פוקימון: הסיפור של כולנו – פרק 7: מפולת של מיתות!

כמה הודעות רשמיות:

בדקתי מספרי IP ונמצא שמיוטו המלך ו-ויקטיני נמצאים על אותו IP, וזו הסיבה שויקטיני לא מורשה/ית להירשם.

ג'ייס ואלון 2 גם כן נמצאים על אותו IP, ומאחר והגולש איתמר רשם שהוא מעולם לא נרשם לסיפור, אז העלילה של ג'ייס וסיגטו הולכת לקבל תפנית מפתיעה בסיפור.

ניסן לא הגיב כבר מספר פרקים ואתם יודעים מה זה אומר. טל יצטרף לחבורה בפרק של היום. מולגי יצטרף בפרק של שבוע הבא.

קחו בחשבון שאורך התגובות, מידת ההשקעה שלכם והיחס שאתם נותנים לסיפור הם מה שתקבלו מבחינת חשיפה ובמה.

= = = = =

"ואז הוא התחיל לתקוף את המקל ולומר לי שיש לו עניין לא פתור עם אבא שלו, והוא לא יכול להרשות לעצמו לאכזב אותו או משהו כזה", אמר רייס בדחיפות.

"א-הא", אמר צ'ארלי ובכלל לא שם דגש למה שרייס אומר. הוא אחז את המקל, סיבב אותו בידו ואמר באגביות – "ואתה משוכנע שזה פוקימון?"

"באמא שלי", נשבע רייס והרים יד אל החזה.

"טוב, אין לי זמן לשטויות שלך, אני חייב לחזור לכפר ולקחת אחריות על המעשים שלי", התוודה צ'ארלי ונראה מבוהל מהביטחון של עצמו.

"מה זאת אומרת?" אמר רייס ולקח בחזרה את המקל מצ'ארלי והניח אותו לצדו.

"במקור שלחו אותי להסתנן לצוות פנינה, אבל לא עשיתי את מה שהתבקשתי לעשות", אמר צ'ארלי ועיניו נעלמו מתחת לכובע השומר שלו.

"מה עשית?!" קפץ רייס במקומו וכל שפת גופו הייתה קרובה אל בן שיחו.

"אתה מכיר את המגדלור שמאיר את דרכם של אלה שחוזרים מהאי של פיירספיט?""

"שמעתי עליו, מה איתו?"

"ובכן, לא הרבה יודעים על זה", התחיל צ'ארלי לומר ונע בחוסר שקט במושב שלו, "אבל המגדלור לא מאויש על ידי בני אדם".

רייס ישר קפץ לרגליו ואמר – "רוחות רפאים?! בן אדם, בוא נלך לתפוס לנו כמה!"

"לא", אמר צ'ארלי, חייך והרגיע את רייס. "לא. אין שם רוחות רפאים. יש שם אמפרוס, שמאיר כל לילה את הדרך לשחיינים, לסירות ולצוללות. ואני בזמן האחרון יצרתי סוג של קשר איתו. אני מניח לו אוכל בכניסה לדלת, אני משאיר לו בטריות ליד המגדל, אני לפעמים גם שר שירים כשאני שם ואני רואה כיצד האור במגדל נע מצד לצד. נראה לי שהוא מתחיל להתרגל אלי. אבל בפעם האחרונה שבאתי לבקר אותו…"

"רוחות רפאים הרגו אותו ועכשיו אין לך מה לעשות בנידון?" התפרץ רייס.

"לא, תשב, למה אתה תמיד קופץ כמו משוגע? אני מנסה לספר לך למה שיקרתי לפרופסור, לפרסיבל ולכולם וסיפרתי להם שאני הולך להסתנן לצוות פנינה".

"אה, אוקי", התיישב רייס וליטף את המקל שלו בציפייה אדירה.

"אז יום אחד אני מגיע לשם ואני שומע גניחות, ולא מהסוג שאתה מצפה להן, גניחות רעות, של כאב, משהו שלא כל אחד מוציא. אז נכנסתי למגדל, וראיתי אותו שם שרוע על הרצפה, סגול כולו, שכוב בתוך שלולית של קיא ועיניו כמעט יוצאות מהמקום".

"ומה עשית?" שאל רייס.

"אני מגיע לזה", אמר צ'ארלי, "אז החלטתי לעזור לו… ו… ו… ולקחתי אותו איתי".

"לקחת את הפוקימון שעוזר לאנשים לחצות את הים איתך?" שאל רייס בתדהמה.

"כן, נו, ואתה לקחת את העץ הזה מהמערה", התגונן צ'ארלי.

רייס נשפך מצחוק – "אבל העץ ביקש את זה ממני, אף אחד לא ביקש ממך להוריד את אמפרוס מהתפקיד שלו. הוא שם לנצח, גם אם הוא צריך למות".

