז הטוב יאלץ לצאת ולאזן את המצב".

הם רצו לעבר המרפאה, ראו את ג'ול ואת סנדרה מדברות ביניהן, חולקות רגע חברי על כוס של תה. הם הביאו לה את הכדור של חמודי והסבירו – "ג'ול, זה חשוב מאוד, אנחנו חייבים שתגידי לחמודי שלך לבטל את הביטול שבוטל על ידי מיו על המתקפה של ארכיאוס".

ג'ול הסתכלה עליהם במבט מוזר: "מה?"

"אנחנו רוצים שהמתקפה של יום הדין של ארכיאוס תפגע בהיסוי".

"אבל זה יהרוג פה את כולם…" היא התחילה לומר.. "אה, הבנתי מה אתם רוצים לעשות. בסדר. צאו מכאן ואני אדאג לשאר".

= = = = =

"מעניין מי יופיע כדי להילחם בזורוארק-נרקיס", שאל יויו.

"אולי זה יהיה זאפדוס", אמר צ'ארלי בתקווה.

"אני רוצה לראות את קאלירקס", אמר עומר.

"דווקא מיראידון יהיה יותר מגניב", אמרה ענת ואף אחד לא הבין למי היא התכוונה.

"יש לי תחושה שדווקא זייגארד יופיע", אמר רוברט.

מוניקה: "כולכם חולמים בהקיץ. אם יש אגדי שאני רוצה שיצטרף זה קוביאיי".

כולכם התווכחתם בזמן שהשמיים נהיו קודרים, השמש נעלמה והרוח נשבה בעוצמה. לפתע כדורי אש ענקיים הופיעו ברקיע. הם נפלו במהירות שיא לעבר האדמה והפעם מיו לא הופיע כדי לעצור אותם. הם פגעו בנהר והשמידו אותו. הם פגעו בכפר והעלו אותו באש. הם פגעו בחלקים נרחבים של מחוז היסוי והפכו למכתשים בוערים וחסרי חיים שכל מה שהיה ברדיוס של 5 ק"מ מהם נמחק מעל פני האדמה.

"חשבתי על משהו", אמר יויו, "אולי כדאי לנו להסתתר? שלא יצא מצב שגם אנחנו נהפך לז"ל".

"לא", אמרה מוניקה בהחלטיות.

"אנחנו ניצמד לנרקיס", המשיך אותה עומר.

הם נצמדו עד כמה שיכלו למפלצת שהייתה מורכבת מזורוארק ונרקיס. מצד אחד שומרים מרחק כדי שהיא לא תתקוף אותם ומצד שני לא מתרחקים ממנה יותר מדי כדי שמתקפת יום הדין לא תפגע בהם.

בשלב מסוים נשמע פיצוץ אדיר במרחב.

"מה זה היה?" שאלה ענת.

"נראה לי שהמימד של האנון הלך פייפן", הסביר צ'ארלי.

"חייבים לעזור לרוע", אמרה מוניקה אחרי כמה רגעים ארוכים.

"לא", אמר עומר והצביע על המפלצת.

האופל, העשן והמפלצתיות של זורוארק-נרקיס התחילו להיות בחושות, כמו בקלחת לא ברורה. בועות של דברים מוזרים בקעו והתפוצצו על גבי היצור ותהליך היפרדות התחיל להתרחש. רגע אחד יד של אדם יצאה משם, ורגע שני יד של זורוארק יצאה משם. היה זה תהליך כואב, מכוער וארוך במיוחד שבו האיזון החליט לחזור למחוז והדבר הראשון שהוא התמקד בו, זה מקור כל הרוע – הקללה.

בסופו של דבר זורוארק נפרדה מנרקיס שקרס על האדמה, היה בעמידת כלב והתנשף בכבדות.

"שום אגדי לא הופיע", אמר יויו.

"אין אגדיים, אבל יש לנו את נרקיס", אמר עומר והצביע עליו.

נרקיס נעמד על רגליו, אמר לזורוארק שהוא לא רוצה אותה יותר בחיים, ואם היא אוהבת אותו, שתעזוב אותו לנפשו. ידה של זורוארק ציירה עיגול באוויר, פתחה שער אפל וחשוך למראה ונכנסה בתוכו. כולם נשמו בהקלה כשראו אותה עומדת על מפתן השער, דמעה בודדת יורדת לה מהפנים.

