פוקימון: הסיפור של כולנו – פרק 11: החיים שלפני הנפילה!

הוא ישב במסדרון הבודד כמו מה שנראה כמו שעות. אור הפלורסנט מדי פעם הבהב ומכונת המשקאות החמים קרטעה את ימיה האחרונים. הוא לא ישן על מיטה נוחה כבר שבועות, יש יגידו אפילו חודשים, אבל גם אם הייתה מזדמנת לו מיטה נוחה עם כרית נוצות מפנקת, הוא ידע שהוא לא יוכל לישון עד שהנושא ייפתר.

את קסנדרה הוא הכיר בתיכון, בשנה הלימודים הראשונה, היא הייתה ה"חנונית" של השכבה, תמיד סחבה איתה את כל הספרים ביד, לא נעזרה בארונית שהקציבו לה, לא שמה אותם בתיק ולא דמיינה אפילו להשאיר אותם בבית. ההסבר שלה מאוחר יותר היה "ואם ארצה לדעת משהו, איך אמצא את זה אם לא תהיה לי את הגישה לכך". הוא רצה להציע לה ללכת לספרייה, או לבדוק אצל אחד המורים, אבל הוא שתק, שבוי בחיוכה הביישני. הוא תמיד היה נוכח כשהיא נכנסה לכיתה, הוא פתח לה את הדלת, אמר לה "שלום, אני ממש שמח לראות אותך", ומעביר לאמה את החומר הלימודי כשהיא הייתה נעדרת. יום אחד, בשנה האחרונה לבגרותם, הוא ראה אותה מהלכת במסדרון בית הספר עם יותר מדי ספרים כרגיל, ואז היא נפלה. הוא רץ לעברה, הרים את מה שיכל והגיש לה אותם. זו הפעם הראשונה שהיא דיברה איתו – "תודה", היא אמרה לו וחייכה.

"אני פרסיבל", הציג את עצמו והושיט את ידו ללחיצת יד. ואז הוא ראה שהידיים שלה תפוסות בספרים ומשך את ידו לאחור.

היא בחנה אותו לרגע, העבירה את כל הספרים ליד אחת ולחצה את ידו בעוצמה מפתיעה. "לי קוראים קסנדרה, אבל אתה יכול לקצר את זה אם בא לך". היא העבירה את שערה מאחורי האוזן.

"אני לומד איתך בכיתה…" התחיל לומר.

והיא אמרה – "אני יודעת, אתה איתי במדעים, מתמטיקה, אנגלית, עברית וגיאוגרפיה".

"אז למה אף פעם לא אמרת לי שלום?" הוא מלמל בשקט, אבל רעש התלמידים שעברו לידיהם השתיק אותו.

היא אמרה לו משהו כמו – "אני חייבת ללכת" והיא פנתה ללכת.

"קסנדרה…" הוא התחיל לומר בשקט, אבל רעש הצלצול, הילדים וההמולה היו חזקים יותר. "קסנדרה", הוא הרים את קולו, וזה עדיין לא עזר. "קסנדרה", הוא כבר שאג את זה בקולי קולות, "תרצי לצאת איתי בערב שישי?" כשהוא אמר את זה כל המסדרון היה שקט ויצא שהוא היחיד שקולו נשמע. כולם צחקקו, ריכלו בינם לבין עצמם וקסנדרה הסמיקה עד שהפכה לאדומה. "כן", אמרה והלכה משם.

השאר כאמור היה היסטוריה.

הם חיו 52 שנים ביחד, בנו בית, התאהבו, הולידו 7 ילדים, ואפילו ציפו בשלב מסוים לנכדה. אבל הכל נקטע ביום שבו היא התקפלה מכאבים במטבח הבית שלהם, ידה מונחת בעוצמה על בטנה והיא דומעת מרוב כאב, מנסה בכל כוחה לא לצרוח. פרסיבל בדיוק נכנס לבית, הניח את סל הקניות שהביא מהשוק, דיבר על הדואר שהם קיבלו ואז הוא פנה אליה במטרה לקבל נשיקה. היא כבר הייתה מקופלת על הרצפה בישיבה שפופה, מתנשפת ולא מסוגלת להוציא מילה מהפה. הוא רץ ישר אליה, חיבק אותה, שאל אותה מה קורה, כשלא הבין מה לעשות, קרא לאחד השכנים בשכונה, זה מיהר להגיע בריצה, מבט אחד הספיק לו כדי לקבוע מה אירע פה והוא התקשר בטלפון למגן דוד אדום.

"יש לנו מקרה חירום".

כשהרופא לבסוף יצא אל המשפחה שבינתיים התאספה בבית החולים באותו לילה, הוא בישר להם שלקסנדרה יש סרטן אגרסיבי ביותר, שלב 4, לא ניתן לריפוי ולא ניתן לטיפול. מאותו יום הוא העביר את חייו אל המוסד הזה, ישן על הספסל הלא נוח, חי מוופלים של מכונת הממתקים ומתקלח בכיור של צוות העובדים. העיקר לא לעזוב אותה.

כשהתעורר מהחלום בהקיץ שלו, נזכר פרסיבל בבקשה האחרונה שהיא אמרה לו כשהיא עוד הייתה בהכרה – "אני רוצה שתמשיך לחיות, שתעשה משהו טוב, שתצא לראות עולם, תטפל בחיות, משהו". הוא נשבע באותו רגע שזה מה שיעשה.

הרופא יצא כמה שעות לאחר מכן, ובישר לו את הבשורה המרה. קסנדרה הלכה לעולמה.

= = = = =

"מון, האפוטרופוס שלך הגיע", אמרה המטפלת.

"מון וגוזמה על העץ יושבים. מ-ת-נ-ש-ק-י-ם", צחקה עליה ג'ובי בזמן שמוניקה שרכה שרוכים.

"הוא לא החבר שלי, הוא המאמן שלי", הסבירה מוניקה, "וקוראים לו גונזאפ בכלל".

"הוא בא לפה כל שבוע, נותן לך לשחק עם הליטוויק שלו, מלמד אותך דברים, את חושבת שהוא לא אוהב אותך?"

"ג'ובי, את בעצמך אמרת שאת לא יכולה להרגיש אהבה למבוגרים כי זרקו אותך לפה כשהיית קטנה. אצלי זה דומה… אצלי זה שונה.." אמרה מוניקה וסומק עלה על לחייה.

"אז מה הסיפור שלו?" שאלה ג'ובי ושיחקה עם הבובה שהמטפלת נתנה לה כשהגיעה למוסד.

"הוא איש חשוב, הוא סוג של מורה, הוא מחפש אנשים עם כישרונות והוא מטפח אותם", אמרה מוניקה.

"כמו שהמטפלת מטפחת אותנו?" שאלה ג'ובי.

"בדיוק", אמרה מוניקה וסיימה לנעול את נעליה.

"איך אני נראית?" שאלה מוניקה את ג'ובי ועמדה מולה בעמידה סתמית.

"כמו גבר", אמרה ג'ובי.

"האמת שאת לא הראשונה שאומרת לי את זה".

"למה את לא מאריכה את השיער? או שמה קצת איפור? או לובשת שמלות יפות?" שאלה ג'ובי.

"שמלות יפות? ממתי ראית בחיים שלך שמלות יפות?" שאלה מוניקה בגיחוך.

"לי יש שמלות יפות ולבובה שלי יש שמלה יפה", התגוננה ג'ובי.

"ג'ובי, כל מה שאת לובשת זה זבל שהמטפלת מצאה זרוק ברחוב, כולל הבובה הזו שלך".

ג'ובי מיהרה לסתום את אוזניה של הבובה ואמרה – "שלא תעזי".

