פוקימון: הסיפור של כולנו – פרק 6: ההדף שאחרי הסערה!

= = = = =

"אוף, אני לא אוהב אותו", הצהיר שון בקול וההד של מילותיו מילא את המערה.

"אתה יודע שהוא שומע אותך, נכון?" שאל ליו.

"כן, הוא אשכרה מרחף לידך", אמר רייס.

שון העיף מבט על האנון שתפס לפני מספר דקות והזעיף פנים בכעס.

"ואחר כך אומרים שאני אוטיסט", אמר ליו בצחוק.

"היי, אני רציתי להיות מאמן פוקימונים רציני, להסתובב ליד סימן השאלה הזה לא עושה לי מוניטין כזה טוב. למה לא יכל להופיע איזה גראודון קדום, או איזה מנאפי צעיר?" רגז שון.

"כי אתה במערה של אנון אולי?" הבהיר רייס.

"עדיין, אני שונא אותו ואת כל מה שהוא מייצג…" אבל שון לא הספיק להשלים את המשפט. ההתעקשות שלו לעסוק בעניינים שלו העסיקה אותו בצורה כל כך עיוורת, שהוא לא שם לב לרצפה השבורה שהוא דורך עליה והוא מעד בין הסדקים ונפל לתוך קומה תת קרקעית בשאגה מפוחדת. אבל באמצע הנפילה שלו, הוא עצר באמצע האוויר, כוח על חושי תפס אותו והוא נראה כמו ילדה מפוחדת שראתה עכביש לראשונה בחייה. "מה קורה?" שון שאל בעודו מרחף באוויר.

"נראה לי שהפוקימון שאתה כל כך שונא מציל לך ברגעים אלה את החיים", אמר רייס.

ליו צחק. "טיפוסי".

אחרי שסימן השאלה הרים את שון לקומה ששני חבריו היו בו, הוא חייך עם עינו הבודדת לעבר שון והוציא קול שמח.

"עכשיו אתה בטח לא כזה שונא אותו", אמר רייס.

"מה שתגיד", אמר שון בכעס והתקדם לעבר עומק המערה.

אחרי שעה של הליכה הם הגיעו לצומת דרכים, המערה התפצלה ל3 מערות שונות. שון, רייס וליו הסתכלו זה על זה וחיכו לראות מי יציע את זה קודם.

"אז מאחר ואתם חושבים שאני האוטיסט בקבוצה…" התחיל לומר ליו.

"לא, לא, לא", אתה לא תיקח לי את התפקיד של חסר הטאקט", אמר שון, "אם מישהו הולך להציע פיצול, זה רק אני".

"בסדר מבחינתי", אמר רייס.

הם עשו אן-דן-דינו לגבי איזו מערה ייקח כל אחד והם התפצלו.

שון התקדם בכעס, בצעדים רוקעים ועשה המון רעש. "כולם יודעים שאני צריך להיות מאמן פוקימונים אגדיים, למה הם לא מבינים את זה. מה כל כך מיוחד באנון הזה?" הוא הסתכל לאחור בכעס ורק המראה של סימן השאלה הרגיז אותו עוד יותר. לפתע ההליכה שלו נעצרה, הוא נתקע במשהו גדול, הוא שלח את ידיו קדימה מבלי להסתכל עדיין ומישש את מה שעצר את דרכו. כשלבסוף סיבב את ראשו, ראה גוף אבן ענקי שכוב על גבי המערה, זה היה ריידון ענקי והוא היה ישן. שון פלט צרחת בהלה והריידון הענקי התעורר לחיים. הוא התרומם בתוך המערה, מה שהביא את חלקה העליון להתפורר לחתיכות קטנות ואלה נפלו על הראש של שון. הפוקימון הגדול הסתובב לעבר שון ופלט שאגה ענקית.

"אתה לא מפחיד אותי", אמר שון ברעד. הוא פשפש בתיק שלו עד שמצא פוקדור ירוק. "צא היפו". היפאודון ענקי יצא מהפוקדור ושאג לעבר הריידון. שני הפוקימונים מילאו את המערה וכמעט ולא היה מקום אפילו לחמצן.

"אני רוצה שתתקוף עם רעידת אדמה", אמר שון בפזיזות, אבל הייתה זו החלטה לא חכמה, משום שגם הפוקימון וגם המערה הותקפו והאבנים הקטנות שנפלו מקודם הפכו כבר לסלעים ענקים שנפלו מתקרת המערה על ראשו של שון, ולפני שאחד מהם פגע בו, שוב כוח על חושי עצר אותו והסיט אותו הצידה. האנון בצורת סימן שאלה שוב חייך לעבר המאמן שלו, ופלט קול שמח.

"עכשיו תורך", אמר שון לריידון לאחר שהתעלם שוב מהאנון.

ריידון התנער מהאבק שנפל עליו, היישיר מבט לעבר היריב שלו ופתח את פיו. במקום השם שלו, יצא זרם מים ענקי שהתחיל להציף את המערה, מתקפת גלישה לפתע נוצרה במקום ושטפה את שון, את אנון ואת היפאודון המעולף. ברגעים הראשונים שון עדיין הצליח לצוף מעל פני המים, אבל הזרם החזק, פתח המערה הצר והעובדה שהוא היה רק נער בן 15, גברו עליו והוא התחיל לטבוע. המים התחילו למלא את הריאות שלו, הוא לא יכל להכניס את האוויר פנימה והוא הרגיש שזהו הסוף. ואז שוב בועה על חושית הקיפה אותו, מילאה את עצמה בפחמן דו חמצני והוא שט עם המים בתוכה, מסוגל לנשום, לא מסוגל להסתכל על מי שהציל את חייו בפעם המי יודע כמה מרוב כעס.

"שונא אותך".

= = = = =

רייס התקדם לעומקה של המערה שלו, שמדי פעם הוא שומע את ההד של מישהו אחר אומר – "שונאותך". הוא לא הבין מה פשר העניין, אבל זה לא נתן לו לעצור אותו מלהתקדם.

לפתע הוא הגיע לקצה המערה, שם היא נפתחה למעיין כיפה מערה ענקית, עשויה כולה בדולחים וקריסטלים. במרכזה שכן לו אגם כחול מתכול, המראה היה כל כך יפה, כל כך נשגב, שאפילו אדם ציני ומנוכר כמו רייס נאלץ לומר "וואו".

פוקימונים מסוג מים, קרח ואבן התחבאו בכל מיני מקומות. עיניו הזריזות של רייס תפסו אותם. הוא ידע שזה מקור החיים שלהם, כאן הם מקבלים את המים, קרוב לוודאי גם את האוכל ואת החברה שהם צריכים להתקיים. הוא לא התכוון בשלב הזה לערער את יציבות המקום ולנסות לתפוס פוקימון, אז הוא התקדם בצעדים איטיים, עקב לצד אגודל, עד שהוא הגיע לשפת המים. שם הוא ראה משהו זוהר המגיע ממרכז המעיין. היה לזוהר הזה אורה שהוא לא ראה בחייו. זה היה כמו יהלום זוהר, ואז הוא נזכר שיהלומים לא זוהרים, אלא משקפים אור. הוא חשב לרגע כמה מטומטמת יצאה הזמרת ריהאנה שעשתה את התהילה שלה על עובדה שאינה נכונה ואז הוא נזכר שבבית הספר הוא למד על אחד בשם אלברט איינשטיין שמצא את היכולת של היהלום לשקף אור אחר. הוא התקרב לתוך האגם, נכנס עם רגליו והסתיר את האור שבקע ממרכז המעיין עם ידו. הוא ניסה לראות מה קורה שם, ולפתע הוא זיהה תנועה.

