פוקימון: הסיפור של כולנו – פרק 4: חלק יוצא לפועל וחלק לא כל כך!

צ'ארלי חזר לכפר בשיא המהירות, הוא עבר את השער הראשי, אמר שלום מהיר לאחד החברים השומרים שלו ואז ניגש אל פרופסור לבנטון.

"מה קרה? שמעתי יש איזה שהוא מקרה חירום", הוא אמר.

"כן", אמר הפרופסור ולא הרים את המבט שלו מהידיים כדי להביט בעיניו של השומר. "אלה ניסן ואנטון. לא שמענו מהם כבר הרבה זמן ואני חושד בגרוע ביותר…" הוא עצר את הדיבור לכמה רגעים ואז המשיך – "אני חושש שהם לא בין החיים".

צ'ארלי ענד הבעה מוזרה על פניו – "איך זה יכול להיות? מה יכל לקרות להם?"

הפרופסור אמר – "אני באמת לא יודע, וזה מה שאני רוצה שאתה תברר. אתה השומר הבכיר ביותר של הכפר, ניסן היה אמור להגיב באחד הקריאות האחרונות שלנו והוא לא עשה את זה ואנחנו חושדים שאם הוא לא עונה, אז אנטון סובל מגורל זהה".

צ'ארלי סיכם בהנהון. "אני מבין".

"אין לנו זמן לבזבז, אני רוצה שתקרא לכל מי שנמצא בכפר וישר נצא לפעולה", הבהיר הפרופסור.

אחרי שעה קלה, כל מי שהיה בכפר היה ישוב מול הפרופסור, מחכה להוראות. היו שם צ'ארלי, אלון, רוקי, לוקאס, רייס, שון וליו שהחלים לאחר הנפילה שלו מן השמיים וכעת סבל מפגיעה מוחית שהפרופסור אבחן כאוטיזם בתפקוד נמוך.

"שלום לכל יושבי הכפר", הפרופסור פתח. "אנחנו בבעיה, אני לא מצליח ליצור קשר עם שניים מחברי המסע שלנו ואני חושב שיהיה הכי טוב אם נשלח משלחות חדשות, עבות יותר, כדי לסיים את המלאכה שהם התחילו".

שון התפרץ לדבריו – "אתה רוצה שנסכן את חיינו, נסתנן לקבוצות המסוכנות האלה פנינה ויהלום וכל זה בשביל האגו המנופח שלך?" אמר בחוסר טאקט.

הפרופסור עמד שם במבוכה ולא ידע איך לענות.

צ'ארלי התערב לטובתו – "זה לא עניין של אגו, זה עניין של חיים ומוות".

לוקאס שישב שם והקשיב לפתע פתח את פיו ואמר – "אין לי בעיה לצאת לשם, כל עוד אני לא עם רון".

רייס: "אבל אין לנו פה רון".

לוקאס – "טוב מאוד, כי לא סבלתי את רון".

רייס: "תזכיר לי מי זה רון שוב? החמוד ההוא עם הבטן השטוחה?"

לוקאס: "לא, זה האויב הכי גדול שלי ואני שונא אותו".

שון: "אתה שונא את כולם".

צ'ארלי נעמד וצעק – "סתמו ותנו לפרופסור לחלק לנו את המשימות".

הפרופסור חיכך בגרונו, פלט "תודה" קטנה ואז הוציא כרטיסיות. "צ'ארלי ורוקי הם המבוגרים האחראיים, אני שם אותם כסוג של מנהיגים במשלחות שלהם. צ'ארלי יוביל את ההסתננות לצוות פנינה ביחד עם אלון, ורוקי יוביל את ההסתננות לצוות יהלום ביחד עם לוקאס".

לוקאס: "תודה לאל שאני לא עם רון הזבל הזה".

ליו הצביע וכולם הסתכלו עליו מביט לעבר הפרופסור ומצביע כאילו הוא בכיתה א'.

"כן, ליו", אמר הפרופסור.

"אני… אני… אני רוצה לעזור", אמר ליו.

"אני לא חושב שאתה במצב של לעזור", סיכם הפרופסור. "בפעם האחרונה שראיתי אותך אתה שכבת במיטת החולים של רוברט, מחוסר הכרה, וזה לאחר שיויו מצא אותך ואת הפוקימון שלך קבורים מתחת לערימה ענקית של סלעים. אם לא רוקי פה, אתם הייתם נקברים בעודכם בחיים".