ואז זה קרה במהירות שיא: זורוארק שלחה את ידה, משכה את נרקיס והשער האפל נסגר מאחוריהם.

מוניקה, יויו, רוברט, ענת, צ'ארלי ועומר עמדו שם המומים. לא יודעים איך לעכל את מה שקרה.

מתקפת יום הדין נגמרה והם נותרו לבדם במערכה.

"אז מי עכשיו?" שאלה מוניקה.

"אבא", אמר עומר.

"תזכיר לי כשנסיים את כל זה, להתקשר לאבא שלי ולומר לו שאני אוהב אותו", אמר יויו.

כולם הסתכלו עליו במבט מוזר.

= = = = =

"התגעגעתם אלי?"

מוניקה ועומר: "אבא?"

הנוף ההרוס של היסוי נעלם לחלוטין, במקומו הופיע עולם אחר לגמרי, הפוך ומלא דברים מוזרים. לדוגמה: הבניינים היו תלויים הפוך, השמיים היו סגולים והיו 7 ירחים במקום אחד לבן. גם האוויר במקום לא היה בדיוק פחמן דו חמצני, אלא משהו אחר, חוצני, ולא נוח. כלומר – הם יכלו לנשום שם, אבל זו לא הייתה מלאכה קלה עבור ששת המאמנים שבאו להילחם ביריב, מנהיג צוות פנינה.

הוא היה רכוב על פוקימון, ספק שטן, ספק נחש, ספק לטאה. היו לו 6 זרועות שיצאו ממנו והוא היה ענקי. הוא היה השליט של המקום הזה וכשהוא נהם, כל העולם רעד ביחד איתו. החבורה ידעה שהקרב הזה הולך להיות הקשה מכולם והם נערכו עם הפוקימונים שלהם. מוניקה הוציאה את אינטליאון, צ'ארלי את טוקסטריסיטי, ועומר את אינפרנייפ.

"אין לנו עוד פוקימונים?" שאל יויו בדאגה.

"לא", ענה רוברט.

"רצחו לנו את כולם", אמרה ענת.

"שלושה נגד אחד לא נראה כוחות", אמר יריב.

עומר מצא נקודה בעולם ההופכי שבה הוא ידע שהוא בטוח מליפול לשמיים, הוא נאחז בה בעוצמה ואז הוא התחיל לפקד על אינפרנייפ לזוז במהירות שיא ולהקיף את היריב שלו.

יריב: "איפה אמבריאון שלי?"

עומר: "מת. מעשה העבדים שלך".

יריב: "ומאיפה השגת את הפוקימון הזה?"

עומר: "מהמקלט שזרקת אותי אליו".

יריב נדהם לרגע ואז אמר: "אתה חלש כמו אמא שלך, גם היא ריחמה על חלשים".

עומר: "שלא תעז לדבר על אמא שלי".

יריב: "ומה תעשה?"

להביור נשלח לעבר יריב וגיראטינה נאלץ לעשות פנייה חדה באוויר על מנת להתחמק ממנו.

מוניקה בזמן הזה שלפה את הסמארטפון שלו וניסתה להגות אסטרטגיה שכללה את הפוקימונים שהיו לרשותם.

צ'ארלי לא מצא את מקומו, התקדם צעד אחד, נפל לשמיים ואז חזר בחזרה לאדמה. טוקסטריסיטי חיכה להוראה.

יריב: "אמא שלך מצאה את הפוקימון הזה, אמרה לי שעלינו לדאוג לנו, לטפל בו. אמרתי לה שהיא מטומטמת, וזרקתי אותו לצינוק. אם לשפוט לפי ההתנהגות שלה כלפייך, היא לא למדה הרבה".

"אתה תתנצל על הדברים שלך", אמר עומר.

"זה שפיתחת את הפוקימון הזה לא אומר שהוא חזק", התגרה בו יריב.

"אתה לא יודע מהי בכלל עוצמה", אמר עומר.

"אה, כן? ואתה תלמד אותי?" יריב המשיך בלחימה הפסיכולוגית שלו.