רייס ישר נכנס לכוננות, רץ בתוך המים, זרק את הזהירות לכל הרוחות, והתקדם עד כמה שהתאפשר לו בעמידה. הוא ניסה שוב להעיף מבט וראה צללית גבוהה עומדת ליד צללית נמוכה יותר, רחבה יותר, והן מנסות להוציא צללית ארוכה יותר מתוך אי קטן שהיה במרכז האגם. רייס ידע שספטייל שלו לא יודע לשחות ולכן הוא לא טרח להוציא אותו מהפוקדור. מה שכן הוא עשה זה להוציא את הנעליים שלו, לזרוק אותן לחוף, להוציא את הגרביים שלו גם כן, ולהתחיל לשחות לעבר מרכז האגם במרכז המערה הענקית.

אומנם השחייה הייתה ארוכה מאוד, אבל האורות, קולות הפוקימונים, המים הקרים והרעננים, והעובדה שמדי פעם הוא שמע מישהו צועק – "שונאותך", העבירו לו את הזמן בכיף. רייס הגיע לבסוף לאי קטן שהיה ממוקם במרכז המערה, אור בוקע מתוך מקל פשוט למראה, לידו מאמן פוקימונים עצבני ובסמוך לו אמבריאון שנראה באור הזה כאילו הוא זוהר. אבל הוא לא.

רייס התנער קצת, התיישר ואמר – "שלום".

המאמן לא התייחס אליו. "צא אמבריאון, תקוף אותו עם כדור צל", הוא אמר.

רייס קצת נעלב, כחכח בגרונו ואז אמר – "שלום, אני רייס, אני פה לידך, אתה שומע אותי?"

המאמן הסתכל עליו לשנייה, סקר אותו, הבין שזה לא שווה את הזמן שלו וחזר לענייניו. "אולי אם תנסה דחיפה הוא יזוז", הוא אמר. אמבריאון שלו תקף לפי הוראת המאמן שלו, אבל המקל לא זז ולא נע.

'מוזר', חשב לעצמו רייס, 'לתקוף מקל'.

רייס הסתובב לאחור, מצמץ בעיניו והסתכל על המערה. היא הייתה יפה יותר מפה. כל הגבישים והקרחונים היו מסודרים בסדר מופתי, מאירים כל אחד בצבעים שלו, המים נראו כאילו אפשר לשתות מהם בלי חשש והפוקימונים שהסתתרו נראו ברור יותר מהכיוון הזה. רייס התמתח, הוציא מהכיס שלו את הפוקדור והורה לספטייל שלו לצאת ממנו. בשנייה שספטייל יצא, הוא הסתכל בכעס גלוי על המאמן עם האמבריאון.

"מה קרה, ספטייל? עוד פעם עצירות?" שאל רייס את הפוקימון שלו בדאגה והגניב מבט לעבר חור התחת שלו.

ספטייל נהם בכעס.

רייס הסתכל לעבר הכיוון שהפוקימון שלו הסתכל וראה את המאמן הזר מורה לאמבריאון לתקוף עם פעימת אופל.

"עזוב אותו, ספטייל, הוא תוקף לי מקלות באמצע מקום. כנראה לא היה לו יותר מדי חברים כשהוא היה קטן ואף אחד לא שיחק אותו במשחקי חברה, אז זו הדרך שלו להוציא את התסכול", הגה רייס ממוחו.

אבל ספטייל לא היה מוכן לשחרר.

המאמן השני ירק הוראות על ימין ועל שמאל – "הורדה, קצה כפול, חפירה, קרן על", אבל העץ פשוט ספג את המכות ולא קרה דבר".

רייס התמתח בשעמום. הוא לא חשב שזה יהיה כזה משעמם. הוא שיער שיש במקום הזה פוקימון אגדי, או לפחות משהו מעניין. אחרי שעות של שחייה הוא לא שיער שהוא ימצא ילד מפגר ששולח פוקימון אופל לתקוף מקל.

"שונאותך", הוא שמע לפתע.

"חחחחחח שון הזה חייב ללמוד לאהוב את האנון שלו", אמר רייס לעצמו.

|אנון?| נשמע קול אלוהי.

"מה? מי זה היה? מי דיבר?" רייס הסתובב, הסתכל על ספטייל במבט מוזר, על תקרת המערה, על המאמן השני, על אמבריאון וכשאף אחד לא שם לב, הוא אפילו הגניב מבט לחור של התחת של ספטייל.

|עזור לי| נשמע אותו קול.

"מי זה?" שאל רייס. "אני לא רואה אותך".

|אני אנונימוס| אמר הקול |אני המקל שהמאמן הזה תוקף|

"אה, אהההההה, א-האאאאאאא!" רייס חייך ולבסוף ירד לו האסימון.

"אה, שמע, בחור, אתה מוכן לעזוב את המקל הזה, הוא מבקש שתעזוב אותו?" רייס שאל בנימוס.

"הוא מדבר אליך?" שאל המאמן השני וכעס נראה בעיניו.

"כן, הוא רוצה שתעזוב אותו לנפשו", הסביר רייס.

"על גופתי המתה, אמבריאון, הוא נחלש, תקוף אותו שוב עם מתקפת הרעלה!" אמר המאמן.

ואז נפל לרייס אסימון נוסף והוא חשב על תוכנית – "תגיד, אני אעזוב את המקום, או אפילו אעזור להרוס את המקל הזה, אם רק תגיד לי את השם שלך".

המאמן עצר את המתקפה שלו, הסתכל על רייס, בחן אותו מלמעלה ועד למטה ואמר – "קוראים לי עומר אזולאי".

"עומר אזולאי, ומה עומר אזולאי רוצה מהמקל הזה?" שאל רייס.

"מה אתה, חבר בצוות יהלום? עזוב אותי לנפשי", אמר עומר בכעס.

"אני לא אעזוב אותך לנפשך, ואם לא תעזוב את המקל הזה, אני אדחף לך אותו עמוק לתחת", אמר רייס ונראה לפתע רציני.

"אתה מה?" שאל עומר.

"אדחוף" הגה רייס מילה אחר מילה – "לך – אותו – לתחת".

"אני לא אתן לעוד ילד מסכן לנצח אותי, אני חייב לתפוס לי פוקימון ישראלי, צא אמבריאון ותקוף את הילד הזה עם מוצא אחרון", אמר עומר.

המתקפה הייתה חזקה מאוד והיא העיפה את רייס 16 מטר לגובה ולמזלו הוא נחת בתוך המים של האגם. סימן אדום היה בנקודה שבה אמבריאון פגע בו.