מוניקה התחילה לעשות מתיחות.

"מה עכשיו? אתם הולכים לרוץ?" שאלה ג'ובי.

מוניקה: "לא, הוא כל פעם נותן לי להילחם עם ליטוויק נגד מאמנים אחרים, הוא אמר שהם הכי טובים שיש לו, אבל כל מי שאני נלחמת בו מפסיד לי, אז אני לא יודעת עד כמה הם באמת טובים".

ג'ובי: "ומה הסוד? איך את מנצחת אותם?"

מוניקה: "האמת שאני לא יודעת, זה מורכב, אני מסתכלת על הסיטואציה כאילו אני לא באמת בקרב, כאילו אני צופה בקהל, ואז אני מזהה פתח, או מהלך מיוחד שאני יכולה לעשות, דבר שהיריב לא חושב עליו וככה אני משיגה יתרון ומביאה את הניצחון".

ג'ובי: "אני כל כך מקנאת בך, גם אני רוצה להילחם עם פוקימונים".

מוניקה: "את צעירה, חכי כמה שנים ותמצאי לעצמך מאמן משלך ותעשי את זה אז".

ג'ובי: "אוקי", חייכה ג'ובי והתקרבה לסוף המיטה, מסתכלת על מוניקה בעודה עושה מתיחה. "את ממש אוהבת את זה, הא? כמעט כמו שאני אוהבת אותך".

מוניקה הפסיקה להתמתח, הסתובבה לעבר ג'ובי ואמרה לה בסבר פנים רציניות: "גם אני אוהבת אותך".

"בנות", צעקה המטפלת מהקומה למטה, "יש לנו אורח שמחכה למוניקה, בואו לא נגרום לו לחכות יותר מדי זמן, אנא מכן, בואו בבקשה".

= = = = =

היה זה ליל בהיר על צמרת העצים ומועצת שבט הציפורים התכנסה זו הפעם ה18 בחודש הזה לדון כמה התחלתיים לחלק במחוז.

"שישה", צעק פאג'רו, ונראה שכל ויכוח עולה לו בבריאות.

"שלושה", ענה זקן הציפורים המכובד ונופף בכנפיו.

"בואו נשאל את בן האנוש", אמרה ווזי.

"שקט נקבה", אמר זקן הציפורים, "את רק אחראית להטלת הביצים, אף אחד לא ביקש את דעתך".

"אני מסכים איתה", אמר הפרופסור פאג'רו ונעמד על רגליו.

"גם אני יכול לעמוד", אמר זקן הציפורים והם נעמדו מקור מול מקור, מנופפים בכנפיים שלהם באיום.

"או שתביא אותו לשבור את הויכוח הזה, או שאנקר אותך למוות ואצא לדרכי מיד לאחר שנאכיל אותך לצבועים", איים הפרופסור פאג'רו.

"בסדר", אמר זקן הציפורים והתיישב בתבוסה.

"הביאו את בן האנוש", קראו.

אחרי כמה זמן התייצב טל הרוש במועצת השבט, מתנשף ומזיע כולו. מעולם הוא לא היה צריך לטפס על סולם בגובה של 27 מטרים לצמרת העצים.

"בן אנוש", צעק עליו הזקן, "אתה הראשון מסוגך שנכנס לפה".

"הראה כבוד", צעק עליו השני.

"תשתחווה לזקן השבט", אמר השלישי.

"כולם נעמדו והשתחוו לזקן השבט ביחד עם טל, כאות לכבוד.

"יש לנו פה דיון, בן אנוש", המשיך לצעוק עליו זקן השבט.

"אנחנו רוצים לדעת כמה התחלתיים לחלק לגוזלים שלנו", אמר הפרופסור.

"מה האופציות?" שאל טל.

"שלושה, כמו בכל מחוז נורמלי אחר", אמר הזקן.

"או שישה, כי יש לנו פה הרבה יותר מגוון של בעלי חיים מאשר הואן או סינו", אמר הפרופסור.

"ומה כל אחד מכם חושב?" שאל טל והסתכל על יושבי המועצה.

"אני חושב 3".

"גם אני".

"גם אני רוצה 3".

"בתור אחת שמטילה אותם", אמרה ווזי, "אין לי בעיה עם 3 או עם 6".

"ומה הפרופסור רוצה?" שאל טל.

"המנוול רוצה לחלק שישה פוקימונים", אמר זקן הציפורים.

"אני רוצה שישה", אמר הפרופסור והשתעל לתוך הכנף שלו. טל הסתכל עליו ארוכות וזיהה שכשהוא הזיז את הכנף, כתם דם הופיע במקום אליו הוא השתעל. טל נשף נשימה עמוקה ואמר "כל המרבה הרי זה משובח".

= = = = =

נרקיס צרח בקולי קולות, אביו המאמץ נכנס לחדר, הדליק את האור והעיר אותו.

"אתה בסדר, בן?" שאל.

"כן".

"עוד חלום בלהות?"

"כן".

"זו הפעם השלישית השבוע", אמר האב בדאגה.

"כן".

"אני חושב שכדאי שנלך מחר לרופא ונבדוק אם הוא יכול להביא לך תרופות מדכאות חלומות".

האב נישק את נרקיס במצח, כיסה אותו, אמר לו לילה טוב, כיבה את האור והתכוון לסגור את הדלת, כשנרקיס התיישב במיטה ואמר לו – "מוטי".

האב הסתובב לאחור והסתכל עליו.

"אני יכול לספר לך על מה היה החלום?" הוא שאל.

האב רצה להתפנות לדבריו, הוא תהה אם עליו לעשות כאילו הוא לא שמע אותו, לסגור את הדלת ולרדת למרתף או לשמוע את הילד. לבסוף הוא נכנע, פתח את הדלת, הדליק את המנורה הקטנה והתיישב על המיטה. "כן, בן, תספר לי מה מטריד אותך".

"אני חולם על חרק גדול, לבן, אני חושב שהוא נקבה אבל אני לא בטוח, והיא כל פעם מופיעה לי בחלומות, מספרת לי דברים, היא אומרת שאני צריך להכות את ישראל מבית היתומים, להכאיב לו, לגרום לסבל שלו להיגמר".

"בן", אמר האב וליטף את נרקיס על הראש, "התקופה הזו בחייך הסתיימה, אתה כבר לא בבית היתומים, אתה איתי עכשיו, אני אבא שלך. ואתה לא צריך לדאוג לגבי החרקית הזו, יש לי K300 בבית וכל פעם שהיא תופיע, ארסס אותה עד שהיא תמות. בסדר חמודי? ולגבי ישראל, אתה כבר לא אותו ילד שהיית, זוכר? אומנם כשהיית בבית היתומים הרבצת לישראל, אבל נסיבות החיים שלך היו קשות, אף אחד לא מאשים אותך, כל מי שהיה גדל בלי הורים היה מתפתח בצורה הזו".

"אבל מוטי, לא הרבצתי רק לישראל, הרבצתי גם לתמי, ליהודית, לחסקה הקטן ופעם אחת אפילו סגרתי את הדלת על היד של המנהלת והיא מאז עם ברזלים בידיים".

"ששש… הכל יהיה בסדר, התקופה הזו עברה, אתה עכשיו ילד טוב כמו כולם, אין בך שום טיפת רוע. בסדר?" ניסה האב להרגיע אותו, כדי שהוא יוכל להתפנות למרתף ולבדוק מה קורה שם.

"אתה רוצה ללכת, מוטי?" שאל נרקיס כשראה את האב המאמץ שלו מסתכל על הדלת.