"אני לא יכול לתת לו למות. הבאתי אותו לפה, ורקחתי לו משהו שרוברט לימד אותי, הוא כבר לא כל כך סגול. נכון?" ואז צ'ארלי הוציא מהפוקדור שלו את הפוקימון והוא נראה הרבה פחות גרוע מאשר ממה שצ'ארלי תיאר אותו.

"אתה לכדת אותו?" שאל רייס והתפקע בצחוק.

"איך הייתי אמור להביא אותו? אתה יודע כמה אמפרוס שוקלים? זו חיה אדירה!" התגונן צ'ארלי.

"ולא פחדת שהוא יחשמל אותך?" שאל רייס.

"פחדתי, והוא ניסה כמה פעמים ואז… ואז…"

"כן?"

"שרתי לו שיר והוא נרגע".

רייס איבד את זה. הוא צחק כל כך חזק שהוא לא שם לב שהוא משחרר את האחיזה שלו במקל. לפתע הגיח אמבריאון בשרביט מעבר (baton pass), התיז ערימה של חול לעיניו של רייס, נעץ את שיניו בעץ והתחמק משם במתקפה מהירה.

"אוי לא", אמר צ'ארלי.

"מה קרה?" שאל רייס ושפשף את עיניו, כנראה חשב שרוח פשוט העיפה קצת חול לעיניו והוא לא שם לב מה קרה.

"נראה לי שצדקת", הבהיר צ'ארלי.

"לגבי מה?" שאל רייס.

"העץ שלך", ענה צ'ארלי, "לפתע הגיע לפה אמבריאון, תקף אותך, לקח אותו וברח".

"אוי לא", צרח רייס והתחיל לבכות.

= = = = =

ריי נעמד מול הפרופסור ואמר לו – "זה סופי".

"אתה לא יכול לעזוב עכשיו, יש לנו מקרי חירום", הבהיר הפרופסור.

"זה לא מעניין אותי".

"ולאן תלך?" שאל הפרופסור בדאגה.

"לאן שהרוח תקח אותי?" ענה ריי.

"ואתה בטוח שזה לא קשור לסיפור שלך עם מוניקה?" שאל הפרופסור.

"הזונה הזו?! אה… האישה הנפלאה הזו?! לא, כמובן שלא", ניסה ריי להיראות אותנטי, אבל הוא ידע שהוא נראה מאוד מזויף.

"טוב", אמר הפרופסור ושחרר את ריי לדרכו.

הפרופסור הסתובב וראה את פרסיבל.

"ולאן אתה הולך?" הוא שאל את האדם שהיה פעם זקן וכעת הוא צעיר.

"אני חייב לנשום אוויר", הבהיר פרסיבל.

"ואין לך מספיק אוויר, כאן, בכפר הפתוח שלנו?" שאל הפרופסור והצביע על המרחבים הפתוחים.

"אתה לא תבין", אמר פרסיבל.

"מה אני לא אבין?" שאל הפרופסור.

"לפי רוברט, אני אמור להיות עכשיו איש בגיל העמידה, אדם בא בימים, שוכב בלילות, אני אמור להיות בבית אבות, אוכל מרק בלי שיניים, מדדה עם 2 הרגליים שלי ולא נופל רק בגלל שיש לי מקל הליכה, אני אמור לחרבן בתחתונים ולשכוח איזה יום היום, אני אמור לקחת 14 תרופות ביום ואני פשוט לא עושה שום דבר מאלה, אני בשיא הכושר שלי, בשיא החיים שלי ואני נראה ככה. וזה לא מקובל עלי!" פרסיבל נאם והתחיל להתקדם לעבר השער.

"אבל פרסיבל…"

"אין פרסיבל יותר, אני יוצא למסע למצוא את עצמי".

הפרופסור תפס את ידו של פרסיבל ונהיה רציני – "אני לא יודע מה נעשה בלעדייך פה. נרקיס איבד את זה לגמרי, הוא ירד מהפסים. שלא נדבר על ריי, שזרק את הפוקימון שלו לנהר ובמקרה מצאנו אותו שנייה לפני שהוא טבע והכל בגלל בחורה. קיבלנו הודעה רישמית שהמסע חניכה שסיגטו וג'ייס יצאו אליו הסתיים בסוף רע, הם פגשו את האוניקס המדובר, נלחמו בו ביחד, הייתה נקודה שבה הם כמעט הכריעו את הפוקימון המנוול הזה, אבל אז הוא הפגין את מלוא כוחו ובוא נגיד שהלוויה שלהם תצא מהכפר לעבר איזור האימונים בעוד שעה וחצי. הגופות שלהם עדיין חמות. ואם זה לא מספיק, אז איבדנו את ניסן במרפאה, רוברט לא יכל להציל אותו. הוא ייקבר ביחד עם האחרים".