"אני חשבתי במשך הרבה זמן שאני הבן שלך, שאני צריך להתנהג כמוך, להיות אכזר כמוך, וכשניסיתי את זה, לא הגעתי למקומות רחוקים. להפך, זה רק עצר אותי מלהתקדם. קח לדוגמה את המקרה עם האנונימוס, אתה זוכר אותו? אם הייתי אדיב אליו, נחמד וטוב לב, הוא היה נפתח אלי. הוא לא עשה את זה. גם כשניסיתי להילחם כמוך, ולעבור על כל החוקים, או שהפסדתי או שניצחתי אבל הרגשתי מופסד. רק כאשר רכשתי חברים, חשבתי על אנשים אחרים, ניסיתי להטיב עם הסובבים איתי ופעלתי לטובת הכלל, דברים התחילו להסתדר. קח לדוגמה את זה שהכרתי את אחיותיי, את שתיהן, חברתי לשני חברים שלא איתנו כאן היום, ופיתחתי את הפוקימון הזה".

יריב: "ותן לי לנחש, אהבה היא מה שתביא אותך לנצח אותי כאן היום?"

עומר: "אני אומר שאני לא רואה בעצמי הבן שלך יותר. אני הבן של אמא שלי".

העקיצה הזו לא פגעה ביריב, אבל הלהביור של אינפרנייפ כן. גיראטינה היה צריך לעבור במראה דו כיוונית כדי לרפא את הזנב שנפגע מהמתקפה. עומר שם לב שרוב העולם הזה בנוי בצורה מוזרה: בניינים הפוכים, עצים שגדלים לכל הכיוונים, ומראות מכל עבר, חלקן של זמן וחלקן של מרחב.

"מה זה המקום הזה?" שאל עומר.

"זה העולם ההופכי", הסביר יריב, "המקום שבו גיראטינה שולט".

עומר: "ולמה הוא לא עולה על פני האדמה".

יריב: "כי הוא וארכיאוס לא מסתדרים כל כך".

עומר: "אה, אז ארכיאוס הגלה אותו לפה ומצא לו תפקיד שולי".

יריב: "משהו כזה".

עומר: "כמו שלבנטון ובניה לא ראו בך משהו מוצלח והיגלו אותך בערך?"

המשפט הזה דווקא עבד על יריב שהורה לגיראטינה להשתמש במתקפת כוח צל.

ברק ומים נשלחו לעבר המתקפה ואידו אותה. יריב הסתכל לעבר מי ששלח אותה וראה אותם תלויים אי שם על העצים הסגולים, את מוניקה ואת צ'ארלי, ביחד עם הפוקימונים שלהם.

"אלה חברים שלך?" שאל יריב.

"זו הבת שלך", אמר עומר.

יריב רכב על גיראטינה קרוב מאוד למקום שבו מוניקה עמדה, הוא הסתכל בה במבט בוחן בזמן שגיראטינה חלף שם ואז אמר – "היא לא נראית כמו הבת שלי".

עומר: "כן, נו, טוב, יש דברים שמשנים את הניראות של האדם, אתה יודע? כמו לא להיות שטוף מוח על ידי מושארנה, או כמו להיות נאהב על ידי המבוגרים האחראים עליך, אז היא קיבלה חיים יחסית נורמליים, ביחס אלי ואל סנדרה".

סנדרה. השם הזה עורר את יריב. "איפה היא?"

"המרנו אותה בחזרה", אמר עומר.

"אתם מה?" יריב התעצבן.

"היא בצד שלנו עכשיו, אבא"… אבל עומר לא סיים את המשפט ומתקפת צל עצומה נורתה לעברו. הוא התחבא מאחורי זכוכית ענקית שהתנפצה לאלף רסיסים. בתגובה לכך, כמה בניינים נעלמו, כמה עצים שינו את הצבע שלהם, וגיראטינה שינה צורה.

"מעניין", אמר עומר.

"אתה תחזיר אותה אלי מיד", פקד עליו יריב.

"או שמה?" התגרה בו הפעם עומר.

"או שתפגוש את יוצרך", אמר יריב.

"נראה לי שזה מה שאני עושה גם ככה, לא אבא?" חזר עומר וחייך.

"יא בן של זונה", אמר יריב והורה לגיראטינה לירות קרן של צללים שהתנפצה על כמה בניינים והעלימה אותם.