"לא, כמובן שלא, אני פשוט דואג, אתה מבין? כמו שהבאתי אותך לפה, אתה זוכר שהבאתי עוד כמה דברים, כמו את המקרר ההוא, וערימת העשבים שאני נוהג לעשן מדי פעם וגם את היצור הורוד במרתף, אז אני צריך לבדוק מה שלומם".

"מושארנה?" שאל נרקיס והזדקף במיטתו.

"כן, אבל אתה זוכר שאסור לנו לדבר עליה. נכון? היא לא בדיוק חוקית ואם יגלו שאנחנו מחזיקים יצור כזה בבית, יקחו אותי מכאן להרבה מאוד זמן, ואנחנו לא רוצים את זה. נכון?" אמר האב וליטף את בנו. "מה שכן, מוזר לי שכל עוד היא הייתה כלואה בחפץ שלה – לא היית חווה את הסיוטים האלה על החרקית, על ישראל ועל החיים שלך בבית היתומים וכשהיא משוחררת בחדר, זה כן מעורר אצלך משהו תת מודע, משהו מהעבר, אבל אל תדאג, בקרוב אסיים את הניסויים שלי עליה ונוכל לחזור למצב הקודם. בסדר חמודי?"

"מה שתגיד, מוטי", אמר נרקיס ששמע את ההבטחות האלה מיליון פעם וחזר לשכב, ולנסות לישון.

= = = = =

"מה אמרת?" אמר ג'ובאני בכעס.

"מה ששמעת", אמר הראל.

"אתה לא מתבייש לענות לי ככה? אני הבוס שלך ואני מנהיג צוות רוקט".

"אני לא צריך את זה עכשיו, אם גייסת אותי כדי להיות איזה חייל מושתן, תודה אבל לא תודה, היה לי מספיק מזה כל החיים שלי. זה הזמן שלי עכשיו!"

ג'ובאני: "נו, אני שומע".

הראל: "תראה, זה לא סוד, אני אמרתי לך כשגייסת אותי, אני יכול לעשות נסים, דברים שאפילו אתה לא יכול לעשות, אבל אני צריך להרגיש שמכבדים אותי, ששמים עלי זין, שרוצים אותי".

ג'ובאני: "ואתה לא מרגיש ככה?"

הראל צחק – "זה בדיוק כמו שהיה עם המשפחה שלי, אז זה היה עם ה10 אחים שלי ועכשיו זה עם ה50 חיילים שלך, לא איכפת לך ממני, איכפת לך רק מעצמך".

ג'ובאני: "טרם הראית לי שאתה שווה משהו, אני לא יכול סתם להפוך אותך למועדף עלי".

הראל: "אה, כן?"

הראל תפס את הזרוע של ג'ובאני, משך אותו מהכיסא שלו וגרם לפרסיאן ליפול מהברכיים שלו ביללה חתולית. הוא הוביל אותו החוצה מהחדר של הבוס, דרך המסדרונות של המפקדה הראשית של צוות רוקט ועד שהם הגיעו למעלית. הראל לחץ על הכפתור מינוס 5 והם חיכו. הראל עדיין תפס את ידו בכל הכוח. כשהמעלית הגיעה, כל מי שיצא משם הנהן לעבר ג'ובאני ונעלם משם בפחד. הראל וג'ובאני נכנסו למעלית והיא נסגרה אחריהם. כשהם הגיעו לקומה הרצויה, הראל הוביל אותו למעונות המגורים, שם הם נכנסו לחדר ה17, אז הראל עזב את היד של הבוס והתחיל לדקלם – "שורטי פה גונב כסף", הראל ניגש למיטה של שורטי שלא היה בחדר, הרים את המזרון וחשף מגירה עצומה מלאה במטבעות זהב. הם המשיכו לחדר מספר 19 – "סיד לא מספר לך את האמת, אמא שלו גוססת וזו הסיבה שהוא לא מצליח לבצע את המשימות שאתה נותן לו לאחרונה". סיד עמד שם, פניו לבנות כסיד, ממלמל משהו כמו – "זה לא מדויק". הם המשיכו לחדר מספר 24 – "נכון צ'יימקו שנעלם לך ביולי של לפני שנתיים? רוזה היא זו שגנבה לך אותו", הראל הצביע על חיילת שמנה עם פלולה ענקית על הפנים וכששמעה את ההאשמות נגדה, נראתה כקרפדה ירוקה שעומדת להקיא. הם התקדמו לחדר מספר 27 – "רוקי פה הרג 3 חיילים של צוות רוקט וסיפר לך שהם מתו במבצע צבאי תחת הוראה שלך". רוקי לא אמר מילה. הם התקדמו לחדר מספר 35 – "ודוסל השחורה היא אחראית בלעדית למציאה של זאפדוס, לא ג'יימס, לא ג'סי ולא מיאו, הם פשוט איימו עליה שאם היא תיקח בלעדיות על זה, הם ישספו לה את הגרון, וכשהיא אמרה שהיא לא מפחדת מהם, הם אמרו שהם יעשו את אותו הדבר לפוקימון שלה, ומאחר והיא מעריכה את החיים של פאטראט שלה יותר משלה, היא נתנה להם לקחת את הקידום".

ג'ובאני הסתכל על דוסל, שהייתה שמנה, שחורה, מכוערת מאוד ובשום תרחיש הוא לא חשב שהיא מסוגלת לתרום משהו לארגון – "זה נכון?" הוא שאל לבסוף.

"כן, אדוני", היא צייצה.

"איך עשית את זה?" הוא פנה אל הראל. "איך השגת את כל המידע הזה"

"זה מה שאני עושה, בוס, אני טוב עם אנשים, אני רוכש את האמון שלהם, אני אוסף מידע ואני משתמש במידע הזה לטובתי".

"א-הא", אמר ג'ובאני. "ומה אתה רוצה בתמורה למידע שמסרת לי עכשיו?"

"קידום".

"אתה יכול להיות סמל", אמר ג'ובאני בהרהור. "זה צעד יפה".

"ואתה יכול לדחוף את זה לתחת שלך, אני פורש", אמר הראל ויצא מהחדר בזעם. אחרי כמה רגעים הוא חזר, פנה אל דוסל ואמר לה – "תבואי איתי ותקבלי שכר פי 25 ממה שאת מקבלת אצלו". היא הסתכלה על הראל, על ג'ובאני ושוב על הראל. היא אספה את חפציה ועזבה את החדר.

= = = = =

"תושיט לי את היד, הכל יהיה בסדר".

"אני מפחד".

"אל תפחד, אתה רק צריך לתת בי אמון".

"אבא, אני מפחד".

"צ'ארלי, אני ממש פה, רק תושיט את היד ואני אתפוס אותך".

היה זה אחר הצהרים שמשי בקניון היסוי הגדול וצ'ארלי ואביו הלכו לטפס על הרים. במהלך הטיפוס, צ'ארלי הקטן הניח את רגלו בצורה לא נכונה על אחד הבקעים, זה התפורר והוא נשאר תלוי באוויר, 150 מטר מעל פני הקרקע, כשרק רצועת הבטיחות מחזיקה אותו.

"אבא…" צ'ארלי התחיל לבכות מרוב פאניקה, מכנסיו נהיות רטובות תוך כדי ההבנה שהוא לעולם לא ירד מפה בחיים.

"צ'ארלי, צ'ארלס, צ'ארלולו, זה אני, אתה רק צריך להושיט את היד, אני כבר אעשה את השאר".

"לא".

"אתה כבר ילד גדול, אתה בן 10, אתה לא יכול לתת לדברים קטנים כמו גובה להפחיד אותך".

"אני הולך למות פה", הוא התחיל למרר לעצמו.