"אני מצטער לשמוע את זה", אמר פרסיבל וצער אמיתי נשמע בקולו. "אבל אני לא יכול לתרום כשאני במצב הזה. אתה ידעת שיש לי בכלל וינאזור? וינאזור?! זה לא בלבאזור, ולא אייויזור, וינאזור. אני אפילו לא ראיתי אחד בחיים שלי. ויש לי אותו. אתה מבין את הפרדוקס?"

"טוב, אין לי מה לעשות, אתה משוחרר לדרכך", אמר הפרופסור ונתן לו ללכת.

הפרופסור עשה את דרכו למרפאה, על מנת לחתום על הטפסים לקבורה המתקדמת וברקע הוא ראה כיצד כל החלקה החקלאית של הכפר עולה באש, אנשים ברחו משם כאילו גראודון בכבודו ובעצמו בקע מהאדמה ונשף עליהם אש. אבל הוא ידע שזה לא פוקימון, אלא מעשה יד אדם. הוא שמע את קול צחוקו המתגלגל של נרקיס מורה לזורואה שלו שוב לתקוף עם המתקפה האחרונה שהוא ראה, וזו הייתה כמובן להביור. שניהם עמדו שם במרכז הלהבות, פשוט שמחים לראות את הכל עולה באש. הפרופסור נאנח בצער והתקדם לעבר המרפאה.

"אנחנו בבעיה", הוא אמר ורוברט התנגש בו בעוצמה. שניהם נפלו על האדמה.

"פרופסור?" אמר רוברט ונאנח בכאב – "יש לי בשורות טובות!"

"באמת?" אמר לבנטון ועיניו נפקחו בשמחה בפעם הראשונה מזה המון זמן. "מה זה?"

"רוקי חזר לחיים".

= = = = =

"אני מצטער, אם אין עוד כסף, אין עוד סיבוב", אמר איש הבלונים ויויו עמד שם, חסר פרוטה, לאחר שהוא ניסה את מזלו 16 פעם. הוא לא הלך ללמד את הפוקימונים שלו מתקפות חדשות, הוא לא קנה בגד חדש ומכוער, הוא אפילו לא הלך יותר למסעדה האהובה עליו, את כל הכסף שהוא הרוויח הוא לקח למסלול המירוצים של פיצוץ הבלונים והוא נכשל שוב ושוב ושוב.

יויו התחיל לדמוע ואז הגיעה מוניקה.

"היי יויו, אתה יודע איפה ריי?" שאלה.

"הלך".

"ופרסיבל?"

"הלך".

"לאן יש לכולם ללכת", שאלה בתום.

"לברוח מהחור הזה", צעק יויו ופרץ בבכי בעודו בורח משם.

"אני חייבת להשיג חברים חדשים", אמרה מוניקה לעצמה.

היא חזרה לכפר ושם ראתה את הראל צועד לעבר השער הראשי – "היי, הראל, לאן אתה הולך?"

"למסע".

"מה אתה, אש קטצ'אם? מה יש לכולם עם לצאת למסע?" עקצה אותו בכעס גלוי.

"שמעי, את לא במצב שלי ואת לא תביני מה אני עובר. נמאס לי שכל היום תוקפים אותי ומנצחים אותי. אם אנשים היו יודעים מה אני עברתי בילדות שלי כדי לשרוד, היו נותנים לי קצת כבוד", אמר וקולו קצת נחנק מדמעות.

"מה עברת, הראל?"

"אני הייתי צריך לגדול בלי הורים, בלי קורת גג מעל הראש, בלי לחם במגירה וזה הביא אותי לעשות כל מיני דברים שאני לא גאה בהם. את מבינה? כל מלחמות האגו האלה שהולכות פה – זה לא בשבילי. אני הייתי צריך לאכול חתיכות של רטיקייט בלילות, אני הייתי צריך לגנוב בשביל צוות רוקט, אני הייתי צריך להסתנן ולעבוד על אנשים כמו לייסאנדר כדי לשרוד".

"אז למה לא ביקשת מהפרופסור שיתן לך להסתנן לאחד הצוותים?" שאלה מוניקה.

"מה זה עוזר לי עכשיו? את רואה שכל קרב פוקימונים שאני עורך, אני יוצא מופסד. אומנם יש לי כישורי חיים, חוכמת רחוב והמון יצר הישרדותי, אבל אין לי את מה שצריך בשביל לנצח קרב פוקימונים מזורגג".

"היי, תיזהר על השפה", הזהירה אותו מוניקה.

"סליחה", אמר הראל.

"בוא, נערוך קרב פוקימונים", אמרה.

"אבל יש לך יתרון עלי, יש לך 3 פוקימונים ולי יש רק אחד", התחיל לתרץ הראל.

"תראה, חמוד, אתה אולי יכול לשקר לג'ובאני ולעבוד על לייסאנדר, אבל לא עלי, לא על בחורה".