"שניים יכולים לשחק בזה!" אמר רייס. "סערת עלים!"

|בוא וחלץ אותי מפה| נשמע קולו של המקל בשנייה שסערת העלים מילאה את המערה ולא איפשרה לאף אחד לראות מה קורה.

רייס התקדם, ידיו מושטות קדימה, עיניו עצומות, כמו עיוור, והוא הלך בעקבות הקול. כשהוא הגיע לנקודה הנכונה, הוא שם את ידיו על המקל ושלף אותו מן הסלע. "אני המלך ארתור!" הוא פלט בשטות של הלצה, "אני המלך האמיתי של אנגליה", אבל עומר התנגש בו, הפיל אותו לאדמה והתחיל לחבוט בו.

"אתה לא זה ולא זה, אתה איש מת", ירק עליו עומר והתחיל לתת לו אגרופים.

בכל פעם שעומר נתן אגרוף הוא הוציא מילה – "אני" – אגרוף – "לא" – אגרוף – "הולך" – אגרוף – "לאכזב" – אגרוף – "את" – אגרוף – "אבא" – אגרוף – "שלי" – אגרוף – "שוב" – אגרוף.

להפתעתו של רייס, עומר התחיל לדמוע ולבכות.

"ואני" – אגרוף – "לא" – אגרוף – "הולך" – אגרוף – "להיכשל" – אגרוף – "בתור" – אגרוף – "חבר" – אגרוף – "צוות" – אגרוף – "פנינה" – אגרוף.

ואז רייס ראה שעומר ממש בוכה כאילו איבד את היקר לו.

"ואני" – אגרוף – "לא" – אגרוף – "מפחד" – אגרוף – "מפוקימונים" – אגרוף – "ישראליים" – אגרוף.

אומנם רייס היה כבר חצי מעולף, עם פנס בשתי העיניים ושפה קרועה, אבל מבין שניהם, הוא זה שריחם על עומר. הוא ניסה לפתוח את פיו ואמר לו – "אחי, אני מבין מה אתה עובר".

ואז עומר הפסיק.

רייס התגלגל בשארית כוחותיו, ניגש אל עומר, הניח את ידו על הכתף שלו ואמר לו – "אני באתי לפה כדי לתפוס אנון. בשנייה שהוא אמר את זה, המקל הפך לפוקימון חי ונושם. ההבעה על פניו של עומר אמרה הכל ולפני שאחד משניהם יכל לעשות משהו, פוקימון המקל שיגר את עצמו, את רייס ואת ספטייל רחוק משם. לפני שהם עזבו, את שמעו את עומר צועק – "אתה לא תברח ממני, אני עוד אלכוד אותך! רדיפה (Pursuit)".

רייס הגיע למדורה באמצע היער, הפוקימון ששיגר אותו היה מעולף לצדו, ככל הנראה שאמבריאון הספיק לתקוף אותו לפני העזיבה, וספטייל נכנס במהרה לפוקדור שלו כדי להבריא.

ליד האש הוא ראה את צ'ארלי, מחייך אליו בעגמומיות.

"מה קורה?" צ'ארלי שאל.

"אתה תגיד לי, אומנם אני חטפתי כרגע את המכות של החיים שלי, אבל מבין שנינו, אתה זה שנראה אומלל רצח".

= = = = =

ליו התקדם במערה ולא ידע לאן היא מובילה. הוא פנה אל Q שלו ואמר לו – "שמע, אתה הובלת אותי לפה, אתה צריך להגיד לי מה לעשות".

Q התחיל לקפוץ במקום, להתנועע מצד לצד ואז הוא התקדם לעבר קיר מסוים ונעלם.

"היי, אתה יודע שאני לא יודע לעבור דרך קירות, נכון?"

Q חזר, זהר שוב, והתחיל להתקדם במערה, וליו בעקבותיו. כשהם הגיעו למקום שבו היה פיצול נוסף, Q התחיל לקפוץ במקום, לזהור, ואז הוא סימן לליו להסתכל על הקיר. הוא ראה שם חידה.

פתור אותי:

• אנחנו 26 אותיות ועוד 2 סימני קריאה. מי אנחנו?

ליו חשב על זה, הסתכל על Q, נזכר בסימן שאלה ואז אמר – "אנון?"

הקיר הזדעדע וזז ממקומו. לפני ליו התגלה פתח חדש שלא היה שם קודם. Q התקדם לשם וליו אחריו. הם הלכו אולי שעה, ירדו מדרגות, ועלו בסולמות, טיפסו על חבלים וירדו במגלשות, כשלבסוף הם הגיעו לחידה נוספת.

פתור אותי:

• אומנם יש לי 3 התפתחויות בסך הכל, אבל אני יכול להתפתח מצורה א' לג'. מי אני?

ליו היה מפאלט ולא היה לו מושג איזה פוקימון יכול להתפתח מהתפתחות ראשונה לשלישית. אז הוא שמע "שונאותך", הוא חייך לעצמו וחשב על שון ועל סימן השאלה שלו. ואז ליו נזכר בכל הסיפורים ששון סיפר לו על ישראל, על הקוסם הרמאי ההוא אורי גלר שתבע פעם חברה ובזכותו הפוקימון אברה יכל להתפתח במשחק הקלפים לאלקזם.

הוא פתח את פיו ואמר – "אברה?"

הפעם חומצה כלשהי המיסה את הדלת ושער ענקי היה שם. הייתה שם ידית ומקום למפתח, אבל לליו לא היה שום מפתח. הוא ניסה לדפוק את הדלת, להגיד "סומסום היפתח", אבל שום דבר לא עזר. Q ניגש לדלת, הכניס את עצמו למנעול המפתח ונעלם. הדלת נפתחה. הפעם אין לו יותר עזרה. הוא הלך במה שנראה כמו שניות, אבל השעון שלו זז כאילו היה על סטרואידים. לבסוף הוא הגיע לחידה נוספת ועליה היה רשום.

סוף הדרך. פתור אותי:

• אני לא חי, אני לא מהעולם הזה, ואני בן הזוג לכלי הטייס של הרבה חייזרים. מי אני?

(רק ליו רשאי לענות על החידה הזו)

= = = = =

"או-הו-הו, אם זה לא זוג היונים שלנו, נרקיס והראל שבאים לבקר אותי פה במרפאה", אמר רוברט והושיט ידיים לחיבוק.

"אל תגזים", אמר הראל ולחץ לו את היד.

"כן, מי בכלל רוצה להיות חבר של נעל הבית הזה?" אמר נרקיס מתחת לשפה, אבל כולם שמעו אותו.

"יש לך בעיה איתי?" שאל הראל.

"כן, יש לי בעיה איתך, יא גוש לא מוצלח של שומן", אמר נרקיס.

"אתה רוצה לסגור את זה בקרב פוקימונים?" שאל הראל.

"אני אשמח לסתום לך את הפה אחת ולתמיד", אמר נרקיס ושם את ידיו על הפוקדורים שלו.

"מה קרה?" שאל רוברט. "נרקיס, אתה בדרך כלל המתוק בחבורה, למה אתה מתנהג ככה?"