"אני לא יכול לרדת אליך, צ'ארלי. החבל שמחזיק אותך הוא זה שתפוס אלי, אם אני ארד, גם אתה תרד, ואני לא יכול לקבע את החבל, האיזור פה לא חזק מדי, שנינו ניפול, ואין לי אפשרות לעזוב את יד ימין שלי מהקיר ולמשוך אותך בשתי ידיים, כי גם אני צריך תמיכה. הפתרון היחיד שאני מכיר זה שאתה תעזוב את החבל, תושיט אליי יד ואני אתפוס אותך ואמשוך אותך".

צ'ארלי הסתכל למטה וקיבל סחרחורת.

האב החליט שזה מצריך פעולה; הוא שחרר את הרצועה שתפסה את בנו והתחיל למשוך אותו למעלה, אבל צ'ארלי כבר לא היה ילד קטן והמשקל שלו היה כבד עבור אחיזתו הרופפת של אביו, הוא משך אותו מטר, אולי שניים באוויר ואז היד שלו נקרעה, נפתחה ושחררה את החבל. צ'ארלי נפל לתהום.

"צ'ארלי!!! לא!!!" צרח האבא ביגון.

"אבא!" זעק צ'ארלי בחזרה אל אביו, מושיט את ידיו בעודו נופל 10, 20, 30, 40 מטר אל האדמה.

בנקודה מסוימת אביו כבר לא ראה את בנו נופל יותר, העננים היו נמוכים וערפל כבד כיסה את קו הטיפוס התחתון של קניון היסוי. האב התחיל לבכות על בנו, משוכנע שהוא כבר אינו בין החיים. ואז הערפל התחיל להתפזר, ברקים התחילו להתעופף לכל עבר, אור כחול צהוב מילא את השמיים, משהו בעל נוכחות מרשימה הגיח למקום וניתן היה להרגיש את זה. אביו של צ'ארלי היה אמור להרגיש כעת באבל, אבל השילוב של האור המשונה, הברקים שנורו וההשלמה שבאה עם נוכחותו של אותו גוף אלוהי, הביאה אותו להיות דווקא מאושר. לא עברו כמה רגעים ומבין העננים הגיח זאפדוס האגדי, פוקימון הברק, וברגלו הוא תופס את החבל שמחזיק בצ'ארלי.

"אבא", צ'ארלי צעק והפעם בצחוק מתגלגל.

"צ'ארלי", האב החזיר לו קריאה והתחיל לצחוק גם כן.

"זה זאפדוס".

"חחחחח אני רואה".

"זאפדוס הציל אותי, אבא".

מאותו יום הייתה לצ'ארלי פינה חמה בלב לפוקימוני חשמל.

= = = = =

"רוקי, המפקד קורא לך", דוסל דפקה על דלת חדרו של הענק העדין והלכה משם.

רוקי התיישב במיטה המתקפלת שלו, שם את המדים הצבאיים, לבש את המגפיים והניח את הספר "אמנות המלחמה" מאת סון דזה ויצא לעבר המשרד הראשי.

כשהגיע לשם, ג'ובאני נתן לג'יימס וג'סי עיטורים מלכותיים, אמר להם להמשיך בעבודה הטובה והורה לו להיכנס לחדר.

"הכל בסדר?" ג'ובאני שאל.

רוקי נכנס לחדר, הסתכל על הבוס של צוות רוקט ורטן.

"אתה יכול לספר לי", ניסה הבוס לשדל אותו לדבר.

רוקי שילב רגליו וגלגל עיניו כמי שאומר שאין לו זמן לשטויות האלה.

"שמע, רוקי, אני מבין שאני לא הייתי בדיוק האבא המושלם, אבל אני זוכר תקופות יפות יותר. תקופות שבהן היית עדין, חברותי, אני זוכר שאתה ניהלת שיחות שלמות עם אמא במטבח… איפה הימים האלה עכשיו?"

רוקי לא ענה.

"טוב, אם אתה רוצה לשחק את זה ככה, ניגש לעניין – אני צריך מישהו שיטפל לי במקרה דחוף ואני סומך רק עלייך. אני צריך שתלך למשטרת ורידיאן ותחלץ משם את פרסיאן שלי. בסדר?"

רוקי הנהן כמבין.

"אבל רוקי? בלי להרוג שם אף אחד".

רוקי נעמד על רגליו, הצמיד את ידו הימנית לשמאלית ושחרר כמה קנאקים באגרופים שלו ועזב.

יום למחרת כבר פורסם בעיתון "ורידיאן פוסט" על הר אדם שניגש ביום בהיר לתחנת המשטרה, ראה שהתחנה נעולה מבפנים, ניגש לחלון הצדי, שבר אותו עם אגרוף חשוף, נכנס לתוך התחנה, תפס כמה שוטרים שרצו לעברו בידיו וניגח אותם אחד בשני, ואז ניגש לאגף המכלאה, שם שוטרת צעירה בשם ג'ני סירבה לפתוח לו את הסורג והבריח, וכשהוא ניגש לטפל בזה ידנית, היא שלפה את נשקה וכיוונה את זה עליו, הוא בתגובה לכך, תפס את הנשק, עיקם אותו בכוח הידיים שלו ודפק אותו בעוצמה בראשה של השוטרת, כך שהיא איבדה הכרה. לאחר מכן הוא ניגש לסורג של המכלאה, הוא תפס את הסורגים בשתי ידיו ופתח אותם כך שפרסיאן יכל לעבור שם בנינוחות, הוא הרים את הפוקימון בידו האחת בצוואר ורץ משם לפני שכוח תגבורת הגיע.

"אמרתי לך לא להרוג אף אחד", אמר ג'ובאני וסטר בעוצמה לרוקי כשהוא הגיע.

"מי מת?" שאלה דוסל שהייתה בחדר.

"אף אחד".

"אז למה אתה מרביץ לו?" היא שאלה.

"כי השוטרת ג'ני מאושפזת במצב קריטי ויש סכנת חיים מיידית לחיים שלה", ענה ג'ובאני.

"עדיין, זה החייל שלך, הוא עשה את מה שביקשת, למה אתה מכה אותו", דוסל התעניינה.

"אל תתערבי בעניינים שלא שלך", ג'ובאני סיים את הדיון. "וצאי מהחדר!"

רוקי הסתכל עליה במבט סתמי בזמן שהיא יצאה משם וסגרה את הדלת.

"יש לך משהו לומר להגנתך?" נשמע קולו של ג'ובאני ומיד לאחר מכן עוד כמה מכות.

דוסל עמדה שם קרוב לחצי שעה, ורק אז נפתחה הדלת בשנית, ממנה יצא רוקי כשהוא בריא ושלם. לאחר כמה רגעים, ג'ובאני יצא גם כן, תופס את ידו בכאב כשהיא מדממת. "הילד בנוי כמו קיר בטון", מלמל לעצמו וניגש למרפאה כדי לקבל טיפול.

= = = = =

"קבלו את המופע המרכזי של הערב, כל הדרך מיער אטרנה, קבלו את הזמרת שכבשה את הפזמונים, המצעדים ואת לבם של מיליונים, צ'ריל".

הקהל המצומצם שהתאסף לו בפונדק בסינו מחא כפיים סוערות בזמן שאישה גבוהה, רזה, יפה, עם שיער ירוק, עלתה לבמה, התיישבה על השרפרף הגבוה וכיוונה את המיקרופון.

"אני הופעתי בכל העולם ולמען האמת, כשאני באה לפה, למחוז הולדתי, אני הכי מתרגשת", היא פתחה והקהל הגיב במחיאות כפיים סוערות. "אני אשיר לכם שיר שסבא שלי שר לי אותו כשהייתי קטנה. הופעתי איתו בכל המחוזות והוא טיפס ונשאר במקום הראשון במשך 71 שבועות. אני מקווה שתהנו ממנו".