"מה הכוונה?" היתמם הראל.

"תפתח את התיק שלך!" הורתה לו מוניקה.

"לא רוצה!"

"ת-פ-ת-ח א-ת ה-ת-י-ק ש-ל-ך", היא הרימה את קולה ופחד קטן חדר למוחו.

הוא פתח את התיק. היא הושיטה יד והוציאה משם כדור אולטרה.

"הפרופסור מעולם לא נתן לנו כדור אולטרה", אמרה ומבט סוקר היה בעיניה.

"מצאתי את זה ליד הנהר…"

"אל תשקר לי!"

"אני מאמן פוקימונים עוד מכדור הארץ, לא מוצלח כמובן, אבל זו אוכלוסייה סודית שנועדה לתפוס פוקימונים שהגיעו לכדור הארץ, לאמן אותם ולהסתיר אותם מהאנושות…", הראל הסביר.

"קצת כמו אקס מן", אמרה.

"אקס מה?"

"לא משנה, אני רוצה שתשתמש בפוקימון הזה נגדי", אמרה והוציאה את מורקרו שלה.

"צא פוקימון", אמר הראל.

"וואו", אמרה מוניקה. "מעולם לא ראיתי את הפוקימון הזה".

"כן, הוא מסוג חשמל", התגאה הראל.

"תתחיל", אמרה.

"נשים קודם".

ולפני שהוא סיים את המשפט, מורקרו עשה מתקפת כנף ופגע בעוצמה בפוקימון שלו. המהירות של מורקרו הייתה אדירה, אפילו המתקפות הרגילות שלו היו נראות כמו מתקפה מהירה. הראל התחיל להניע את הראש שלו מצד לצד, כלא מאמין, ובכל הזמן הזה הוא חשב עד כמה טובה מוניקה אם היא הצליחה להביא מורקרו פראי פשוט למצב הזה בכמה ימים בודדים.

"אתה חושב יותר מדי", היא אמרה, "תתקוף".

"מכת חשמל", אבל מורקרו המשיך להתחמק, לעוף, לתקוף ולפגוע.

"אתה מבזבז זמן חשוב והפוקימון שלך, עד כמה שהוא מיוחד, הולך ומתעייף", מוניקה אמרה.

"מה אני עושה לא טוב?" שאל הראל וראה את מורקרו מוריד את הפוקימון שלו לאדמה עם כנף ברזל.

"הניחוש שלי? אתה לא בקיא מספיק במתקפות שלו", אמרה מוניקה.

"ומה אני עושה כדי לטפל בזה?" שאל הראל.

"קח את זה", היא זרקה לעברו ספר. הראל הרים את הספר, ניער אותו מהחול, חיפש את האות שבה השם של הפוקימון שלו התחיל ואז הוא דפדף לעבר הדף של הפוקימון שלו.

"מה זה הספר הזה?" שאל הראל בגילוי של סקרנות גלויה.

"פוקידע, הפוקימון שלך עומד להתעלף".

הראל הרים את המבט שלו, אמר לפוקימון שלו – "עמוד במקום, תן לו לפגוע בך וכשתרגיש את המגע שלו, תקוף אותו עם רשת חשמלית". וכך בדיוק קרה. מורקרו נעצר ברשת, כמו זבוב המחכה למותו.

"מה עכשיו?" שאלה מוניקה וחייכה.

"אגרופי פלזמה" (Plasma Fists) אמר הראל.

מורקרו לא יכל להימלט מזה. הראל השיג את הניצחון הראשון שלו.

"עכשיו אתה מבין שאתה לא צריך לצאת החוצה כדי למצוא את הכוח שבפנים?" שאלה מוניקה והושיטה יד לחיוך.

"כן", אמר הראל וחייך את החיוך המכוער שלו בלי השיניים הקדמיות.

"אל תחייך יותר, בסדר?" אמרה לו וניתקה את לחיצת היד.

"אוקי", אמר וחייך בפה סגור.

"אגב, איך אתה קורא לפוקימון הזה?" שאלה מוניקה.

הראל הסתכל עליה, העביר מבט לפוקימון שלו ואז אמר בגאווה – "זראורה".

= = = = =

"זה יהיה קרב אחד על אחד, בסדר?" שאל עומר.

"בסדר מבחינתי", אמר מאמן פוקימונים רגיל שהוא פגש.

"ואתה תשתמש בפוקימון שלך ואני אשתמש בפוקימון שלי", אמר עומר.

"זה בדרך כלל איך שזה קורה", אמר המאמן בחוסר סבלנות מובהק.

"אני מתכוון להוציא עכשיו את הפוקימון שלי", אמר עומר.

"זה יהיה אחלה", אמר המאמן.

"צא פוקימון", אמר עומר וזרק את המקל שלו לאמצע זירת הקרב.