רוקי הוציא קול לא ברור מגרונו.

"אבל, אני ממש מרגיש שאני יכול לעזור", אמר ליו והאצבע שלו עדיין מונפת באוויר.

"אני מצטער", אמר הפרופסור, "אני לא יכול לסכן את חייך יותר ממה שסיכנו אותם עד כה".

הפרופסור הגיש לאלון וללוקאס את הפוקדורים שלהם, מאחר ולרוקי ולצ'ארלי כבר היה את שלהם, נתן להם מפות ושלח אותם לדרכם.

כולם התחילו להתרומם מישיבה ולהתארגן ליציאה כשלפתע גל חשמל ניצת באוויר. כולם הסתכלו על ליו, בחנו את סביבתם ואז חזרו להרים את התרמילים שלהם ולהתארגן לקראת היציאה.

עוד גל חשמל הופיע ונעלם. רוקי צמצם את עיניו בחשד והחליט לשבת ליד ליו, ולא לצאת בשלב הזה. לוקאס פנה אליו בהתלהבות – "מה קרה, רוקי? אנחנו לא יוצאים?" ולפני שהוא השלים את השאלה, רוקי תפס את זרועו של לוקאס, משך אותו בעוצמה למטה והושיב אותו לידו.

צ'ארלי, אלון והפרופסור התחילו להתקדם, כל אחד לעבר יעדו ואז גל חשמלי עצום יצר כיפה כחולה אטומה שחשמלה את שלושתם, הדפה אותם אחורה ומנעה מהם לנוע מעבר לגבולות שלה. הפרופסור אמר – "מי עושה את זה?"

רוקי הנהן – "המה המה" וכיוון בראשו לעבר ליו.

"ליו?" שאל הפרופסור ברכות. "אתה התברכת בפוקימון חשמלי?"

ליו הסתכל על הפרופסור, עיניו מלאות בדמעות והוא לא אמר מילה.

"אתה בסדר, ליו?" התערב צ'ארלי.

"אני רוצה לצאת למסע!" אמר ליו בשקט.

"אתה לא יכול לצאת למסע…" התחיל הפרופסור לומר… אבל ליו נעמד, הגל החשמלי הכחול נהיה כהה יותר, חשמלי יותר ומפחיד יותר.

"אני רק רוצה לצאת למסע", הוא אמר.

"פרופסור?" התחיל צ'ארלי לומר, "אולי כדאי שתיתן לו לצאת למסע?"

"ומי ישמור עליו?" שאל הפרופסור.

"אנחנו מוכנים", אמרו רייס ושון ביחד.

"אבל איזה מסע אני יכול לשלוח אתכם אליו?" תהה הפרופסור. "כל המטרות מאוישות".

"לא כולן", אמר ליו בשקט.

"מה הכוונה?" שאלה רייס.

"מה אתה מסתיר מאיתנו?" שאל שון.

ליו התקדם כמה צעדים, ניגש לתיק שלו, הרים אותו מהרצפה, פתק את הריצ'רץ' ומשם יצא פוקימון לא ידוע.

"מה זה?" שאל רייס.

"אני לא יודע", ענה שון.

"זה בדיוק מה שזה", אמר הפרופסור והלסת שלו נשמטה למטה – "הפוקימון הלא ידוע. אומרים שאין הרבה מידע עליו, אבל מה שכן יודעים זה שיש יותר מפוקימון אחד שנראה ככה ולכולם יכולות בלתי רגילות".

"אז איך נקרא לו?" שאל רייס.

"אני לא יודע, איך אומרים "לא ידוע" באנגלית?" תהה שון.

"אנון", אמר רוקי וזו הייתה הפעם הראשונה שמישהו אי פעם שמע את קולו.

"אנון", כולם חזרו אחריו במלמולים.

"אוקי, ומה אתה רוצה לעשות עם זה?" שאל הפרופסור.

"אני רוצה לעזור ולמצוא את כולם", ענה ליו.

"ואתה תסתדר?" שאל צ'ארלי.

"יש לי את פלייגון, ויש לצדי את רייס ושון, ובמקרה הצורך, יש לי גם את קיו".

"קיו?" אלון שאל.

"זה מה שהוא דומה לו – לאות Q, אז ככה קראתי לו – קיו", סיכם ליו.

"בסדר גמור", ספק הפרופסור את ידיו – "אתם תצאו למצוא את הפוקימונים הלא ידועים…" הוא הסתכל לעבר רוקי בשאלה ואז השלים – "האנון".