צ'נסי שלה עלתה לבמה וניגשה למיקרופון הזמרת המלווה והתחילה לעשות קולות רקע.

"אני לא רוצה לדבר,
על הדברים שעברנו.
למרות שזה מכאיב לי,
עכשיו זו היסטוריה".

הקהל מחא כפיים והאור האיר עליה בירוק.

"שיחקתי בכל הקלפים,
וזה גם מה שאתה עשית.
אין עוד מה לומר,
אין עוד אס שניתן לשחק בו".

ואז להפתעת הקהל, היא הפסיקה לשיר. המנגינה המשיכה להתנגן והיא פשוט ישבה שם ובהתה באוויר. צ'נסי ניסתה להחליף אותה בשירה המרכזית, למלא את מקומה, אפילו בשלב מסוים היא ניגשה אליה ונגעה לה במרפק, מנסה להעיר את תשומת לבה. אבל צ'ריל לא המשיכה לשיר. היא התפכחה, התעוררה על עצמה ואז הבהירה – "סליחה, אני לא יכולה לעשות את זה יותר". והיא ירדה מהבמה. הקהל ישר התחיל לשאוג "בוז", "מה זה השטויות האלה?", "בשביל מה שילמנו?" חלק מהאנשים התחילו לזרוק חתיכות של צ'יפס לבמה, בשלב מסוים אפילו נזרקה כוס מלאה בבירה והתנפצה בקול תרועה רם.

מנהל המקום רדף אחרי צ'ריל, מתחנן שהיא תחזור, אבל היא כבר יצאה מדלת היציאה ונעלמה. הוא עלה אחרי כמה רגעים לבמה, חיכה שכולם ישתתקו ואמר – "סליחה, זה לא היה מתוכנן, אני… אני… אני ממש מצטער… כל מי שפה יקבל את כספו בחזרה… ויקבל 3 בירות חינם על חשבון הבית…"

הזעם כבר היה פחות בולט, אבל היה ניכר שהערב רק התחיל ולא יהיה שום בידור.

בקהל ישב לו המנקה של הפונדק ובחן את האנשים השונים, הוא מעולם לא ראה חוסר מקצוענות שכזה, אחרי הכל היא קיבלה הזדמנות להופיע מול כולם והיא החליטה על דעת עצמה לברוח. אם הוא היה מקבל הזדמנות כזו, הוא היה תופס אותה בשתי ידיים, אוחז ולא משחרר. הקהל היה מצוברח והתחילה להיות אווירה רעילה במקום. ואז המנקה אמר – "טוב, נו, מה יש לי להפסיד?" הוא נעמד, צעד בין השולחנות הצפופים ופילס את דרכו לבמה, הוא עלה עליה וכיוון את המיקרופון. הקהל התעורר בשנית – "מה זה השטויות האלה?", "המנקה של השירותים הולך להופיע מולנו? המקום הזה התדרדר סופית", "תורידו אותו משם". בעל המקום ניגש לבמה וניסה למשוך את המנקה ולהוריד אותו משם, אבל המנקה התנגד, הוציא משהו מהכיס שלו ודחף את הבוס שלו, כך שהוא נפל מהבמה על הגב והתקשה לקום שוב.

"אני לא זמר או משהו", המנקה התחיל, "אבל אם כבר הולכים לפטר אותי, לפחות תראו מה אני יכול לעשות עם היו-יו הזה". הקהל היה חסר סבלנות וזרק עליו כל מיני דברים, אבל למנקה זה לא שינה דבר, הוא התחיל לעשות תעלולים עם היו-יו שלו, ולפתע אנשים הפסיקו לזרוק עליו דברים. וכשהוא הגיע לשיא התמרון, הוא זרק את היו-יו לסוף החדר וזה חזר אליו מבלי שהוא אפילו החזיק בחוט שלו, בשלב הזה הקהל כבר התחיל למחוא לו כפיים. עד סוף הערב כולם היו שבויים במופע, שמים טיפים ומשלמים על הבירות שלהם, שוכחים את ההבטחה של בעל המקום שהוא יצ'פר אותם על הפשלה של צ'ריל.

לאחר המופע ניגש אליו הבחור הכי שמן עם הכרס הכי גדולה – "וואלה אחי, ממש נהניתי, אתה בסדר אתה, מהיום אני לא אקרא לך המנקה, אני אקרא לך יויו". הם לחצו ידיים ויויו חייך אליו.

= = = = =

"פתחו את הספרים שלכם לעמוד 394", אמר הפרופסור בזמן שנכנס לכיתה, הניח את התיק שלו על השולחן והסתובב לכיתה. אף אחד לא היה שם מלבד סטודנט אחד. "סליחה", אמר הפרופסור והסתכל בשעון שלו – "האם זה לא 8:05 עכשיו?"

הסטודנט הנהן לחיוב.

"והאם לא הגיעה השעה שבה נערך השיעור רפואה 1.0?" שאל הפרופסור.

הסטודנט ענה לחיוב בשנית.

"אז איפה לעזאזל כל הכיתה?"

בשנייה שהוא אמר את זה, נפתחו הדלתות האחוריות של הכיתה וכל שכבת הסטודנטים נכנסה בקול רעש אל תוך הכיתה, התיישבה במקומות שלה והסתדרה. לקח לה כמה דקות ארוכות וכשאחרון הסטודנטים התיישב, הפרופסור שאל – "איך אתם מצפים להיות רופאים אם אתם אפילו לא מדייקים בזמנים?" הוא שאל. אף אחד לא ענה.

"מבחן פתע!" הוא אמר וגל של מחאות נשמע ברחבי הכיתה. "אני לא שאלתי לדעתכם!" צרח עליהם הפרופסור והתחיל לכתוב על הלוח את התרגיל – "אישה בת 70 חולה בסרטן דם בשלב 4 התייצבה בחדר מיון, אתם הרופאים שמקבלים אותה, איזה טיפול תתנו לה ומה תגידו לבעלה המסכן? יש לכם בדיוק 45 דקות לכתוב לי את התשובות שלכם".

הסטודנטים הוציאו את העטים והדפים שלהם והתחילו לכתוב דברים. הסטודנט שהיה בכיתה מלכתחילה לא הוציא דבר, הוא קרא את הספר בעמוד 394 והיה שקוע בקריאה. הפרופסור הזועם אמר לכולם לעצור את הכתיבה ואז קרא בשמו של הסטודנט – "רוברט, זה שהגעת בזמן לא הופך אותך לחסין ממבחנים", אמר הפרופסור.

"אה, סליחה אדוני, אבל כבר עניתי על זה בראש שלי", הסביר הסטודנט בשם רוברט.

"האומנם?" אמר הפרופסור וכל הכיתה צחקה. "תרצה לשתף אותנו בפתרון שלך?"

רוברט הסתכל על הפרופסור, ראה שכולם מסתכלים עליו, כחכח בגרונו, נעמד ואמר – "שום דבר".

להפתעת כולם, הפרופסור התחיל לצחוק. המחזה היה כל כך מוזר וכל כך מבלבל שמהר מאוד כל הסטודנטים הצטרפו לפרופסור ומקהלה של צחוקים נשמעה במשך דקות ארוכות בכיתה.

"אתה רוצה לומר לי, רוברט, שאתה נרשמת ללימודי רפואה בגילך המופלג, אתה חולק כיתה עם סטודנטים שיכולים להיות הנכדים שלך והדרך שלך להוות דוגמה זה להפקיר מטופל למותו?"