"שחרר אותי סבא, אלא אם כן בא לך שאחטיף לך גם אחת, לא נראה לי שוורמפל שלך מוכן לקרב מולי", נרקיס זעק והוורמפל של רוברט ירד מהכתף שלו והתחבא מאחורי הגב שלו בפחד.

"אוקי", אמר רוברט והרים ידיים לכניעה. "רק צאו החוצה, יש לי פה מטופלים".

הראל יצא מהמרפאה והתחיל לדקלם – "אוקי, זה הולך להיות קרב אחד על אחד".

"כשאני הייתי עם אמא שלך, הייתי אחד על אחת, כאן זה מקרה אחר לגמרי!"

כל מי שהיה בסביבה היה המום, נדהם מהמילים שיוצאות מהפה של נרקיס.

"צא אבסול", הורה הראל.

"צאו סרפיריור, זורואה, ופוריאון", אמר נרקיס והוציא 3 פוקימונים.

אחד מאנשי הכפר התחיל להתרעם – "היי, זה לא פייר! 3 נגד 1! אתה רמאי!"

אבל נרקיס לא נתן לו לסיים את המשפט – "סרפיריור, חניקה לאיש הזקן". הנחשית הענקית התלפפה סביב האיש הזקן והתחילה לחנוק אותו. הראל ההמום עמד שם, עם פה פתוח ולסת שמוטה ועד שהוא החליט לפעול, האיש הזקן החליף צבעים מסגול לכחול.

"מתקפת דחיפה!" אמר הראל.

ואז סרפיריור עזבה את האיש הזקן כדי להתחמק מהמתקפה.

כשזה קרה, והאיש הזקן שוחרר לבסוף, כל מי שהיה שם ברח כאילו ראו שד.

"מה קרה לך, נרקיס? לפני שניה היית הילד הטוב של הכפר", אמר הראל.

"אולי נמאס לי להיות הילד הזה, ולא איכפת לי מה כולם חושבים", אמר נרקיס ברעל.

"אבסול…" התחיל לומר הראל, אבל נרקיס היה מהיר יותר.

"שגרי את הקרן הסולרית".

משום מקום שוגרה קרן סולרית, פגעה באבסול והביאה אותו למצב שהוא מחוסר הכרה.

"עכשיו נטפל בך", אמר נרקיס ומבט מרושע הופיע על פניו.

"מה זאת אומרת", אמר הראל, צעד אחורה ונפל על התחת מרוב בלבול.

"אף פעם לא אהבתי אותך", אמר נרקיס. "חשבתי בהתחלה להיצמד אליך כדי ללמוד ממך איך להיות חזק. כל הסיפורים האלה שלך שהיית בצוות רוקט, בצוות מגמה, צוות ריינבו, אתה בסך הכל כלומניק. הפסדת בקרב ההוא מול דראפיון, הפסדת מולי עכשיו, הפנים שלך נראות כמו הצרות שלי, ואתה לא חזק בכלל. אם כבר לימדת אותי משהו זה כמה אני חזק".

הפנים של הראל שינו צבעים למרות שאף נחש לא חנק אותו.

"ופוריאון, אני רוצה שאת תשתמשי ביד עוזרת". הפוקימון נתנה את כל העידוד לסרפיריור.

"זורואה, תשתמש בחיקוי למתקפה שהרגע ופוריאון עשתה", והוא עשה את אותו דבר.

הכוח של סרפיריור היה נראה לעין. המבט שלה היה שקול וממוקד. המבט של המאמן שלה היה אפל ומפוקס. הראל נע אחורה כמה שהוא יכל עד שהוא נתקל במשהו ולא יכל לנוע יותר אחורה.

"צמח מטורף", נרקיס אמר בשקט.

סרפיריור לקחה את כל הכוח שהיא שאבה מהעידוד של שאר הפוקימונים, הזדקרה לאוויר, עצמה את עיניה לשנייה ואז פתחה אותן בכעס. אור ירוק זוהר בקע מתוכן. המתקפה הכי חזקה של סרפיריור שוגרה לעבר הראל, ובעידוד של ופוריאון וזורואה לא היה לו סיכוי להישאר בהכרה אחרי שהיא פגעה.

"עכשיו נגמור אותו", אמר נרקיס למרות שהראל היה שכוב שם, מחוסר הכרה ודם זלג מפיו.

"עכשיו אתה תעזוב אותו לנפשו", נשמע קול צעיר.

נרקיס הסתכל לעבר הקול שדיבר וראה איש צעיר. הוא היה נראה מוכר, אבל מצד שני, הוא היה נראה כמו זר מוחלט. "מי אמר?" הוא שאל וגיחך בזלזול.

"אני", ענה האיש הצעיר.

"אתה?" שאל נרקיס והתחיל לצחקק ברשעות.

"כן, אני", ענה האיש הצעיר.

"ומי אתה אם יורשה לי לשאול?" שאל נרקיס.

"שמי הוא פרסיבל אֵלֶר מקגונגל".

בשלב הזה נרקיס צחק בקול רם. "אתה כבר לא מי שהיית, פרסי".

"קוראים לי פרסיבל".

"אתה צעיר, חלש ולא מיומן", חזר נרקיס על דבריו.

"אנחנו נראה לגבי זה", אמר פרסיבל. "צא בלבאזור".

הקושי שהיה על נרקיס להישאר רציני בשלב הזה היה בלתי אפשרי. הוא התגלגל מצחוק, תפס את הבטן שלו בכאב וטפח על גבה של סרפיריור שלו בהלצה – "אתה חושב שאתה יכול לנצח 3 פוקימונים, כש2 מהם מפותחים עד הסוף, עם פוקימון התפתחות ראשונה?" שאל נרקיס.

"תמיד יש פעם ראשונה", אמר פרסיבל ומבטו מרוכז.

"אני מציע לך לזוז מהדרך ולא להפריע לי להרוג את הראל", אמר נרקיס וטון רציני נשמע בקולו.

"כדי להגיע אליו, תצטרך לעבור דרכי", אמר פרסיבל.

"איך שאתה רוצה", אמר נרקיס והתחיל את המתקפה שלו – "ופוריאון, רוח קפואה, זראורה, העתקה, סרפיריור, אריאל אייס", שלושת המתקפות פגעו בבלבאזור הקטן בעוצמה, זו של סרפיריור במיוחד עשתה לו נזק והוא כמעט והתעלף.

נרקיס עמד שם עם חיוך ענקי על פניו.

"תורי, נכון?" שאל פרסיבל.

"כן, סבא'לה. אני מתכוון – ילדון צעיר", אמר נרקיס וזלזול נשמע בקולו.

"השתמש בבובת מחליף (Substitute) ואז באימון (Work Up)", אמר פרסיבל.

אל מול הפוקימונים של נרקיס ניצבה לה בובה, חסרת אונים למראה ומאחוריה התחבא בלבאזור והתחיל להשחיז את הגפנים שלו במהירות.

"ופוריאון, יד עוזרת, זורואה, אותו דבר (העתקה) וסרפיריור, תפטרי מהבובה הזו אחת ולתמיד", אמר נרקיס והבובה התנדפה לאלף חתיכות בשנייה שהנחשית הענקית היכתה בה.

"אימון, ואז כוננות ספיגה (Endure)", אמר פרסיבל הצעיר.