"אה…?" אמר המאמן השני. "אתה זרקת עכשיו מקל לעברי?"

"זה הפוקימון שלי", אמר עומר ולחץ נראה על פניו.

"נו, אוף, אתה עושה ממני צחוק?" שאל המאמן.

"אתה מצהיר שאתה רוצה הפסד טכני?" שאל עומר.

"אני לא יכול להילחם נגד מקל של עץ", אמר המאמן והתחיל להתעצבן.

"אני אגרום לך להתחרט על היום שבו פגשת אותי אם לא תלחם בי, אני אשדוד אותך, אפשיט אותך, אכה אותך ואשאיר אותך למות בצד הדרך אם לא תשתף פעולה".

המאמן השני התחיל לחייך ולצחוק ואז החיוך והצחוק נעלמו כשהוא ראה שעומר חושף את הסמל של צוות פנינה.

"אוקי, אוקי, לא צריך להיסחף עכשיו, אני אלחם בך", אמר המאמן והוציא את הפוקימון שלו.

פוקימון כחול ענקי למראה יצא מהפוקדור, הוא הצליף בזנבו ונראה כמו תנין קוצני קשוח.

"עוד פוקימון ישראלי?" שאל עומר ופחד נגלה על פניו.

"זה לא מישראל, זה ממחוז בירדיה", ענה המאמן.

התנין הגדול התקרב למאמן שלו, הוציא כמה קולות והתחיל לטפס עליו.

"לא עכשיו, אנחנו לא משחקים עכשיו, בוא, אנחנו נלחמים", אמר המאמן ולבסוף נכנע – "אוקי, בוא, מי חמוד של טל, מי?" המאמן ליטף את הפוקימון הענקי בסנטר והוציא חטיפים קטנים של מה שנראה כמו פוקימון אחר מהכיס שלו והתחיל להאכיל את התנין הענקי.

"אנון", אמר עומר.

"מה אמרת?" אמר טל.

"שום דבר".

המקל התחיל לאסוף ערפל מסביבו, אור ורוח התחילו להפיח בו חיים ולפני שטל ידע מה קורה, פוקימון מוזר עמד שם בצד השני של הזירה.

"מה זה הפוקימון הזה?" שאל טל את יריבו.

"לא עניינך", ענה עומר בחוצפה והמשיך – "תתקוף אותי".

"קרוקוספייק, מתקפת לעיסה", אמר טל והפוקימון הענקי ירד מהגוף של המאמן שלו, התקדם בצעד מאוד איטי לעבר היריב שלו, פתח את הלסת הענקית שלו, ובה נחשפו יותר מ300 שיניים וסגר את הלסת הכי חזק שהוא יכול על היריב שלו. לשנייה טל חשב שהעץ יישבר, שהוא יתנפץ לאלף רסיסים ואז הוא יצטרך להתנצל על המקרה, לשלם על הטיפול הרפואי ולשלוח אותם למרפאה הקרובה, אבל להפתעתו, העץ התחיל להתמלא באור כחול בהיר מאוד, מתקפה על חוקית מנעה מהלסת של הפוקימון שלו להיסגר לחלוטין ואז הפה שלו נפתח קצת, ועוד קצת ועוד קצת ואז למרות הכובד המרשים של קרוקוספייק, הוא התחיל לרחף באוויר מטר, ועוד מטר ועוד מטר. הלטאה הענקית לא אהבה את העובדה שהיא מרחפת באוויר והתחילה לצרוח בפחד. המאמן ששמו טל אמר – "זה מספיק, ניצחת!" הפוקימון הורד בחזרה לאדמה.

"אנון", אמר עומר והמקל חזר לצורתו הסתמית.

"מה זה היה?" שאל טל.

"אל תשאל שאלות מפגרות ואני לא אצטרך לפגוע בך", אמר עומר.

"בסדר, בוא קרוקוספייק, הולכים".

התנין הענקי נשך קלות את יד המאמן שלו בעודם הולכים, כאילו מבקש חטיף נוסף.

= = = = =

ליו אמר את המילה "חלל" בפתח החידה האחרונה והוא השתגר לעולם האנון. ושם הוא ריחף לו בחלל אין סופי שהיה צבוע בכחול, סגול ו-ורוד. הוא ראה את האנונים השונים מסתובבים סביב עצמם, מרחפים להם. הוא גם ראה את Q שלו שהתקרב, חייך ונשאר קרוב אליו. לפתע Q אמר לו משהו וליו היה מוכן להישבע שהוא מבין אותו.

|אני רוצה להראות לך משהו| הוא אמר לו בטלפתיה.