רוברט חשב על זה ואז אמר – "כן".

"צא מהכיתה!" אמר הפרופסור. "סליחה, אבל זה בלתי נסבל! אני דורש שתצא מהכיתה! ואל תחזור לכיתה הזו כל עוד אני מלמד אותה, אולי תחכה שנה או שנתיים עד שאפרוש לגמלאות ואז תיקח את הקורס הזה שוב, כשתהיה בן מאה וחמישים". כל הסטודנטים צחקו.

רוברט שם סימניה עם ציור של "הארי פוטר" בעמוד 394 בספר הרפואה שלו, סגר את הספר, הכניס אותו לתיק, הניף את התיק על הכתף שלו, אסף את המקטורן שלו, שם אותו על הכתף השנייה וירד כל הדרך אל דלת היציאה הראשית. כשעמד ביציאה, נישק את המזוזה ופתח את הדלת. שנייה לפני שיצא, רוברט הסתובב למרצה ואמר לו – "פרופסור?"

"כן?" ענה לו הפרופסור.

"ומה אתה היית עושה?" שאל אותו רוברט.

הפרופסור לא ענה.

"איזה לוזר", נשמע קולו של אחד הסטודנטים, "שייצא כבר מהכיתה", אמרה מישהי אחרת, "איזה בושות", "למה מי הוא שידבר ככה?", המולה של קולות נשמעה בכיתה. אף אחד מהם לא סבל את רוברט או את הנוכחות שלו שם. הם שמחו שהוא עוזב. רוברט סידר את התיק ואז אמר – "ולבעל הייתי אומר את האמת".

= = = = =

"יאללה, אמת או חובה", הציעה תמי והשכיבה את בקבוק השתייה על הרצפה.

כולם הצטופפו סביבו, נרגשים, מחייכים.

ניקול: "ולא להיות יבשים, בנים – אם אתם אוהבים מישהי, שתפו פעולה. בנות, אותו דבר".

תמי סיבבה את הבקבוק והוא יצא על ניקול. כל הגברים הביעו התרגשות, היא הייתה היפה בכיתה, עם שיער בלונדיני, עיניים כחולות, רזה וגוף יפה. היא מרחה שכבה עבה של ליפסטיק על השפתיים ואמרה – "נו, שמישהו ישאל אותי".

"אמת או חובה".

"חובה", היא ענתה.

"חובה עליך לנשק את הבחור שאת הכי אוהבת פה", אמרה תמי בהתרגשות.

"הוא לא פה", ענתה ניקול והעיפה את השיער שלה הצידה.

"אז את הבחור שאת חושבת שהוא הכי מכוער", אמרה תמי בהתרגשות לא פחותה.

"אוקי", אמרה ניקול וכמעט כל הבנים שילבו אצבעות, קיוו שהיא תבחר בהם.

להפתעת כולם, היא ניגשה לרייס, נישקה אותו בעדינות, ואז כולם צעקו "אוווו".

"תור רייס", תמי אמרה והשתלטה על המשחק.

"מה הכוונה? לא מסובבים את הבקבוק?" הוא אמר וניגב את טעם שפתיה של ניקול מעל שלו.

"לא, אלה החוקים החדשים, מי שמקבל נשיקה הוא הבא בתור".

"אה, אוקי", אמר רייס בחוסר התלהבות.

"אמת או חובה?" שאלה אותו ניקול.

"אמת", הוא ענה ביובש.

"אל תהיה יבש", כולם דחקו בו, דחפו אותו והפצירו בו לשנות את הבחירה שלו.

"טוב, נו, חובה", הוא אמר לבסוף.

"עליך לנשק את הבחורה שאתה הכי אוהב בחדר", אמרה תמי.

"לא", אמרה ניקול והשתיקה אותה. "הוא בטוח אוהב אותי".

"היית מתה", אמרה תמי.

"הוא נישק אותי הרגע, לא?" התווכחה ניקול.

"הוא ניגב את השפתיים שלו מיד לאחר הנשיקה", אמרה תמי בכנות.

"טוב". אמרה ניקול והשתתקה.

"פשוט תנשק מישהו", אמרה תמי.

רייס קם, הסתכל על כל הבנות, עשה אן דן דינו בלב ואז ניגש לאחת מהן. כולם אמרו "אוווו", אבל רייס עצר שניה לפני שהיה מאוחר מדי והתרחק.

"קרה משהו?" שאלה הבחורה שהוא התכוון לנשק.

"לא", אמר רייס, הפנה את מבטו לעבר ג'ון, שהיה מלך הכיתה, ולהפתעת כולם הוא נישק אותו.

הם התנשקו במה שהיה נראה כמו נצח, עם לשון והכל. הלסתות של כל מי שהיו שם היו שמוטות. הם לא ידעו מה לעשות, איך להגיב או מתי להפריד בין הבנים. כשהם לבסוף נפרדו רייס אמר: "אני דווקא נמשך לבנים".

= = = = =

"את חייבת להפסיק, ג'ולס", אמרה סנדרה בשעה שהתחבאו בנקיק צר, הרחק מכל אדם, פוקימון או צמח.

"אני לא יכולה, סנדי", אמרה ג'וליה וחיבקה את סנדרה בידיה הקטנות, "את יודעת שאני לא".

סנדרה: "אבל אם תמשיכי ככה, צוות פנינה יכחד, אבא שלי ימות, וגם אני אסבול מגורל אפל".

ג'ול: "אני יודעת, אבל אבא שלי ביקש ממני ואת יודעת שאני לא יכולה לסרב לבן אדם הזה".

סנדרה: "ג'ולס, אבל בפעם האחרונה שתקפת אותנו, הורדת חצי צבא לבדך, את חזקה מדי, אנחנו לא נעמוד בזה".

ג'ול: "מה הכוונה?"

סנדרה: "צוות פנינה יחדל מלהיות ואז זה שם את החברות שלנו בסכנה".

ג'ול: "אני תמיד יכולה לבקש מחמודי שיחזיר אותך בזמן ואת לא תפגעי".

סנדרה: "חמודי או לא, אני לא רוצה להיות בעולם שבו אני עקורה מבית, ממשפחה ומהאנשים שאני אוהבת".

ג'ול: "גם אני לא".

סנדרה: "אני מבקשת ממך, אם לא בתור בת אדם, אז בתור חברה שלך, תשקלי שוב".

ג'ול: "את יודעת שאני בחיים לא אשים אותך בפני סכנה".

סנדרה: "אני יודעת".

ג'ול: "ואת יודעת שאני אוהבת אותך".

סנדרה: "גם אני".

ג'ול: "אז אני אמצא דרך…" היא אמרה וחיבקה את סנדרה בשנית.

אחרי כמה רגעים, הן שמעו כמה פגזים מעליהן, מבטיהן עלו מעל הנקיק שנמצאו בו וראו זיקוקי דינור כחולים, סימן של תקיפה של צוות יהלום".

סנדרה: "זה מתחיל…"

ג'ול: "אני לא אתן לזה לקרות".

סנדרה: "ומה עם אבא שלך? הוא לא יכעס?"

ג'ול: "הוא לא יכול לכעוס עלי אם אני לא בחיים".

סנדרה הרימה את ידה לפיה ועצרה צעקה: "מה הכוונה?"

ג'ול: "אני אביים את המוות שלי, לפני כמה ימים תפסתי לי ליקיטונג חדש, בדיוק כמו ראונד האוס שלי, הוא היה בודד ועצוב ורציתי לשמח אותו, ללטף אותו ולגרום לו להיות שמח, אני אשלח אותו לאבא שלי עם צמה של השיער שלי, הוא יחשוב שאני מתה והוא יכריז שהמלחמה נגמרה מבחינתו".