רוקי הנהן לחיוב. הוא הגה את השם כמו שצריך.

ליו חייך.

= = = = =

נרקיס היה צריך לטפל בהראל עד שהוא החלים מהפגיעה שלו. עד כמה שאפשר. עדיין היה לו אף שבור וכמה שיניים חסרות, אבל הוא היה חי. נרקיס בזמן הזה בנה מחסה לא רע למגורים אליו הוא היה מביא כל ערב ארוחת ערב בצורת פוקימון דג שהוא מצא באחד מאגרי המים הקרובים, הוא בישל אותו מתחת לחום גופה של סרפיריור, שגם דגרה על הביצה ויחד הוא והראל היו אוכלים פוקימון חצי נא, עד שהם התרגלו לטעם.

"אתה חושב שיום אחד נזכה לראות שוב את הכפר?" שאל הראל.

"אל תדבר שטויות", אמר נרקיס, "ברור שנראה את הכפר".

"אה, כן? כי אני חושב שאנחנו נמות פה", אמר הראל בהחלטיות.

"אולי עדיף שלא תדבר כל כך הרבה", הציע נרקיס, "פעם שעברה שהתחלת לדבר, איבדת קשר למה שקורה בטבע והגענו למצב הזה".

שניהם השתתקו, מדי פעם אכלו משהו ובעיקר הסתכלו על הפתח מהמחסה.

עברו כמה שעות ארוכות והלילה הגיע.

"הראל?" שאל נרקיס באמצע הלילה. "אתה ער?"

"איך אפשר לישון עם כאבים כמו שיש לי? ברור שאני ער", הוא ענה.

"אתה חושב שנמצא אי פעם את החפץ שמפתח את סייטר?" נרקיס שאל.

"אני לא יודע", ענה הראל, "אבל אם לא נמצא את זה, אין לנו מה לחזור לכפר".

שניהם השתתקו.

"אתה יודע מה אני הייתי עושה כשהייתי קטן והייתי נתקל בסיטואציה שהייתה גדולה עלי?" שאל הראל.

"לא", ענה נרקיס.

"הייתי מבטיח לאלוהים – או במקרה שלנו לארכיאוס – משהו טוב שאני הולך לעשות, ואז זה היה מתגשם".

"מה הכוונה?" התרומם נרקיס ממצב שכיבה והסתכל על חברו למסע.

"לדוגמה, אם לא היה מגיע אוטובוס הרבה מאוד זמן והייתי ממש רוצה להגיע לבית, הייתי מבטיח לאלוהים שאתרום כסף לצדקה, אניח תפילין, או אתרום שעה מזמני לבית תמחוי ולפני שהייתי מסיים את ההבטחה, האוטובוס היה מגיע". סיכם הראל.

"וזה עבד? עשית את הדברים האלה אחר כך?" שאל נרקיס.

"ברור, אתה לא יכול לשחק עם הקארמה, אחר כך זה חוזר אליך פי 3", אמר הראל.

"שנים שלא הנחתי תפילין", אמר נרקיס.

"אתה לא צריך גם להניח תפילין. זה לא הקטע פה. הקטע הוא שצריך להבטיח ליישות העליונה פה באיזור שאם נמצא את החפץ, נעשה משהו טוב, ואז זה יתגשם", אמר הראל.

"אוקי, ואיזה מעשה טוב אתה יכול לעשות?" התעניין נרקיס.

"אני לא יודע, שמעתי שריי ויויו תקועים שם בכפר, לא יכולים לצאת לטבע, לא יכולים לחיות על האוכל המגעיל שאתה מביא לי וגם לא יכולים לתפוס פוקימונים חדשים, כמו שיש לך את הביצה הזו", אמר הראל.

"אוקי, ומה אתה מציע בעצם?" שאל נרקיס.

"אם נמצא את החפץ שמפתח את סייטר, אני מתחייב בפני אלוהים, בפני ארכיאוס, לעזאזל – אפילו בפני מיו, שאני אתפוס שני פוקימונים ואתן אחד מהם לריי ואחד מהם ליויו", הצהיר הראל.

"ומה איתך? לא תתפוס לעצמך איזה פוקימון?" שאל נרקיס.

"אחרי שהפכתי מבן אדם שנראה רגיל למפלצת שאתה רואה כעת, הבנתי שהייתי מרוכז יותר מדי בעצמי. אולי אם אתחיל לחשוב על אחרים ואיך אני יכול לעזור להם, דברים יראו אחרת", הראל אמר.