"אתה לא יודע מתי להיכנע?" שאל נרקיס. "אתה פה עם פוקימון לא מפותח, יש לי 3 פוקימונים וכל מכה עכשיו תוריד אותך".

"נסה אותי", אמר פרסיבל בקול רגוע.

"ופוריאון, רוח קפואה, זראורה, העתקה, סרפיריור, אריאל אייס", שלושת הפוקימונים פגעו בבלבאזור בו זמנית, אבל להפתעתו של נרקיס, הוא לא נפל. נדמה שנשארה לו נקודת חיים אחת.

"אומנם אין לי ניסיון רב ואין לי חוכמה של אדם מבוגר", התחיל לומר פרסיבל, "אבל אני יודע דבר או שניים על נימוסין והליכות ולא תוקפים אדם חסר ישע כשהוא מעולף ואתה תשלם על מה שניסית לעשות פה לחבר שלך הראל".

"הוא לא חבר שלי!" צרח עליו נרקיס.

"זו בדיוק הבעיה!" צרח עליו בחזרה פרסיבל ונראה מאיים בפעם הראשונה מאז שחזר לגיל 36.

"גמרו אותו", הורה נרקיס.

"תרדים את סרפיריור עם אבקת שינה, תשאב חיים מזורואה ועלי תער על ופוריאון", אמר פרסיבל. כשהפוקימון שלו סיים את הקרב, נרקיס נאלץ להחזיר את כל שלושת הפוקימונים שלו שלא יכלו עוד להילחם.

"אתה עוד תשמע ממני". והוא ברח משם.

פרסיבל ניגש אל הראל, הרים אותו בקלילות על הכתף שלו והביא אותו למרפאה.

"עוד פעם הסתבכת?" שאל רוברט כשראה מישהו מתקרב אליו.

"זה הראל, הוא מעולף", אמר פרסיבל בתגובה.

"תניח אותו פה ותשים לו בקבוק מים ליד המיטה, כשהוא יתעורר הוא יהיה צמא", אמר רוברט.

"אז מה איתך?" שאל פרסיבל.

"בסדר, אין תלונות, מאז שוורמפל פה, הוא עוזר לי רבות לקבע שברים, לעטוף פצעים ולטפל במטופלים".

"ומה המצב נכון לעכשיו?" שאל פרסיבל.

"אחחח", נאנח רוברט, "האמת שלא פשוט. יש לי פה את רוקי שעדיין מנסה להחלים ממכת הרעל שהוא ספג מארבוק. הוא עדיין לא החלים ואני לא יודע אם הוא אי פעם ייצא מזה. יש פה את ניסן שנשלח לפה על ידי אלון ואני לא מצליח להחזיר אותו להכרה ויש פה עוד כמה פוקימונים פצועים".

"אם יש משהו שאני יכול לעשות", התחיל לומר פרסיבל.

"ויש אותך", אמר רוברט.

"מה איתי?" שאל פרסיבל.

"תסתכל במראה, יא דון חואן, אתה בן שלושים ומשהו. אתה אמור להיות בן שמונים ומשהו. זו תופעה שמעולם לא נתקלתי בה. אמור להיות לך וינאזור, לא בלבאזור. אמור להיות לך גם מגמורטאר ואני לא יודע לאיפה הוא נעלם".

"האמת שיש לי פוקדור אדום שאני לא מצליח לפתוח", התוודה פרסיבל.

"זה הוא", אמר רוברט. "כנראה הוא מזהה שהמאמן המקורי שלו נחלש בכוחות שלו ועכשיו הוא לא מוכן לצאת מהפוקדור. לגבי וינאזור, התיאוריה שלי היא שהוא היה כל כך מחובר אליך, נפשית ואישית, שכשאתה עברת 50 שנה אחורה בזמן, גם הוא עבר 50 שנה אחורה בזמן".

"אני לא יודע על מה אתה מדבר", אמר פרסיבל. "תמיד הייתי צעיר. תמיד הייתי אני".

"טוב", אמר רוברט.

"טוב אחי", אמר פרסיבל.

"בחיים שלך אל תקרא לי אחי, זו שפה נלוזה ועילגת של ילדים קטנים", אמר רוברט.

"טוב אחי", אמר פרסיבל ויצא מהמרפאה.

= = = = =

ריי צעד במורד השביל אל עבר חוף פרילוד. השמש זרחה בשמיים, הסטארלים צייצו ברקע, אפילו מנטיק קטן קפץ והשתכשך לו לאורך הים. הוא התקדם וראה שם בחורה יפייפיה, עם שיער כחול, משחקת עם שלושת הפוקימונים שלה. אינטליאון ירה בועת מים בצורת כדורגל, אותה הוא מסר לליליגאנט שהקפיצה אותה על הברכיים שלה ונגחה אותה לעבר מורקרו שפתח את הפה ושתה אותה. ריי חייך. הוא מעולם לא ראה את הצד הרך של מוניקה. אבל כעת, כשהוא עמד על חול הים, עם השמש הזו, האוויר הזה, והפוקימונים שלה לצדה, היא הייתה רכה מתמיד. הוא קרא בשמה, היא הרימה את ידה לאוויר ונופפה לו לשלום. החיוך שלה עצר את לבו מלפעום.

"מה נשמע?" שאל.

"אני בסדר, מה איתך?" ענתה.

"באה לפה הרבה?" חייך.

"זה משפט הפתיחה שלך?" שאלה.

"אני לא יודע, את רוצה שזה יהיה משפט הפתיחה שלי?" שאל ריי.

"אני לא יודעת, מה אתה רוצה שאני אגיד לך?" אמרה מוניקה.

הוא חיבק אותה סביב המותניים, הסתכל לה עמוק לתוך העיניים בעלי הצבעים השונים וחייך. מעולם הוא לא הרגיש שמח יותר. היא חייכה לעברו בחזרה ואז אמרה – "אנחנו צריכים לדבר".

החיוך ירד מפניו.

"אני מרגישה שיש לי המון רגשות כלפיך, רגשות טובים, חמים, בחלקם גם רומנטים, אבל אני מבולבלת, אני לא באמת יודעת מה אני רוצה, אני לא יודעת מי אני עדיין, אני עדיין בחיפושים עצמאיים, תמיד גדלתי בתחושה שאני לסבית ואז אתה הגעת והתעוררו להם כל הדברים האלה ונסחפנו עם הנשיקה ההיא, שהייתה אגב מושלמת, אבל אני לא יודעת אם אני רוצה יותר מזה".

ריי עזב את מותניה.

"אני מצטערת".

"אין לך מה להצטער", אמר אחרי כמה רגעים ארוכים. זה היה כמו אגרוף בבטן, כמו שק תפוזים לפנים, הוא מעולם לא הרגיש עצוב יותר.

"אני רוצה לתת לך מתנה", אמרה.

"מה?"

"קודם כל, את זה". היא התקרבה אל פניו ונישקה את שפתיו ברכות. הנשיקה אומנם נמשכה כמה שניות, אבל עבור ריי היא נצרבה לחיים שלמים.

"אני אוהב אותך", הוא מלמל לעצמו. היא לא שמעה אותו.