עומר: "אתה מודע לכך שקיללת הרגע את עצמך?"

בזמן שהם נלחמו פיזית ומילולית, מוניקה אמרה: "יש לי!"

"מה?" אמר צ'ארלי.

"המראות האלה מחזיקות את העולם הזה קיים, בלעדיהן הוא לא יכול להתקיים".

היא קראה לעומר, אבל זה סימן לה אגודל מורם. הם כבר הבינו אחד את השני בלי מילים. מסתבר שהוא הבין את העניין הרבה לפניה.

יריב: "לפחות אני מתנחם שאם בדרך כלשהי תמצאו דרך להביס אותי, ובוא נודה על האמת, זה לא יקרה. לפחות לא עם הפוקימון העלוב הזה שיש לך, ג'וליה – הבת של בניה – תשלים את המלאכה שלנו".

"אה", אמר עומר ועכשיו ממש התאפק לא לצחוק לו בפנים, "סלבי הביא את פרסיבל מעולם המתים ויחד עם סנדרה, הם סוג של עצרו את ג'ול מלהפוך את העולם המקורי לפח זבל אחד גדול".

"מה?" התרעם יריב ופקד על גיראטינה לתקוף עם כוח צל.

"מסתבר שאנחנו די טובים למרות הכל", אמר עומר וחייך.

יריב: "אתה בחיים לא תהיה כמוני. אומנם באת ממני, אבל אין בינינו שום דבר דומה. אתה תמיד תחיה בצל שלי, תמיד אנשים יסתכלו עליך אחרת, תמיד ישפטו אותך לרעה, ורק אם תהיה חכם ותצטרף אלי, נשלוט בעולם הזה ביחד".

"אה, טוב שאמרת, אין לי שום רצון לשלוט בעולם הזה, בעולם של היסוי או בכל עולם אחר", אמר עומר וירה להביור לעבר גיראטינה ששוב נשרף בזנב ושוב עבר דרך זכוכית דו כיוונית.

"טוב, הזמן למשחקים נגמר", אמר יריב והתחיל לשלוח כדורי צל לעבר יויו, רוברט, וענת שהיו חשופים מאחר ולא היה להם פוקימונים שיצילו אותם. מוניקה וצ'ארלי מיהרו להגיד לפוקימונים שלהם שיתקפו את המתקפות של גיראטינה, אבל לענת זה היה מאוחר מדי, היא נפלה לשמיים, וברגע האחרון צ'ארלי תפס אותה בקצות האצבעות.

"אני לא מצליחה להחזיק", היא אמרה.

"אני תופס אותך", הוא אמר ונזכר ברגע הזה שחווה עם אבא שלו.

"אני אוהבת אותך", היא אמרה לו מבעד לזיכרון ששטף את מוחו.

לפתע הזיכרון של צ'ארלי הפך למציאות וצללית ענקית שנראתה בדיוק כמו זאפדוס תפסה את ענת, הניפה אותה על גופה, והניחה אותה במקום מבטחים, הרחק מהישג ידו של יריב. ואז הצללית נעלמה.

"את בסדר?" צעק צ'ארלי.

"מעולם לא הייתי טוב יותר", אמרה ענת.

מוניקה: "רוברט, אתה ראית את מה שאני ראיתי?"

רוברט: "כן, מסתבר שלעולם הזה יש חוקים משלו".

הם באו לצעוק לעומר על הגילוי שלהם והוא שוב הניף את ידו וסימן להם אגודל מורם.

עומר: "אז אבא, לפני שמגיע הסוף, אתה רוצה לומר משהו?"

יריב: "כמו מה?"

עומר: "כמו… אני מצטער? כמו… אני אוהב אותך? כמו… ארכיאוס טעה".

יריב: "הטעות היחידה שנעשתה זה שהבאתי אותך לעולם, פושטק בן זונה!"