לפתע האנון התחילו להסתדר בצורה מסוימת, וליו יכל לראות חלון נפתח בחלל שלהם, שם הוא ראה את מולי הייל משחקת עם טדיאורסה שלה. הם הסתדרו שוב וראו את עומר אזולאי מדבר אל מקל ואומר לו "עכשיו אתה שלי, אז כדאי שתתרגל לזה, אני לא הולך לתת לך לברוח ממני, אני הבעלים שלך עכשיו". הם הסתדרו שוב ואז ליו ראה מספר אנשים – סיגטו, ג'ייס, ניסן, ובכל פעם שהוא נגע באחד מהם, הוא התאדה לאלף חתיכות ונעלם. ליו הבין שהם כבר לא בין החיים.

לפתע ליו ראה את פרסיבל, אבל לא את הגרסה הצעירה שלו, אלא את הגרסה הישנה והמוכרת. הוא נגע בו ולפתע הופיעה שם אישה, היא לא הייתה מבוגרת יותר מגיל 50, היא הייתה גבוהה, נאה, עם שיער ששערות שיבה נגעו בו, היא נראתה שלווה ומחויכת. היא הרימה את ידה לשלום ונופפה לליו. הוא שאל אותה – "את שומעת אותי?"

"כן", ענתה.

"את הבת של פרסיבל?"

"אשתו".

"אה, וואו, הוא לא מפסיק לדבר עליך".

"ומי אתה?" היא שאלה.

"אני ליו, חבר שלו".

"שלום ליו, אני קסנדרה".

"איך זה שאני רואה אותך?"

"זה בזכות האנון, יש להם מפתחות לכל העולמות והמימדים".

"אה…" אמר ליו וריחף באוויר. "יש משהו שאת רוצה להעביר לבעלך?" שאל לבסוף.

"כן, תגיד לו שהזמן הוא יחסי ואל לו למהר להזדקן, הוא יכול לתרום המון גם בתור עלם צעיר".

"אז שלא יחזור לגיל המקורי שלו?"

היא צחקה. "הוא יחזור ומהר מאוד, אבל שיהנה מהתקופה הזו שהוא צעיר".

"הבנתי".

"ותמסור לו שלא יהרוג את בלבאזור באימונים, פוקימוני עשב אוהבים מנוחה, לא קרבות, ככה הוא לא יתפתח לו".

"אה, אז אם הוא ינוח, הוא יתפתח?"

"העולם פועל בדרכים נסתרות, הא ליו?"

"בהחלט".

"תודה לך ושמור על חבריך קרוב, חלקם צריכים אותך יותר ממה שאתה יודע".

"אשתדל".

ליו חזר למערה, החלל נסגר סביבו ואז הוא שמע קול פליטה וQ ריחף לצידו.

"אנחנו צריכים למצוא את שון", הוא אמר.

Q הנהן לחיוב.

הם התקדמו לעבר המערה אליה שון פנה ושם הם מצאו שהיא חסומה בערימה של סלעים ומתוכם נוזלים מים. "הם כנראה נתקעו שם", אמר, הוציא את פלייגון והורה לו לשבור את קיר הסלעים עם קרן על. מהר מאוד ליו עלה על פלייגון, לקח את Q בידו והם עפו מעל לזרם המים החזק, עד שהם מצאו כדור בועת אוויר כלוא באמצע המערה ובתוכו את שון משחק עם האנון שלו, סימן שאלה. "שון, אתה משחק עם האנון שלך?"

שון מהר הפסיק לשחק איתו ואמר במהירות – "מה פתאום?! אני שונא אותו".

= = = = =

אחרי שעה של הסברים, שון וליו היו מעודכנים במה שקרה אחד לשני. שון סיפר כיצד נלחם מול ריידון פראי, גרם למערה להתמוטט ואז המתקפה של ריידון כמעט הטביעה אותם ואז זה היה אנון שהציל אותו בפעם המי יודע כמה עד שליו הגיע וחילץ אותם. שון גם סיפר שבזמן הזה הוא הצליח ללמד את אנון את המתקפות גחלת, בועת מים, עלי תער ושיגור.

"אז למה לא השתגרתם מפה?" שאל ליו והיה קצת מבולבל.

"כי התחלנו לשחק אש, מים ועשב, זה משחק מקביל לאבן, נייר ומספריים, ונסחפנו – תרתי משמע".

"אה", אמר ליו.

"טוב, אבל שאמרת את זה, אולי באמת כדאי שאזוז". ולפני שליו הצליח להכניס מילה, שון השתגר משם.

שון הגיע למרפאה בכפר ושם ישב אדם שאינו היה רוברט.

"שלום", אמר שון.

האיש ישב על המיטה ולא זז.

"אתה שומע אותי?" שאל שון.

האיש לא זז ולא נע.

"רוקי לא יענה לך, הגוף שלו מתנקה מרעלים", נשמע קולה של סבתא זקנה.

"אוי, הפחדת אותי", קפץ שון במקום וראה אישה קטנה ומקומטת. היא הייתה בגובה של 40 ס"מ.