"ושנית, אני רוצה להביא לך חטיף".

"חטיף?"

"טוב, האמת שזה לא בשבילך", היא התחילה להסביר.

"אה, כי אין כמו חטיף אחרי פרידה", הוא אמר בציניות.

"זה בשביל קטרפי", היא אמרה ונראה שנפגעה מהמשפט האחרון שלו.

"אה. אוקי. ומה אני אמור לעשות עם זה?" שאל וניסה להיראות משוחרר, אבל ידע שהוא מתנהג בזיוף.

"לתת לו לאכול את זה?!" אמרה וקור נשמע בקולה.

"ומה זה יעשה?" הוא התחיל להתעצבן.

"יעזור לו להיות שבע!" היא כבר צעקה.

"תודה", הוא שאג עליה.

"בבקשה" היא צרחה ועיניה התמלאו בדמעות.

שניהם עמדו שם, פוקימונים מרחפים בשמיים, שמש קיצית זורחת, שמיים כחולים, יום קייצי מושלם, והם עמדו שם ובכו. לבסוף הוא הסתובב ללכת, כמעט שכח לקחת את החטיף מהיד שלה. הוא נגע בידה, הצטער שאי פעם הגיע לחוף הזה היום ועזב.

כשהיה בטוח שעזב את שדה הראייה שלה, פתח את האגרוף של ידו ושחרר את החטיף לרצפה. הוא לא רוצה מתנות ממי שלא רוצה להיות איתו. 'שקטרפי לא יאכל לעולם', חשב לעצמו, 'שלא יהיה שבע, שלא יאכל ומצדי גם שלא יתפתח, על הזין שלי קטרפי'. הזעם פעם בעורקיו.

הוא ניגש לכפר, כמה אנשים בירכו אותו לשלום, אבל הוא לא ענה להם. כשהגיע למרפאה, ראה את פרופסור לבנטון מסתכל עליו במבט בוחן. הם עמדו כמה רגעים כמו שני פסלים ואז הוא רץ לעבר הנהר הקטן שחצה את הכפר, הוא הושיט את ידו לעבר חגורת הפוקדורים שלו, שלף משם את קטרפי שלו והוציא אותו מהכדור שלו. קטרפי הקטן הסתכל עליו בהערצה. ריי הסתכל ימינה ואז שמאלה, ראה שאף אחד לא נמצא במקום ואז הוא בעט את קטרפי לתוך האגם. משחרר אותו למות.

= = = = =

יויו לאט לאט גילה את הכפר, הוא נהיה חבר של מוכרת הבגדים, לה הוא תמיד הבטיח שיבוא יום ויקנה ממנה את החלוק הכי יפה שלה, למרות שלטעמו הארצי, זה היה הדבר המחריד ביותר שראה בחייו. הוא גם התיידד עם מלמדת המתקפות ורצה שהיא תלמד את בוביטון ופטריק מהלכים שאינם אופייניים לסוג שלהם. אבל יותר מהכל, הוא התחבר לשף של המסעדה. כל ערב יויו היה יושב אצלו, אוכל כמה עוגות אורז ותפוחי אדמה, מספר בדיחות ובסוף הערב יויו היה שוטף את הכלים ומנקה את הרצפה. זה היה הסידור ביניהם מאחר ולא היה לו כסף לשלם על האוכל.

יום אחד הגיעו כמה תושבי כפר והתחילו לדבר עם יויו.

"תגיד יויו, כמה עוגות אתה אוכל ביום?"

"וואלה, לא יודע, 4-5, בימים טובים אפילו 6", ענה להם בחיוך.

"יש לנו התערבות, לאנשי הכפר, מה אתה אומר? מוכן להשתתף בה?"

"תלוי מה", אמר יויו והחיוך שלו גדל.

"אנחנו מוכנים להשקיע כל אחד מטבע זהב אחד על כל עוגה שאתה תאכל".

יויו התחיל לספור את האנשים שישבו באותו רגע במסעדה.

"אתם 18 אנשים", יויו הבהיר.

"אכן כן", אמר איש הכפר.

"וזה אומר שאם אני אוכל 18 עוגות, אתם מביאים לי 18 מטבעות".

"בדיוק".

"שמעו, אני הייתי אצל איש הבלונים, כל סיבוב שם עולה לי 9 מטבעות וכפי שאתם רואים, לא הייתה לי הצלחה כזו גדולה אצלו, אבל הפרסים שהוא מציע הם חלומיים, ואני רוצה לנסות את מזלי שם שוב. מה תגידו אם אבקש 2 מטבעות על כל עוגה שאוכל?" שאל יויו בציפייה והחיוך לא ירד לו מהפנים.

אנשי הכפר התרכזו סביב עיגול והשאירו את יויו לעצמו לכמה רגעים. הם דסקסו, חלקם התחילו לצעוק, חלקם פזלו מבט לעברו באמצע הדיון ואז הם סיימו.

"אתה יודע מה? יש לך עסק!"

יויו צחק באושר.

"אז אם אני אוכל 18 עוגות, אני מרוויח 36 מטבעות ואני יכול ללכת ולנסות את איש הבלונים 4 פעמים". הוא סיכם.

"כן".

"יאללה, מתי מתחילים?" שאל יויו בהתרגשות.

"עכשיו!"

"עכשיו?" שאל יויו בפליאה, מבין שהוא אכל היום כבר את 4 העוגות הרגילות שלו.

"עכשיו!!!" אנשי הכפר חייכו.

"ואם לא אצליח", שאל יויו והחיוך ירד לו מהפנים לראשונה.

"אתה תנקה לנו את הבתים שלנו כמו שאתה מנקה את המסעדה הזו", הם קראו בקול.

יויו חשב על זה, הרהר, הוא אפילו הוציא לכמה רגעים את פטריק ושאל אותו איך הוא בולע חפצים, אנשים ופוקימונים בביס אחד, ואז הוא הגיע להכרעה – "אני הולך לעשות את זה!"

כולם שם מחאו כפיים וחיכו.

עובד המסעדה לא אהב את הרעיון, אבל הזקנה מהבית האחרון אמרה לו שהיא תשלם על העוגות והוא נרגע. לאט לאט הוגשו לפני יויו 18 עוגות, הר שלם, הוא כמעט ולא ראה מעבר לאוכל, אפילו לא את אנשי הכפר שישבו מהצד השני של השולחן.

"אני אראה לכולכם מטיבי הלכת, עד כמה אני מטיב עם הלסת", אמר יויו ודחף 4 עוגות לפה שלו.

כולם נדהמו.

אבל הזקנה צחקה והרגיעה את כולם. "חכו, חכו, זו רק ההתחלה, הוא יישבר לפני שנאמר – ארכיאוס".

והיא צדקה. אחרי ה4 העוגות שהוא הצליח לדחוף לפה, היה לו קשה להמשיך. זה כבר 8 עוגות שהוא אכל באותו יום ויש לו עוד 14 עוגות לדחוף. הוא לא ידע איך לעשות את זה.

"תגידו, אני יכול לבשל אותן?" שאל ברגע של הברקה.

"כן", אמרה הזקנה מבלי שאף אחד יתייעץ.