סנדרה: "אבל אז אבא שלי יתקוף את השבט שלכם, יהרוס את השבט שלכם, במיוחד אם תזנחי את כל מה שבבעלותך. עם חמודי בהישג ידו של אבא שלי, לשבט שלך אין שום סיכוי לשרוד".

"ג'ול: "אבא שלי ישרוד, שאר השבט… אני לא כל כך בטוחה מה יעלה בגורלם. אבל מעגל הדמים הזה חייב להיפסק. יש לי יותר מדי דם על הידיים. אני בסך הכל ילדה קטנה שמאמינה בקירוב לבבות, באהבה, חיבוקים, חברויות, לא במלחמות ובמוות".

סנדרה: "למרות שיש כמה שנים שמפרידות בינינו, אני מקווה שאגדל להיות כמוך, ג'ולס".

ג'ול: "גם אני מקווה".

= = = = =

הפרופסור יצא מחדר הלידה, מוריד מעליו את הכפפות מלאות הדם, ופנה אל ההורים המודאגים.

"הוא בחיים".

שני ההורים נשמו לרווחה.

"יש אבל משהו שאתם צריכים לדעת לגביו".

"מה?" שאלה האם.

"כל דבר", שאל האב.

"התאונה שקרתה לו פגעה לו במוח, זה אומר שהוא ספג נזק מוחי לא מבוטל", הסביר הרופא.

האם התחילה לבכות.

"זה אומר שהוא מה שאנחנו מגדירים בספרות הרפואית – אוטיסט בתפקוד גבוה".

"מה זה אומר?" שאל האב.

"זה אומר שהוא לא יהיה כמו כל שאר הילדים בגילו, הוא יתקשה ליצור קשרים חברתיים, הוא יתמקד בנושא אהוב אחד ורק בו, והוא יעדיף לבלות את היום שלו עם עצמו ולא עם חברים".

"זה נורא!" אמרה האם.

"יש משהו שאנחנו יכולים לעשות? יש משהו שאתה יכול לעשות?" שאל האב.

"ליו שלכם הוא ילד לתפארת, באמת, אבל אם אתם חושבים שזה כבד מדי עליכם, אתם תמיד יכולים להשאיר אותו פה איתנו, ואנחנו נמצא לו בית אחר, אוהב, שיגדל אותו כאילו היה שלו".

שני ההורים הסתכלו אחד על השני והרהרו.

"תראו, לגדל ילד כזה זה לא פשוט, זה מלא סבלנות, מלא כסף ולא מעט בלגנים. יש לכם ילדים נוספים בבית?" שאל הרופא.

"יש לליו אחות קטנה", אמרה האם.

"וכלב. וחתול", אמר האב.

"את האחות הוא יכה בשנים הראשונות, הוא יתפוס אותה כמקור לגניבת האהבה של ההורים שלו והדרך היחידה של אוטיסטים לטפל בבעיות רגשיות היא פשוט לפנות לכוח".

"אההה", אמרה האם.

"את הכלב הייתי משחרר", אמר הרופא.

"למה?" שאל האב.

"אתם לא תוכלו לטפל גם בילד מיוחד כמו ליו, שעבר תאונת דרכים שתשנה את חייכם לנצח וגם כלב".

"ומה עם החתול?" שאלה האם וניגבה את האף מהנזלת.

"הוא יסתדר, חתולים הם עצמאיים יותר", הסביר הרופא.

הם עמדו כמו מה שנראה כמו שעה ארוכה במסדרון, מדברים, משוחחים, דנים על האופציות השונות. לבסוף הרופא הפרופסור הפסיק הכל, הסתכל על השעון ואמר: "אז הגענו להחלטה?"

האם בכתה.

האב אמר: "כן, אנחנו נשאיר אותו פה אתכם. תשמרו טוב על ליו שלנו".

האב והרופא לחצו ידיים.

= = = = =

30 תלמידים ישבו בכיתה, לצדם ההורים שלהם, כולם מדברים, מחייכים, עושים פעילויות חברה ביחד, ועוברים סדנאות בזו אחר זו. היה זה "יום הבא את ההורה לבית הספר", והמורה הדריכה את ההורים להגיע לכיתה, להביא איתם משהו טעים לאכול, להציג את עצמם בפני הכיתה, מה הם עושים למחייתם ואז להפעיל את הכיתה. השעות חלפו בזו אחר זו בצורה מהנה במיוחד עבור כולם. ובכן, כמעט עבור כולם. רק ילד אחד ישב בסוף הכיתה, לידו לא נכח שום אדם בוגר והוא לא השתתף בשום פעילות. בסוף היום, כאשר התלמידים סיימו את סדנת בניית האווירונים שהביא עימו אבא של טימותי, שהוא טייס בחיל האוויר המלכותי של אנגליה, פנתה המורה לדף שלה ואמרה – "אחרון יהיה עומר שיציג בפנינו את אבא שלו".

עומר נעמד במקום, הוא הרגיש את זוגות העיניים בוחנות אותו, סורקות אותו, שופטות אותו, לבסוף הוא בלע את הרוק ואמר – "אבא שלי לא יכל להגיע היום. ענייני עבודה".

"אה", אמרה המורה בהבנה, "לא נורא, אתה יכול להצטרף לאמה ולהורים שלה, היא הביאה את שניהם".

עומר פסע צעדים איטיים לעבר השולחן של אמה, כשלפתע נפתחה הדלת, הוא קיווה שזה יהיה אבא שלו שהגיע מאוחר, אבל זה היה השרת של בית הספר, אומר אם אפשר לנקות את הכיתה. המורה אמרה לו שיחזור עוד שעה.

מיד לאחר מכן נכנסה אישה מבוגרת, בגדיה מטונפים ומלוכלכים, והיא נראתה כאילו יצאה הישר מפח זבל. כולם הסתכלו עליה במבט שואל, וכשעומר הרים את המבט שלו, נפלטה לו המילה – "אמא?"

היא ניגשה אל עומר וחיבקה אותו חיבוק ארוך. כל ההורים תפסו את ילדיהם והרחיקו אותם מהזוג המטונף שעמד באמצע הכיתה וחלק רגע של חיבוק ארוך ואוהב.

"מי זו?" שאלה המורה.

"זו אמא שלי החורגת…" אמר עומר.

"אני אמא שלו", אמרה האישה המלוכלכת.

"הו", אמרה המורה, "בבקשה, היכנסי לכיתה, הרגישי בנוח, אני דיברתי עם בעלך לגבי היום הזה ועל כך שהוא מוזמן לבוא לכיתה, לדבר על העבודה שלו, על מה שהוא עושה, להביא אוכל ולהכין פעילות, הוא אמר לי שהוא ישתדל לבוא ולעשות הכל, אבל נראה שלבסוף הוא החליט לא להגיע".

"זה נכון", אמרה האמא של עומר וחייכה.

"אז אולי אתם תצטרפו ביחד לשולחן של אמה ו…"

"אני הבאתי פעילות משלי", אמרה האם החורגת.

"הא", אמרה המורה.

ישר נכנסו 12 מלצרים עם עגלות עמוסות מכל טוב, עוגות, פשטידות, משקאות, חטיפי בריאות, אוכל צמחוני למי שרצה, שתייה חמה, קרה ומתוקה, וקינוחים שאף אחד מההורים לא ראה מימיו, הם ניגשו בצעד מהוסס לעבר האוכל, טעמו אותו והתענגו על עצמם. היה קשה להרחיק אותם מהאוכל בשעה הקרובה, שכן אף אחד מההורים או הילדים לא הסכים להשאיר שום דבר במגשים.