"אתה לא צריך לפחד ממני…", אמרה והתקדמה, "אבל כן מהתגשמות האגדה".

"האגדה?"

"האגדה".

"איזו אגדה?"

"ה-אגדה".

"את מוכנה לספר לי מה זו האגדה הזו כבר?" התעצבן שון.

"שב, ילד", אמרה לו וסימנה על כיסא שהיה במקום. כשישב, הוא עדיין היה גבוה ממנה.

הזקנה נעמדה, האור המועט שנכנס לחדר מבחוץ האיר חצי מהפנים שלה, היא הייתה עדיין מכוסה בחושך, אבל המראה הזה נתן לה את הגושפנקה שמה שהיא מספרת הוא האמת.

"לפני הרבה מאוד שנים הייתה בכפר שלנו מגדת עתידות. זו הייתה סבתא רבא שלי. היא הייתה אישה מוכשרת מאוד. היה לה זורוארק כפוקימון ידיד. יום אחד היא תפסה אותו גונב אוכל מדוכן הפירות. סבתי הייתה אישה בעלת עקרונות, אישה גאה, אישה חזקה והיא הטילה קללה על הפוקימון. היה סימנה אותו בקללה. עכשיו, אני יודעת מה אתה בטח משער, שזה כמו כל שאר הקללות שאתם שומעים עליהן באגדות וסיפורי עם, אבל זה לא. כשמכשפה אמיתית מטילה כשף, הוא דו צדדי. אז היא הייתה צריכה לתת לו עונש ולצד זה גם מעיין סגולה. אז היא קיללה אותו שמי שיהיה לצדו יהיה תמיד מרושע, כפי שהיא תפסה אותו כרשע. ומצד שני היא ניסתה גם לקלל אותו בברכה ואיחלה לו להיראות כמו כל דבר בעולם מלבד זורוארק. אתה מבין, היא האמינה שמי שלא יכול להסתכל במראה ולראות את עצמו כפי שהוא, זה עונש בפני עצמו. ומכאן היכולת של הפוקימון לשנות את צורתו לכל פוקימון אחר".

שון ישב שם, לצד המיטה של רוקי, והקשיב.

"ולמה את מספרת לי את זה?"

"כי הבנתי שיש לכם חבר שהשיג לעצמו זורואה", אמרה.

"ואת חושבת שכל הפוקימונים בשרשרת הזו הם מקוללים?" שאל שון.

"תגיד לי אתה, מאז שהוא תפס את הפוקימון, משהו השתנה בחבר שלכם?"

"אני לא יודע, אני לא הייתי בכפר כבר הרבה זמן", הסביר שון.

"הוא התנהג כמו השטן", אמר לפתע רוקי בקול חלוש ומרוסק.

"אם כך, הוא נתון לקללה של סבתא רבא שלי".

"הקללה שהיא קיללה את זורוארק?" שאל שון.

"כן", ענתה הזקנה.

"ואיך אנחנו יכולים להוציא אותו מזה?" שאל שון.

"אתה צריך לגרום לו, לפוקימון, לעשות משהו טוב מנדיבות לבו. כלומר – אם תגיד לו לעשות משהו טוב, זה לא ייחשב, אבל אם הוא יעשה משהו טוב על דעת עצמו, רק אז החבר שלכם יינצל".

"ואם לא נצליח?" שאל שון.

"ובכן, אחרי שהוא שרף את השטח החקלאי, אני בטוחה שהזמן שלכם פה הוא קצוב. הרי אתם האנושיים צריכים לאכול מתי שהוא, נכון?" אמרה הזקנה ברצינות.

"האנושיים? את לא בת אדם? מה את, פוקימון?" ובשנייה ששון שאל את זה, היא נעלמה.

"טוב, שמעת את הגברת, רוקי", אמר שון, "לך תרביץ לנרקיס עד שזורואה יציל אותו מידיך".

להפתעתו רוקי באמת ניסה לקום מהמיטה, אבל אז הוא קרס על הרצפה וגנח מכאבים.

"טוב, לפחות ניסינו את התוכנית הזו. הגיע הזמן לתוכנית ב'".

= = = = =

"נרקיס! זה אני, אתה יכול לבוא רגע ולדבר", צעק רוברט ברחבי הכפר.

"מה אתה רוצה?" נשמע לפתע קולו של נרקיס. "אל תתקרב, אני לא אתן לך להתקרב".

"אני לא אתקרב, פשוט ששון סיפר לי מה עשית ומה עובר עליך ורציתי לדעת שהכל בסדר".

"מה איכפת לך?" שאל נרקיס וירק לעברו בבוז.

"אני רופא, אני בן אדם קודם כל ואני גם חבר שלך", אמר רוברט ברוך.

"אין לי חברים, אני זאב בודד", הבהיר נרקיס והתכוון להמשיך ללכת.