מהר מאוד הוציא יויו את בוביטון שלו והורה לו לשרוף 10 עוגות לאפר ואבק, ואת זה היה קל ליויו לדחוף. מה שהוא לא חשב עליו זה הכמות של זה, היובש של זה והעובדה שזה מאוד מאוד מצמיא. הוא היה צריך אחרי זה ללגום קנקן שלם של חלב מילטנק כדי שזה יעבור בגרון. נשארו 4 עוגות.

"הוא לא מסוגל", אמר איש אחד.

"יש לי 3 חדרים בבקתה שלי", אמר השני.

"לא ניקיתי כבר עשרים שנה", אמר השלישי.

"אני רוצה שהוא ינקה לי את האסלה!" אמרה הזקנה.

ברגע שיויו שמע את זה, הוא קיבל כוח מחודש, הוא אכל ביס מהעוגה ועוד אחד ועוד אחד, הוא טבל חלק ממנה בחלב, ושתה את העוגה, וככה הוא הצליח לסיים אותה. נשארו עוד שלוש עוגות.

יויו הסתכל על אנשי הכפר, דפק אגרוף לבית החזה שלו ופלט גרעפס ענקי.

"אוי לא", אמרה הזקנה.

"מה קרה?" שאל יויו.

"אתה עומד להקיא את הכל, הא?" אמרה.

"לא", אמר וחייך. אבל היא צדקה. הכל עמד לו בגרון, בחזה, בתחת, איפה שאתם לא רוצים והוא רק רצה לדחוף אצבע לגרון ולהוציא את הכל. אבל אז הוא חשב רגע על המודעה של איש הבלונים, על פרסי הפוקימון, על המוצרים, על הפוקדורים, על המתקפות, על כל הדברים שהוא יוכל לעשות אם רק יהיה לו קצת כסף, דאמט! הוא אפילו יקנה בגד מכוער מהמוכרת של הבגדים. הוא לא יכול להמשיך את חייו בצורה הזו. זה לבד אפשר לו לבלוע עוגה שלמה במלואה. נשארו 2 עוגות בלבד.

אחד מאנשי הכפר התחיל לשאוג שיש איזה קטרפי שטובע במים, כולם מהר הסתובבו להסתכל כיצד מצילים את קטרפי המסכן מטביעה וזה אפשר ליויו לזרוק לפטריק עוד עוגה וחצי שהוא בלע בלי אפילו להתאמץ, בלי אפילו למצמץ. "איך אתה עושה את זה?" שאל יויו וכולם חזרו להסתכל עליו. "נשארה לי עוד חצי עוגה", אמר בהתלהבות.

הוא פתח את פיו, הכניס אותה, דחף אותה עם האצבעות, לעס, נשם, בלע ואז זה נגמר! הוא ניצח!

= = = = =

"להגן על העולם מהרס חסר תקנה".

"כדי לאחד את כל תושבי המדינה".

"כדי לכבוש את היבשה האוויר והמים".

"כדי להגיע אף לכוכבים שבשמיים".

"ג'סי".

"ג'ימס".

"צוות רוקט במהירות האור ללא רחם".

"היכנע עכשיו או שתלחם".

"מיאו בדיוק".

אלון הסתכל במבט מרותק לעבר שלושת הדמויות שעצרו אותו באמצע הדרך שלו ובהה בהם. פשוט בהה בהם. זה היה קטע קצת מוזר שאפילו הם התחילו להביע דאגה.

"מה יש לילד הזה?"

"אולי הוא מפגר?"

"לא אומרים בימינו מפגר".

"אה, סליחה, אז מה אומרים?"

"מאותגר שכלית".

"אה, אולי הוא מאותגר שכלית?"

"יכול להיות, הוא לא זז מאז שאמרנו את הסלוגן שלנו".

"יש מצב שהוא אפילו לא מצמץ".

"אני בספק אם הוא נשם".

"בוא פשוט נגנוב לו את הפוקימונים ונברח מפה".

"רעיון טוב".

הם נעלמו באותה מהירות שבה הם הופיעו ואז מכונה ענקית הופיעה. היא הייתה בצורה של קנגסקאן ענקי, עם מקדחים בתור ידיים, על המכונה נהג דווקא הפוקימון שהציג את עצמו כמיאו. אלון מעולם לא ראה פוקימון שמסוגל גם לדבר, גם לנהוג על מכונות וגם להיות פוקימון, אבל זה לא עצר אותו. הוא הוציא את מיסטלופ, אמר לה לתקוף עם מתקפת הארה והמכונה התפוצצה ושלושת הדמויות המוזרות התעופפו תוך כדי שהם פולטות משפט שנשמע כמו "צוות רוקט מתפוצץ בשנית".

= = = = =

ג'ייס הלך ברחבי הכפר כאובד עצות. מדי פעם ניגש לעובר אורח, שאל אותו שאלה והתאכזב לשמוע את התשובה שהם נתנו לו והמשיך הלאה.

לבסוף הוא הגיע למרפאה, שם פגש את רוברט.

"רוברט".

"ג'ייס".

"יש לך דקה בשבילי?"

"יש לי 3 אם זה אתה".

"אני צריך לדעת איך לנצח אוניקס ענקי".

"פוקימון מים?"

"אין לי, יש לי רק את אלקזם".

רוברט חשב כמה רגעים ואז אמר – "לא תפסת לאחרונה איווי?"

"אה, כן, וואלה, אבל הוא מסוג נורמל והוא לא מפותח, הוא לא יצליח לגבור על אוניקס", אמר ג'ייס.

"אם אני לא טועה, אחד מההתפתחויות של איווי זה ופוריאון", אמר רוברט.

"כן, אבל יש כבר אחד כזה בסיפור ואני לא חושב שאנשים רוצים שלכולם יהיה את אותו פוקימון", אמר ג'ייס.

"על מה אתה מדבר?" שאל רוברט. "איזה סיפור?"

"עזוב, אתה לא תבין", אמר ג'ייס וחייך אליכם הגולשים בזמן שרוברט נענע את ראשו בחוסר אמון.

"אוקי, מה עם ליפיאון?"

"מי?"

"ליפיאון?"

"מה זה?"

"פוקימון עשב, יש להם יתרון נגד סוג אבן".

"אה, כן?"

"כן".

"טוב, ואיך אני מפתח את איווי לליפיאון הזה?"

ואז נשמע קול אחר – "בעזרת אבן עשב".

רוברט וג'ייס הסתכלו לעבר פתח המרפאה, שם ראו את סיגטו.

"מה אתה עושה פה?" שאל ג'ייס.

"לא סיימת את ההתמחות אצלי", סיגטו אמר בפשטות.

"אני לא רוצה להתמחות אצלך, עזבת אותי פעם אחת, מה מונע ממך מלעשות לי את זה שוב?"

"נקודה טובה, אבל אני לא אהיה פה כל הזמן כדי להגן עליך", הסביר סיגטו.

"אני כמעט מתתי שם!" קם ג'ייס מהכיסא וקולו נשבר לבכי.

"אני מצטער, בן".

"אל תקרא לי בן, אתה לא אבא שלי", הבהיר ג'ייס.

"סליחה".

"אני לא צריך את הסליחה שלך", ג'ייס חזר על עצמו.