"טוב, אז בבוקר נראה איך זה יסתדר, סבבה?" שאל נרקיס.

"סבבה", ענה הראל.

שניהם נרדמו.

בבוקר נרקיס קם ולא ראה את הראל, לא את הביצה ולא את סרפיריור לצידו. הוא יצא מהמחסה שהוא בנה וראה את הראל ניצב מול 6 גרבלרים, סרפיריור ואבסול לצדו והביצה מתחממת בצד לאור השמש. הפוקימונים הפראיים תקפו ללא הפסקה, אבל אבסול וסרפיריור עבדו בשיטה מתוחכמת, הם תקפו כל פעם פוקימון אחד בתורו, וכשהם סיימו, סרפיריור הייתה מרפאת את עצמה ואז את אבסול ואז הם עברו לפוקימון השני. לבסוף, אחרי חצי שעה, שישה פוקימונים היו מעולפים לצדם. אבל ללא חפץ.

"הצלחת?" שאל נרקיס.

"לא", אמר הראל.

"זה לא כזה פשוט כמו שזה נראה". סיכם נרקיס.

"אתה מספר לי", אמר הראל, "כבר הורדנו 31 גרבלרים, החפץ הזה לא קיים".

"אם הפרופסור אמר שזה קיים, אז זה קיים".

לפתע נשמע קראק חזק. שניהם הסתובבו לאחור, שם הם ראו אושוואט מנסה לאכול את הביצה של נרקיס בשלמותה. נרקיס צרח מפחד, הראל זרק פוקדור, הפוקימון הפראי עזב את הביצה וזז הצידה, הפוקדור פגע בביצה, הכניס אותה לתוכו, ואז ננעל.

"סרפיריור, אני רוצה שתתקפי…" התחיל נרקיס לומר, אבל הראל קטע אותו –

"תרשה לי?"

נרקיס הנהן.

"אבסול, צוות כפול בבקשה".

אבסול התחיל לשכפל את עצמו ל2, 4, 8, 16 ואחרי מספר רגעים היו שם מאות אבסולים שהקיפו את הפוקימון הגנב מכל עבר. הוא ניסה לתקוף אותם עם מתקפת בועות, אבל הם נעלמו בשנייה שהמתקפה פגעה בהם.

"אבסול, עכשיו!" צעק הראל.

אבסול האמיתי קפץ ממקומו, כל שאר השכפולים נעלמו והוא שיגר קרן על לעבר אושוואט שנפל אחורנית בצורה תיאטרלית ישר לתוך הפוקדור הנוסף שהראל זרק. "תפסתי אותך!" הוא צעק.

"יפה מאוד, אתה יכול להחזיר לי בבקשה את הביצה שלי?" שאל נרקיס.

"כמובן", אמר הראל והגיש לו את הפוקדור.

הראל בחן את הכדור שלו ונרקיס את שלו.

"אז למי תיתן את האושוואט הזה?" שאל נרקיס.

"לא יודע, אולי ליויו, נראה לי שפוקימון שיודע לבלוע חפצים יותר גדולים מהפה שלו זה משהו שהוא יוכל להשתמש בו במופע שלו".

נרקיס צחק.

"אני מקווה שהביצה שלי לא נפגעה, הקראק הזה הפחיד אותי".

"בוא, תוציא את הביצה ונראה, אולי סרפיריור יכולה לעשות משהו", הראל הציע.

נרקיס הרים את הכדור למעלה, אמר – "צאי ביצה", ושום דבר לא קרה.

שניהם הסתכלו אחד על השני במבט לא מבין.

נרקיס לחץ על הכפתור של הפוקדור ושום דבר לא קרה.

שניהם הסתכלו אחד על השני במבט קצת מודאג.

נרקיס סיבב את הקפיץ, שבר את הפוקדור ופתח אותו בכוח. אור לבן יצא מכל עבר, הם הסתנוורו מהעוצמה שלו, לאחר מכן הכדור נפל מפורק על הרצפה ויצור לבן עמד מולם. הוא הסתכל על נרקיס שחייך אליו, הוא העביר מבט לעבר הראל שחייך אליו עם השיניים החסרות שלו, הוא נבהל מאוד ורץ בחזרה לנרקיס, שהרים אותו על הידיים שלו.