עומר הורה לאינפרנייפ להטיל פיצוץ אש, הוא עצם את עיניו והריץ את כל הילדות שלו במוח, את אמא שלו, את הילדות העשוקה בבית הספר, את הניסיון האין סופי שלו לרצות את אבא שלו, את הדמעות, הלילות הבודדים, והכעס, וככל שעומר התמלא ברגש, כך גם המתקפה של אינפרנייפ הפכה לגדולה ודליקה יותר. כשהוא לבסוף ראה את אמא שלו קורסת בחדר הישיבות כשהוא נשלח אל הצינוק, האש הייתה בכל עבר, שורפת כל בניין הפוך, עץ סגול וזכוכית שנקלעה לדרכה. יריב צעק אליו "מה עשית", ומהר מאוד היה עליו לברוח דרך הפתח הבין מימדי לעבר העולם האמיתי. שם לגיראטינה, כך מסתבר, אין הרבה כוח.

עומר: "אינפרנייפ, תכיר, זה אבא שלי, הוא המאמן ששלח אותך לצינוק כשהיית צ'ימצ'אר. יש לך משהו לומר לו?"

הפוקימון המפותח הסתכל על יריב במבט שונא, גיראטינה ניסה להגן על המאמן שלו, אבל אינפרנייפ הקיף את עצמו באש והתחיל לרוץ לעבר יריב, צובר מהירות ומומנטום בדרך. מתקפות האבן כמו כוח עתיק, מתקפות האדמה כמו כוח אדמה ומתקפות הצל כמו כוח צל נהדפו מגלגל האש שהתגלגל לעברו. אינפרנייפ עבר דרך גיראטינה, ואז פגע בעוצמה ביריב שנשרף בלהבות השנאה שהוא בעצמו יצר.

אחרי כמה רגעים, אינפרנייפ נעמד בתוך ערימה של אפר ואבק שהיו פעם יריב והפוקימון שלו והוא ניגש לעומר וחיבק אותו. "עשינו את זה", אמר עומר. "נפטרנו מעונשו של זה".

= = = = =

בונג.

כוכבים התחילו לנוע במהירות בשמיים.

בונג.

עונות השנה התחלפו כאילו שנה עברה לה בתוך דקה.

בונג.

אור בוהק הופיע לו במרומים.

בונג.

משהו לבן, גדול ומאיר עשה את דרכו לכדור הארץ.

בונג.

ארכיאוס בכבודו ובעצמו ניצב מול ששת המובחרים.

ג'ול וסנדרה הצטרפו אל מוניקה, יויו, רוברט, ענת, צ'ארלי ועומר. כעת הם היו שמונה.

ג'ול הושיטה יד לעבר הפוקדור של ליקיליקי ובהבזק אור אחד בעיניו של ארכיאוס, כל הפוקדורים של כולם התכווצו ונעלמו כלא היו.

|עשיתם טעות שלקחתם את הצד של מיו| אמר להם ארכיאוס בטלפתיה.

"אתה תלחם באנשים חסרי ישע?" שאל אותו רוברט.

ענת: "כן, האם אין לך בושה? אין לנו פוקימונים להילחם איתם".

צ'ארלי נעמד לפני ענת, משמש כמגן אנושי על מנת להציל אותה מפני ארכיאוס.

מוניקה עשתה את אותו דבר, והגנה על אחיה הקטן עומר. סנדרה הצטרפה אליה מיד אחרי.

יויו מחא דמעה שירדה לו מהעין, "אם רק היה לי פה את פטריק להגן עליו".

רוברט – "בוא נעשה כאילו אתה חשוב לי ואני אגן עליך".

ג'ול: "לא יהיה צורך בכך".

יויו: "אבל ג'וליה…"

היא הסתובבה לעברו, חייכה את החיוך המתוק והישן שלה ואמרה לו – "תקרא לי ג'ול". היא הוציאה משרוקית מהפה שלה ושרקה בה.

בונג.

ארכיאוס נראה לחוץ.

בונג.

ארכיאוס הסתכל ימין ושמאל בלי הרף לראות מה קורה ומאיפה הוא יגיע.

בונג.

מיו הופיע משום מקום.

"מיו מיו מיו מיו מיו" (שלום לכם אנשים יקרים, תודה לכם על כך שנלחמתם לצדי, על כך שהראיתם לי נאמנות ועל כך שבחרתם בצד הטוב, למרות שהיו לכם הקרבות רבות לאורך הדרך).

|מיו| אמר ארכיאוס בכעס.

"מיו מיו מיו מיו מיו מיו מיו" (עכשיו, אם תואילו בטובכם לזוז מעט אחורה, אני הולך להילחם).

|חשבתי שזה לעולם לא יקרה| אמר ארכיאוס והתנגח בעוצמה במיו.