"הייתה לי שעה פנויה ביום", אמרה אמא של עומר, "והחלטתי להכין לכם משהו קטן", היא אמרה.

"תודה לך", אמרה המורה, "זה היה טעים בצורה יוצאת מן הכלל".

"ובשביל הפעילות, אני ארגנתי שכולנו נצא לפיינט בול ונלחם אחד בשני".

הם יצאו מהכיתה, שם חיכתה להם לימוזינה ארוכה ושחורה. היא הספיקה לכל הילדים וההורים. כשעומר הפנה את מבטו לעבר אמו בשאלה, היא אמרה לו – "זה מהמשכורת השנתית שקיבלתי מאבא שלך, זה המעט שאני יכולה לעשות למען בני האהוב". הוא חיבק אותה ודמעות ירדו על פניו.

היה זה אחר הצהרים הכי שמח שהוא זכר בחייו.

= = = = =

"בואו להציל את הפרות", אמרה וויטני.

"כן, מה שהבחורה היפה שעומדת לצדי אומרת", אמר ריי וחילק עלונים לבאים והשבים.

הם עמדו במרכז מסחרי קטן באמצע שכונה קטנה בעיר לא חשובה במיוחד ביום שישי.

"אז כמה זמן אנחנו הולכים לעמוד פה?" שאל ריי את וויטני כשחלפה שעה נוספת.

"כמה זמן שנצטרך, ריי, אמרתי לך שאני רוצה להציל את מילו מילו מגזר הדין שלה".

"גזר הדין שלה…" חזר ריי בחוסר אמון.

"כן, גזר הדין שלה, היא נידונה למוות", אמרה וויטני ברצינות תהומית.

"וויטני, כל הפרות נידונות לגזר דין מוות, זה התפקיד שלהן, הן האוכל שלנו", אמר ריי.

"אתה טועה, אנחנו יכולים להתקיים גם בלי לפגוע בהן", היא אמרה בעלבון.

"ומה יקרה אם נציל אותה? יש עוד 2,970,650,111 פרות שמגדלים רק השנה, איך תצילי את כולן?"

"הלוואי ו…" היא התחילה לומר.

ריי: "הלוואי ומה?"

וויטני: "הלוואי ואוכל למצוא עולם שבו לפרות יש כוחות על טבעיים, מתייחסים אליהן יפה והן יכולות להיות הסיוט הגדול ביותר של היריבים שלהן".

ריי צחק.

"אני לא צוחקת", היא אמרה.

"אני יודע", התוודה ריי.

"ואם יפתח עולם כזה, אני אעבור לשם בצ'יק".

"אני יודע".

הם המשיכו לחלק עוד קצת עלונים ואז פרשו ללכת, כשהקהל הפסיק להגיע כמעט לחלוטין.

"וויטני?" שאל ריי.

"כן, ריי", ענתה וויטני שהלכה ברחובות העיר לפניו, מנסה למצוא אנשים לחלק להם עוד עלונים.

"ומה אם כן תמצאי עולם כזה, מה אז יקרה למילו מילו?" הוא שאל ברצינות.

"היא תבוא איתי כמובן", היא ענתה מבלי אפילו לחשוב על זה.

"את תעשי הכל כדי להציל אותה, הא?" הוא שאל.

היא הסתובבה, הסתכלה עליו במבט הרציני ביותר שלה ואמרה – "כן".

הוא תפס את שתי ידיה, התקרב אליה במהירות ונישק אותה ישר על הפה. היא הרחיקה אותו מעליה, ניגבה את שפתיה ואמרה: "מה אתה עושה?"

"מענג אותך כמובן", הוא ענה וקרץ לה בשובבות.

"שלא תעז לגעת בי יותר, אנחנו רק ידידים", היא הבהירה לו במלוא הרצינות.

שבוע לאחר מכן היא כבר לא מצאה את ריי בדירתו, ברפת או בשום מקום אחר שהם נהגו להיפגש.

שבועיים לאחר מכן היא מצאה את מילו מילו שוכבת בבריכת הדם של עצמה באסם הראשי, חסרת חיים, ועל גופה מצוירת האות R. מעולם לא תפסו את הפושע שעשה את זה.

= = = = =

שון נולד באפריל 2007 בטקסס וגדל בסמוך לעיר הבירה אוסטין. הילדות שלו נעה בין רכיבה על סוסים, השתתפויות בתחרויות דהירה וחינוך קתולי. אחרי שחברו הטוב נהרג בתאונת אימון מחרידה, הוא התחיל להגדיר את עצמו כלא מאמין.

"זה מסכם את זה", אמר שון לעיתונאית שראיינה אותו.

"ואתה בטוח שאתה רוצה שנפרסם את זה?" היא שאלה.

"כן".

"וההורים שלך לא יכעסו".

"שיכעסו".

"תראה שון, אתה היית ההבטחה של אוסטין להצלחה בין לאומית, אתה היית הפרודיג'י שלנו, זכית  באלף מדליות, השגת חסויות, אפילו הכינו אותך לאולימפיאדה, מה קרה ששינית את דעתך מקצה לקצה?"

הוא חשב על זה לרגע ואז אמר: "אני לא אוהב חיות".

"רציני?"

"רציני".

"והלוואי וכל החיות יעלמו מן העולם".

"אתה לא מתכוון לזה", העיתונאית אמרה.

"שמעי גברת, הסוס הזה שרכבתי עליו, המשפחה משקיעה בו יותר תשומת לב, יותר אהבה ויותר טיפול מאשר בי. הסוס שהרג את החבר הכי טוב שלי, הוא עדיין חי, הוא לא הוצא להורג. יש לנו כלב בבית, לו מותר לעלות במשקל, לו מותר לאכול הכל. אני צריך לשמור על המשקל, אני צריך לעשות הכל כדי להישאר קל כדי שיהיה קל לסוס לקפוץ, את מבינה? לסוס".

"אני מבינה שאתה מתוסכל…" היא פתחה ואמרה.

"מתוסכל זה אפילו לא קרוב למה שאני מרגיש", הוא התפרץ עליה.

הצלם הפסיק לצלם והוריד את המצלמה.

"אני רוצה שתצלם את זה!" הוא אמר בכעס.

הצלמת סימנה לצלם להמשיך לצלם והיא פשוט ישבה שם ושתקה.

"כוס-אמק-ערס של כל העולם הזה, של הסוסים, והכלבים וההורים הבני זונות שלי! למה לאחים שלי הם לא עושים את זה? למה רק אני צריך לסבול? מה, כי אני הבטחה? כי אני אהיה אלוף אולימפי? על הזין שלי אתם, האולימפיאדה וכל מה שקשור לזה".

הוא קם מהכיסא שלו, הרים אותו וזרק אותו הצידה.

מהר מאוד ההורים של שון נכנסו בדלת האסם שהריאיון התרחש בו ושאלו – "הכל בסדר? תרצו עוגיות".

הצלמת מיהרה לקפל את הציוד שלה ואמרה במתק שפתיים – "לא, יש לנו את כל מה שאנחנו צריכים".

האבא לחץ ידיים לצלם, האמא למראיינת.

"תדעי שהוא יגיע רחוק", האמא אמרה. היא הייתה מתנסחת את עצמה אחרת אם היא רק הייתה יודעת שזו הפעם האחרונה שהיא תראה את בנה.

הכתבה לבסוף לא פורסמה מטעמים של "חוסר עניין לציבור".

חצי שנה לאחר שהמשפחה הגישה "מעמד נעדר" למשטרה, נערך טקס לוויה עם ארון ריק לזכר שון.