"אתה לא זז מפה", אמר שון שעמד בצד השני של הדרך.

נרקיס פנה לכיוון שלישי, שם ראה את מוניקה – "מצטערת, חבוב, צריך לעצור אותך".

נרקיס פנה לכיוון האחרון ושם ראה את הראל – "הגיע הזמן לנקמה, ביץ'".

ארבעתם הוציאו את הפוקימונים שלהם; מוניקה את אינטיליאון הזוהר שלה, הראל את זראורה, רוברט את וורמפל שלו ושון הוציא את שני הפוקדורים שלו, התלבט, שקל אחד ואז שקל את השני ואז אמר – "סליחה היפאודון, אני אתן הזדמנות לאנון הפעם. בסדר?"

נרקיס הוציא את הפוקימונים שלו – סרפיריור, זורואה, ופוריאון – ואמר: "גם אם תהיו 20 נגדי, אני למדתי מה עשיתי לא טוב בפעם שעברה, כעת אני בלתי מנוצח, כעת אפילו פרסיבל לא יכול לנצח אותי".

"אנחנו לא מחפשים לנצח אותך", אמרה מוניקה.

"דברי בעד עצמך", אמר הראל ומבט נחוש בעיניו.

= = = = =

אלון התקדם ולפי הקור שאפף את המקום, הוא ניחש שהוא הגיע למקום הולדתו של אוואלוג. כאן נמצאים חברי צוות פנינה. הוא סקר את המשטחים הפתוחים מכל עבר, הרים כל סלע וניער כל עץ, לא היה סימן לחברי הצוות. לבסוף ביקש ממיסטלופ להקים מכסה מהשלג באמצעות בכישרון שלה לגדל ענפים וצמחים. המבנה לא היה מושלם, אבל הוא הגן עליו מפני רוב נזקי מזג האוויר וביחד עם הגוף החם של הפוקימונית שלו, היה לאלון כמעט ונעים בלילה. הוא ישן עמוק ולא שם ללחשושים שהגיעו מחוץ לבקתה שהוא לן בה.

"מה אתה חושב שהוא עושה פה?" נשמע קול.

"אני לא יודע".

"בוסית, תראי".

"ובכן, ובכן, ובכן, תראו מה יש לנו פה", נשמע קול נשי.

"מה את רוצה שנעשה?

"תקימו מארב, אני רוצה שתלכדו אותו, תאזקו אותו ותביאו אותו למפקדה".

"ומה אז?"

"מי פה הבוס? אתה או אני?" נשמע קולה של האישה.

"את".

"אז למה אתה שואל כל כך הרבה שאלות?"

"כן, המפקדת".

כשאלון התעורר, הוא היה במקום מסתור, ככל הנראה מתחת לאדמה, כי לא היו חלונות במקום, היה חם בצורה בלתי רגילה לאיזור והיה שם מכל הטוב וטוב. נדמה שצוות פנינה הקדים את זמנו. מה שהיה בנוי שם לא היה מבייש אפילו את האחוזה הכי מושקעת שהוא ראה בכדור הלכת ארץ. היה שם רצפה מלבנים, קירות משיש, ציורים של פוקימונים על הקירות, פריטי אופנה, ריהוט, הכל.

"גבירתי, הוא ער", נשמע קול.

נשמעו כמה צעדים ואל מול אלון נעמדה אישה גבוהה, שיערה שחור, עיניה בצבעים שונים, ומבטה חודר, אם הוא לא היה יודע אחרת, הוא היה חושב שמדובר במוניקה.

"מה אתה עושה פה?" היא שאלה בקול שהזכיר את זה של מוניקה, רק ששלה היה מעט עבה יותר.

"אני רוצה להצטרף אליכם", הוא ענה.

כל החיילים של צוות פנינה צחקו מלבד אותה אישה.

היא התכופפה אליו, תפסה אותו בלסת ולחצה חזק – "אין לי מושג מי אתה, אבל לך אין מושג לאן הכנסת את עצמך, אני לא משחקת במשחקים, ילד".

ואז ירד לאלון האסימון. "אני יכול להסגיר לידיכם את הפרופסור", אמר.

"לבנטון? חחח הוא כבר פאסה", אמר אחד החיילים.

"יש לי דברים אחרים להציע", מיהר אלון להציע.

"כמו מה?" אמרה האישה ולחצה את הלסת שלו חזק יותר. הכוח שלה היה גברי.

"ממה שידוע לי, יש לנו אבן מגה במחנה, כמה אנונים, פוקימונים רבים", הוא התחיל למנות.

"אנחנו חזקים מכל מה שיש לכם שם", אמרה והפעם הצטרפה למקהלת הצחוק.

"אתם לא יותר חזקים מפרסיבל, או מוניקה", אמר בביטחון.

"מוניקה? אחותי היקרה?" הפעם כעס ופחד מילאו את תווי פניה.