גוף מורעל… או שזה מרעיל?

"אמא!" קורא ילד צעיר שבדיוק היום חל יום ההולדת השלושה עשר בחייו. "היום היומולדת שלי, למה אני צריך לבלות את היום הזה בלשטוף כלים ולזרוק את הזבל?"

הילד הצעיר, בעל שיער חום לא קצר ולא ארוך, עם עיניים כחולות וצבע עור בהיר, שנמנן ולא גבוה במיוחד, מסתכל על אישה מבוגרת בעלת משקל עודף ותספורת קוקו אסוף בקצה ראשה, שמשווה לה מראה של מכשפה.

"כדי שהישבן השמן הזה שלך יתחיל לעשות משהו מועיל בבית הזה, ולא מעניין אותי מתי!" קוראת אותה אישה, אמו של הילד.

"אמא, די כבר, נמאס לי!" קורא אותו ילד, "למה אני צריך לסבול את זה? אני ילד! רק התחלתי את כיתה ז'! למה אני צריך שתתנהגי אליי ככה?"

אמו של הילד מסתכלת עליו במבט של בוז, ואומרת "אתה לא ילד", בכעס, "אתה עבד! ותמיד תהיה! למה שאדם כזה עלוב, שמן ומלוכלך, יהיה בכלל זכאי לתנאי מחיה רגילים?"

"אולי כי כל הדברים האלו קרו בגללך?" קורא הילד, "את הולדת אותי, קראת לי כריס, חייכת אליי, אבל מאז שאבא נפטר בתאונת דרכים, עוד כשהייתי בן שש, את מתייחסת אליי כאילו אני לכלוך! טפיל שנכנס לחיים שלך!"

"מה שנכון – נכון!" קוראת האם, "ועכשיו לך תזרוק את הזבל הזה כבר!" כריס מסתכל על אמו במבט שונא, וטורק את דלת ביתו.

"בוקר— מה זה הריח הזה?" קורא אלפא בתדהמה, "מי היצור המעוות שחרבן שם?!"

"איוו!! אני קורא בביקורתיות על מילותיו הגסות, מסתובב אל פח הזבל שעליו דיבר אלפא, וקורא שוב, "איווו!"

"איך הצלחנו לישון בתנאים האלו?"

"אולי כי לא ידענו שאנחנו ישנים במזבלה?" קראתי בקול רם.

"אולי!!" קורא אלפא וסותם את אפו. לפתע, הבטן שלו מתחילה להשמיע קולות קרקור מוזרים.

"אוי לא…" אומר אלפא, "אני חושב שאני זקוק לאוכל…"

"אולי יש בתוך הפח משהו?" אני שואל. "איו, שם? בתוך כל הסירחון?!" שואל אלפא באימה, "אני לא אוכל משהו שבא משם!"

אני מהנהן, וחושב על פתרון. "מה כל כך מסריח שם, בכל מקרה?" שואל אלפא, "אולי תבדוק את זה?"

"בסדר, אני אבדוק", אני אומר וקופץ על הפח הגבוה, "רק אל תאשים אותי אם כשאני מוציא את הראש משם אני עם שלושים עיניים, או משהו כזה".

אלפא צוחק, ואומר "ועוד איך אני יאשים אותך". אני מכניס את הראש פנימה, הכל חשוך. אני מסתכל מסביב, ולפתע מבחין במקור הזוהמה – גוש גועלי בצבע סגול כהה, ששוכב על הפח. אך פתאום, בשניה שאני מסתכל עליו, הגוש מתחיל לזהור. הוא זוהר באור חזק, ואני יכול להרגיש שהוא נוגע בי, למרות שנראה שהוא לא יוצר עימי מגע כלל וכלל. תחושה צורבת ממלאת את פנים גופי, ממש כמו חומצה, ואני מרגיש את שרירי עיניי מתרחקים אחד מהשני ומתרחבים. משמע שהעיניים שלי גדלו קמעה.