שני הפוקימונים לקחו את הלחימה שלהם לקצה כדור הארץ, לאטמוספירה, שם הם היכו, התנגחו, ושלחו מתקפות חסרות רסן אחד נגד השני. בשלב מסוים ארכיאוס לבש את כל הפלטות שלו ושלח מתקפות מכל מיני סוגים. מיו הדף אותם אחת אחרי השנייה בקלות רבה.

יויו: "יאללה, הימורים מי מנצח".

סנדרה: "בוא נקווה שמיו, כי אם ארכיאוס ינצח, אתה יודע מה יעלה בגורלנו".

ג'ול: "אני בוחרת להסתכל על חצי הכוס המלאה".

רוברט: "זו ג'ול שאנחנו מכירים ואוהבים".

עומר: "מסכנים כל הפוקימונים שלנו, שהיו צריכים למות כדי שנגיע לנקודה הזו".

צ'ארלי: "ומה עם כל החברים שאיבדנו".

ענת אמרה: "אולי מיו יוכל להחזיר אותם איך שהוא".

מוניקה: "אני בספק. הוא חזק, והוא באמת בעל כוחות שאין לאף אחד מאיתנו או אפילו לארכיאוס, אבל אפילו הוא לא יכול לנצח את המוות".

כשהם סיימו את הדיון, פגר ענקי ולבן נחת בקרבת מקום אליהם. לוחות ענקיים נפלו מיד לאחר מכן, ננעצו עמוק בלב שלו, והביאו אותו למנוחת עולם.

מיו ריחף אליהם ואמר: "מיו מיו מיו מיו מיו" (אני מצטער שהייתם צריכים לראות את הצד הזה שלי, אבל לא היה מנוס, הוא פשוט לא ידע להתנהג יפה).

ג'ול צחקה למשמע הדברים.

מיו הסתכל סביב, בחן את הכפר ההרוס ואת המחוז כולו. לבסוף הוא הסתכל עליהם ואמר: "מיו מיו, מיו מיו מיו? מיו מיו מיו מיו מיו?" (יש לי שאלה לכל אחד ואחת מכם, מי רוצה לחזור לעולם האנושי ומי רוצה להישאר כאן איתי בעולם הפוקימונים).

רוברט היה הראשון שאמר – "לעולם האמיתי בבקשה". מיו הנהן בחיוך, אמר כמה פעמים את השם שלו ורוברט התעופף לו לרקיע, עף דרך פתח בשמיים ונעלם.

ענת וצ'ארלי הסתכלו אחד על השני, חייכו ואמרו – "אנחנו נישאר פה".

יויו – "אין לי מה לחפש בקרב אנשים, מה גם שיש לי פלריאון שמחכה לי בספארי, אז גם אני אשאר פה".

מוניקה, סנדרה ועומר התקרבו אחד לשני. מוניקה הסתכלה על אחותה התאומה ועל אחיה הקטן ואז עטפה אותם בחיבוק ענקי, "לאף אחד מאיתנו לא הייתה ההזדמנות לחוות משפחה כמו שצריך, אז לא איכפת לי איפה נהיה, כל עוד נהיה ביחד", היא אמרה.

"מסכים", אמר עומר וחיבק את אחיותיו בצורה מגושמת.

סנדרה – "שלא תתרככו לי פה", היא התלוצצה. בסוף היא הסתכלה על מיו ואמרה לו – "אנחנו נשארים כאן".

ג'ול הלכה בצעד מהוסס לעבר סנדרה, הושיטה את ידיה לאוויר וחיכתה. כשזו התפנתה משיחת האחים שלה, היא חיבקה אותה בעוצמה, לחשה לה סוד בין חברות. לאחר מכן היא חיבקה את מוניקה, את עומר, את ענת, את צ'ארלי, ואת יויו שגם הגיע למצב שהוא בוכה.

ג'ול: "אני חייבת לשמור על ההבטחה שלי לחבר ותיק, וגם אני אעזוב לכדור הארץ". מיו הנהן להבנה ודמעה שקופה עזבה את עינו השמאלית.

"מיו מיו מיו" (בואי, אני אלווה אותך לשם), ושניהם נעלמו בהבזק של אור.

הסוף.