"אז מה אתה צריך?" שאל סיגטו. "שאביס עבורך את אוניקס?"

"לא, את זה אני צריך לעשות לבד. אתה פשוט תזוז לי מהדרך!" ג'ייס התקדם לעבר היציאה והתכוון לצאת, אבל סיגטו מנע ממנו לצאת משם.

"אני אזוז מהדרך בתנאי אחד… שתנצח אותי בקרב", סיגטו אמר וקולו היה רך.

"אני לא רוצה… אני לא יכול… אני לא ברמה שלך… אני לא רוצה…" מלמל ג'ייס.

"יש לי רעיון, אם תנצח אותי, אביא לך את אבן העשב שאתה כל כך רוצה", אמר סיגטו והוציא מכיסו את האבן.

"איך ידעת?" הוא הסתכל לעבר סיגטו בתדהמה.

"ציפור זקנה לחשה לי", אמר סיגטו בחיוך.

ג'ייס הסתכל לעבר רוברט, שחייך לעברו ואמר לו – "בהצלחה".

"בוא, בן, אני מתכוון, בוא ג'ייס, בוא נעשה את זה כמו שצריך, בוא צא איתי לרחוב הראשי ותילחם בי", אמר סיגטו, הניח את ידו על כתפו של ג'ייס והוביל אותו החוצה.

"אני לא…"

"אז מה אתה כן?" שאל סיגטו. "מה אתה כן?"

"אני כן רוצה לנקום את מות החבר שלי, אני כן רוצה להיות מדען ואני כן רוצה להגשים את היעדים שלי", אמר ג'ייס בשקט.

"ואחד היעדים שלך זה לרצוח את האוניקס הזה, נכון?"

"כן".

"אז בוא אלמד אותך איך".

= = = = =

עיני	צעיר ב50 שנה.	שם: פרסיבל גיל: 86 (36)   מחוז: גאלאר   פוקימון: בלבאזור, (מגמורטאר)   אישיות בסיסית: יש לו משפחה גדולה והרבה כסף. הוא חכם. היה בעבר חוקר פוקימונים. יודע לערוך קרבות פוקימונים.
ג'ייס	מתאמן עם סיגטו	שם: ג'ייס גיל: 38   מחוז: קאלוס   פוקימון: אלקזם, איווי,   אישיות בסיסית: מדען, חושב שהוא יודע הכל, אבל הוא לא. בהרבה פעמים טועה במה שהוא אומר, ומתעקש על כך.
נקרוזמאן	נישקה את ריי	שם: מוניקה גיל: 20   מחוז: אוריי   פוקימון: אינטיליאון זוהר, ליליגאנט, מורקרו   אישיות בסיסית: לסבית שמנהלת קרבות בצורה לא קונבנציונלית, יש לה הפרעות קשב וריכוז, מעדיפה השקעה על פני מושלמות, לוקחת דברים ללב.
אינסינרואר	1	שם: הראל גיל: 15   מחוז: ישראל   פוקימון: אבסול   אישיות בסיסית: מתבודד, היה בעבר פושע, אוהב כסף, לא בקשר עם המשפחה שלו, מבוקש על ידי הצוותים שהיה חלק מהם.
רימורו	לעזור לפרופסור נישק את מוניקה	שם: ריי גיל: לא ידוע   מחוז: קנטו   פוקימון: פיפלאפ, קטרפי*   אישיות בסיסית: פחדן, שוויצר, וטוב לב. מחפש תמיד אחר העבודה הבאה שלו. לא יכול בלי פיפלאפ.
יויו	מופעים	שם: יויו גיל: 21   מחוז: סינו   פוקימון: פלריאון (בוביטון), אושוואט (פטריק) – מסוגל לבלוע דברים   אישיות בסיסית: אוהב לכייף, מאוד תחרותי, יש לו תחביב להופיע בהופעות חובבניות ביחד עם הפוקימון שלו, לא יודע מה הוא רוצה לעשות כשיהיה גדול.
נריה	2	שם: נרקיס   גיל: 23   מחוז: ישראל   פוקימון: סרפיריור, זורואה, ופוריאון   אישיות בסיסית: לא אוהב להילחם, שמח, נחמד, אוהב לקרוא, יש לו משקפיים, אוהב דברים מתוקים.
היטמן	רופא	שם: רוברט   גיל: 78   מחוז: ישראל   פוקימון: לוטאד, וורמפל   אישיות בסיסית: זקן, סנילי, רופא במקצועו, בפנסיה, ממלמל הרבה דברים לא מובנים לעצמו.
אור הראל	3	שם: צ'ארלי   גיל: 18   מחוז: ג'וטו   פוקימון: אמפראוס   אישיות בסיסית: נחמד, חברותי, ביישן, תפקיד השומר.
אלון	להסתנן לצוות פנינה	שם: אלון   גיל: 10   מחוז: ישראל   פוקימון: מיסטלופ   אישיות בסיסית: חכם, שוויצר, עוזר למי שצריך.
פרוקימון שחר	מורעל	שם: רוקי   גיל: 17   מחוז: קנטו   פוקימון: סלאזל, וורמפל   אישיות בסיסית: רגיש, חזק מאוד, אוהב לעזור, שקט.
מיוטו המלך	אנון	שם: רייס   גיל: 16   מחוז: גאלאר   פוקימון: ספטייל   אישיות בסיסית: תחרותי, נלהב, טוב לב, ציני, מגושם, הפרעת קשב וריכוז, גיי, ההורים שלו מתים.
סילבאלי	אנון (שונא את אנון)	שם: שון   גיל: 15   מחוז: ישראל   פוקימון: היפאודון, אנון   אישיות בסיסית: מעדיף עבודה קשה, בלי טאקט, לא אוהב לחשוף רגשות.
ליו מאמן	אנון	שם: ליו   גיל: 14   מחוז: פאלט   פוקימון: פלייגון, אנון בצורת Q   אישיות בסיסית: אוטיסט.
איתמר	מתאמן עם ג'ייס	שם: סיגטו גיל: 62 מחוז: הואן  פוקימון: בלייזיקן אישיות בסיסית: מחוספס, זקן, יש לו קרח, צלקת על הלחי, חולצה של היטמונצ'אן והוא יודע דבר או שניים על קרבות
עומר אזולאי	חבר בצוות פנינה יוצא למסע למצוא פוקימונים ישראליים	שם: עומר אזולאי גיל: 17 מחוז: ישראל  פוקימון: אמבריאון אישיות בסיסית: אוהב אוכל חריף, בעל פתיל קצר, בטוח בעצמו, יש לו פחד מפוקימונים ממחוז כחול לבן
ניסן	מחוסר הכרה	שם: ניסן גיל: 10 מחוז: כל פעם משקר לגבי זה  פוקימון: סינדרייס אישיות בסיסית: סימפ, שוויצר, נחוש, פחדן, משחק אותה אמיץ

= = = = =

המשך בפרק הבא!

רוצים להשתתף בפרק הבא? הגיבו לפרק הנוכחי!

מעוניינים להשתתף בסיפור? מלאו את הטופס הבא!
https://www.pocketmonsters.co.il/?p=103277