"סנדסלאש?" שואל אלפא בחשש, בשעה שהעצבים שסביב העיניים שלי מתחילים לגדול ולגדול, ולקבל גוון סגול זוהר, יוצאות מארובות העיניים ונמשכות לפנים שלי. "מה קורה לך?" הוא שואל, הפעם אפשר לראות את הפחד בפניו. אני מרגיש רעד מפחיד בגוף שלי, כאילו עכשיו סוויפר קטלני נעץ בליבי את זנבו או את ניביו. אני שם לב שהכל מסביב הופך לסגול, אני קם ממקומי ללא שליטה, ומתחיל להפריש מהקוצים שעל גבי נוזל סגול ומפחיד למראה. אני רואה את אלפא, מסתכל עליי בחרדה, מסתכל על הנוזל שיוצא ממני, שמתחיל להפוך לבועות. לפתע, כל הנוזל והבועות נשאבים לתוך הגוף שלי חזרה. מיד לאחר ההרגשה המכאיבה הזו, הגוף שלי חוזר למצבו המקורי. מותש ומסוחרר מהמכה האחרונה, אני נופל על רצפת הלבנים הקשה, ונרדם, בלי שליטה.

"סנדסלאש?" אני שומע קול נשי מעומעם. אני פוקח את עיני באיטיות, ונדהם לראות שמולי עומדת בלוסום, פניה מודאגות והיא מנענעת את גופי קלות. "סנדסלאש, הכל בסדר?"

אני קם ממקומי במהירות, וקורא בקול "בלוסום, את כאן!"

"כמעט", אומרת בלוסום, ומתחילה להתעוות. לא עוברות חמש שניות, ואני מבין שאלפא עבד עליי כדי שאקום. "נפלת בפח הזה יותר מדי בקלות!" הוא קורא וצוחק, אבל אז מסתכל עליי במבט רציני, ושואל, "היית מודע למה שקרה לך קודם?"

"מודע לגמרי", אני אומר, "אבל… איך זה ייתכן? מה קרה לי?"

אלפא חושב קצת, ואומר "אין לי מושג. אולי כדאי שפשוט נתעלם מזה? אין משהו שאנחנו יכולים לעשות בנושא…"

אני מהנהן קלות, ואומר "אולי באמת כדאי… אבל כשאגלה מה קרה, אני לא עומד להתעלם".

"מוסכם", אומר אלפא, ומסתכל בחיוך רחב לעבר השמיים הנקיים מעננים, "מעניין שבעיר כזו מזוהמת השמיים כל כך יפים".

"אבל אין כמו השמיים בעמק הפוקימונים, אה?" אני אומר.

הוא מחייך ואומר, "אני די מתגעגע למקום ההוא…"

"גם אני", אני משיב, "אבל אם לא נעשה משהו בקשר לסאטושי הזה, העמק שלנו יכול להיות בסכנה ענקית. לכן אנחנו חייבים לטפל בו, אחרי זה נחזור לעמק והכל יהיה בסדר!"

"אני מקווה…" אלפא אומר, ולפתע קופץ ממקומו בבהלה וקורא בלחישה "תתחבא!"

אני מיד עושה כדבריו, ולא בודק מפני מה הוא נזהר כל כך, כדי לא להסתבך. אני שומע קול קרקוש שמגיע מהפח, ושומע קול שנשמע כמו נער צעיר והוא אומר "נמאס לי! אני שונא אותה!" בקול בכייני.

אני מוציא את הראש קלות, אך מיד אלפא דוחף אותו למטה וקורא, "אמרתי לך להתחבא, דפוק!"

אני תוקע בו מבט כועס ועושה תנועה של אגרוף עם היד שלי, אבל הוא מתעלם. "מה זה היה?" נשמע שוב הקול.

"יופי, מטומטם, עכשיו הוא גילה אותנו!" אומר אלפא בכעס.

"מי נמצא שם?!" שואל הקול.