"מה זה הפוקימון הזה?" שאל הראל.

"אני לא יודע", אמר נרקיס, "נצטרך לשאול את הפרופסור".

לפתע הפוקימון הלבן התחיל להשתולל בין ידיו של נרקיס. הוא ניסה להשתחרר מהאחיזה שלו. הוא קפץ מבין הידיים שלו והתחיל לרוץ. לא היה לנרקיס או להראל זמן לארוז ולקפל את המחסה שלהם, אז הם רצו אחריו, והשאירו כמעט את כל הציוד שלהם מאחוריהם. אחרי 45 דקות של ריצה, הם ראו את הפוקימון הלבן מרחרח משהו בין השיחים. הם פילסו את דרכם בין השיחים, וראו שם קטרפי ישן. הראל הסתכל על נרקיס בשאלה ואמר – "כל זה בשביל קטרפי מסכן?" הוא הושיט יד לחגורת הפוקדור שלו, אבל נרקיס עצר אותו.

"חכה".

נרקיס הרים את הקטרפי, הניח אותו מול האף של הפוקימון הלבן שלו שיצא הרגע מהביצה ונתן לו לרחרח אותו. הפוקימון הלבן רחרח אותו במהירות, מהר מאוד איבד עניין ואז התקדם לעבר העלה שעליו ישן קטרפי. הוא רחרח את העלה, תפס אותו בפיו ואז ניגש בחזרה לבעלים שלו, עם העלה בפיו. "מה זה?" שאל נרקיס.

הפוקימון הלבן הוציא קול לא מובן.

"אולי נמצא משהו על זה בספר שהפרופסור נתן לנו?" הציע הראל.

נרקיס פתח את התיק שלו, הוציא משם את הספר עב הכרס שהפרופסור נתן להם ועבר לקטגוריה של הצמחים. הוא הסתכל על העלה שנמצא בין שיניו של הפוקימון הלבן ועבר דף דף, עד שהוא מצא את זה – "הראל, נראה לי שהוא מצא את החפץ שמפתח את סייטר".

"רציני?" הראל התעורר לחיים.

"כן, זה נראה בדיוק כמו בציור", ענה נרקיס.

"אבל זה לא גרבלר, זה רק קטרפי מסכן".

"קארמה, ידידי", אמר נרקיס, "דיברת אתמול על קארמה, לא?"

"כן", אמר הראל והושיט יד לחגורת הפוקדורים שלו – "אתה רוצה להצטרף אלינו, קטרפי?" שאל את הפוקימון הקטן שכבר הספיק להתעורר. קטרפי הוציא קול מפיו. "נראה לי שריי מאוד יאהב אותך".

נרקיס ניגש להרים את העלה והספר נפל לו מבין הידיים על האדמה הקשה ונפתח בדיוק באמצע, שם היה ציור של פוקימון לבן, בדיוק כמו זה שבקע הרגע מהביצה של נרקיס. לידו היה תיאור שלם, שרשרת ההתפתחות שלו והשם של הפוקימון הופיע בגדול – זורואה.

= = = = =

כשג'ייס התעורר באותו בוקר, הוא כבר לא ראה זכר לסיגטו. הוא חיפש אחריו בכל המחנה, אבל הוא לא ראה דבר. הוא ניגש אל אלקזם שלו ותשאל אותו לגבי העניין –

"תגיד, אלקזם, ראית את סיגטו".

|לא, אדוני|

"אתה יודע לאן הוא הלך?"

|כן, אדוני|

"לאן?"

|הוא ביקש שאשגר אותו לכדור הלכת ארץ|

"אוקי, למה? מה הסיבה? הרי הוא אמר שהוא חי פה כל חייו".

|הוא אומר שאתה כעת מוכן להתמודד מול אוניקס|

"הוא השאיר לי הודעה? פתק? שרבוט על סלע?"

|כן, הוא אמר שהמפתח לכעס הוא לדעת מתי לכעוס, על מי לכעוס ובאיזו מידה לכעוס|

"תבדוק מאיפה הוא לקח את הציטוט המצוץ מהאצבע הזה".

|רגע|

כמה סטארלי ריחפו בשמיים בזמן שאלקזם בדק את הנתון הזה.

"יש לך תשובה?"

|אריסטו|

"הבנתי".

|הוא כתב את זה לפני 2000 שנה בספרו…|

"זה לא מעניין אותי", התפרץ ג'ייס. "אני לא טיפוס של ספרים".