"מה נעשה??" אני שואל, "אתה לא יכול להפוך למשהו שיעבוד עליו? כי אם אחד מאיתנו יחשף, הלך עלינו!"

"תן לי רגע לחשוב…" אומר אלפא, לא לפני ששנינו מגלים ילד צעיר שמסתכל עלינו בעיניים פעורות.

הילד, בעל שיער חום וגוף שמנמן, מסתכל עלינו בעיניים פעורות וקורא "לא נכון…"

"מה עכשיו, גאון?!" שואל אלפא בכעס, "הברירה היחידה שלנו זה… רגע, בעצם אין לנו שום ברירה!"

"אתם פוקימונים!" קורא הילד. אני שותק במבוכה ומגרד את אחורי ראשי בעצבנות. מה אנחנו אמור לעשות עכשיו?

"אני לא חולם, נכון?" שואל הילד בתדהמה, וצובט את לחיו ליתר ביטחון.

"לא, זה מציאות!"

"את האמת, אף אחד לא יאמין לו", אומר לי אלפא, "בוא פשוט נסתלק מכאן במהירות ונסיים את הסיפור הזה".

אני מהנהן נחרצות, קופץ על אחד הפחים ומזנק לגובה עשרה מטרים בערך, נוחת על קיר של בניין, מזנק שוב ונוחת בפסגתו, כשכל הדרך אני מחזיק את אלפא באחת מידיי.

"נראה לי שאנחנו בטוחים מכאן למעלה", אני אומר לאלפא.

הוא מסתכל למטה ואומר, "בוא תראה, הוא עדיין יכול לראות אותנו". אני מסתכל למטה, ורואה את הילד בוהה בנו,כשחפץ קטן ומוזר בידו. הוא מחזיק את החפץ הזה אל מול עיניו, ופתאום יוצא ממנו אור חזק ומסנוור, שנמשך לשבריר שניה. שנינו סוגרים את עינינו בחזקה, וקוראים קריאת התפעלות, "מה זה היה?"

"רק רגע…" אומר אלפא, ופוקח את עיניו באיטיות.

"מה זה?" אני שואל ופוקח את עיני גם כן.

"מצלמה!" קורא לפתע אלפא, "הוא צילם אותנו במצלמה שלו! עכשיו הוא יכול להראות את זה לכולם!"

אני מסתכל עליו במבט מבולבל, והוא אומר, "אתה לא מבין את המשמעות של זה? כולם ידעו שאנחנו קיימים! כולם ידעו על הפוקימונים!"

אני מסתכל עליו במבט מבוהל, ומיד מסתכל למטה, לעבר הילד, ונדהם לגלות שהוא נעלם. "איפה הוא?" אני שואל.

אלפא מסתכל גם כן למטה, ואומר במבט מודאג "אוי לא…"

"מה נעשה?" אני שואל בפחד.

"חייבים למצוא אותו ולהרוס לו את המצלמה הזאת!" אומר אלפא.

"אתה בטוח שאתה לא יכול להפוך לאיזה משהו שימצא אותו במהירות?" אני שואל.

"לא", אומר אלפא, "כבר אמרתי לך קודם שאני חייב אוכל, ועד שאני לא יאכל אני לא אוכל להפוך לכלום". אני תוהה לרגע כמה שימושי אלפא במשימה שכזו.

"אוקיי", אני אומר דרוך, "אז כנראה אני אצטרך למצוא אותו בעצמי".

"ומה אני, עז?" שואל אלפא. "אתה תחפש לך אוכל באיזור. אם מישהו רואה אותך, תתחבא. נפגשים כאן בעוד שלוש שעות. ברור?" אני אומר.

"כן, המפקד!" אומר אלפא ברצינות.

אני מזנק ממקומי, נוחת על הבניין שבצד השני, ומתחיל לקפוץ בין הבניינים שבעיר, בחיפוש אחר אותו ילד שעלול לחרוץ את גורלו של עמק הפוקימונים כולו.