אלקזם השתתק.

"סליחה", אמר לאחר כמה רגעים.

|זה בסדר| אמר אלקזם בטלפתיה |אתה בטח לחוץ לקראת המפגש מול אוניקס|

"האם יש לך אסטרטגיה נגדו?" שאל ג'ייס.

|לא|

"מול מה אוניקס חלש?"

|לחימה, אדמה, מתכת, קרח אבל במיוחד מים ועשב|

"ואתה פוקימון על חושי", אמר ג'ייס בקוצר רוח.

|אמת|

"ואתה לא יודע ללמוד מתקפות מסוג מים או עשב".

|אמת|

"אז אין לנו יתרון סוגי עליו".

|אמת|

"אז אנחנו בבעיה", סיכם ג'ייס, התיישב בעצבים ונאנח.

|אני יכול לחשוב על פתרון אחד|

"נו…?" התעורר ג'ייס לחיים.

|אנחנו יכולים להילחם בצורה שבה הדמות המצוירת "אש קטצ'אם" נלחמת|

"מה הכוונה?"

|להביא את אוניקס ליד נחל, להשתמש בכוח העל חושי שלי להרים את המים ולשטוף את הפוקימון באמצעות המים האלה|

"אני נראה לך כמו דמות מצוירת? תהיה רציני".

|בקרב של אש הוא השתמש בטפטפות של כיבוי אש|

"אה, כן, מיד, אני אבקש מארכיאוס לשים גג מעל הראש של אוניקס, אני אתלה שם טפטפות מים ואני אפעיל אותן בדיוק בזמן ואתה תמנע ממנו לזוז באמצעות הכוח העל חושי שלך. אתה מבין כמה מגוחך זה נשמע?" ג'ייס כבר התחיל לכעוס.

|אני רק הצעתי|

"תשמור את ההצעות שלך לעצמך", סיכם ג'ייס. "בוא, יוצאים לדרך".

הם עשו את הטיול הרגלי לעבר המיקום שבו אוניקס היה אמור להיות במעקף. הם לא רצו להיתקל ביותר מדי פוקימונים פראיים. מדי פעם אלקזם ראה פוקימונים מסוג מים והתפתה להציע למאמן שלו לתפוס אחד, אבל ג'ייס היה במצב רוח כזה נוראי, שאלקזם פשוט ריחף מאחוריו בשקט ולא אמר דבר.

לבסוף הם הגיעו לשטח המחייה של אוניקס. לא היה שם שום נהר, שום גג ושום טפטפות. רק שטח אין סופי שמלא בסלעים, ובין הסלעים חיו להם פוקימונים סלעיים מכל מיני סוגים, אוניקס, ג'יאודוד, גרבלר, אפילו רייהורן אחד התגרד לו על אחד הסלעים בהנאה.

ג'ייס קפץ ממקום מחבואו וצעק – "אוניקס! אני יודע שאתה מתחבא פה, ואני יודע מה עשית, בוא לפה ואני אגמור אותך מהר". כל הפוקימונים שהיו בשטח המחייה הסתובבו לעבר ג'ייס, הסתכלו עליו במבט של "מה אתה רוצה מאיתנו" וחזרו לעיסוקים שלהם. אלקזם כמעט גלגל את עיניו מרוב בושות.

האוניקס המדובר היה הגדול מכולם. הוא רבץ הרחק בשטח המחייה, מסביבו נאספו כמה אוניקסים קטנים יותר, אם אוניקס בגודל של 5 מטר היה נחשב "קטן יותר". ג'ייס התחיל להתקדם לעבר העדר, לא מנסה להסתיר את עצמו ולא מנסה אפילו להתגנב. כמה מהפוקימונים האחרים פינו את דרכם אבל רייהורן הצעיר לא היה אחד מהם.

"צא אלקזם".

רייהורן רץ לעבר אלקזם ששיגר לעברו נגיחת זן. רייהורן קרס לרצפה ואיבד הכרה. זה היה הרגע שבו כל פוקימוני האיזור התעוררו לחיים, נראו עצבניים יותר ומוכנים לקרב.

"אלקזם, תשתגר ליד ג'יאודוד שם ותקוף אותו, עכשיו ליד גרבלר, עכשיו ליד אוניקס הקטן מצד שמאל, עכשיו שוב ליד ג'יאודוד, הוא לא התעלף". אלקזם שיגר מתקפות על ימין ועל שמאל. לאחד הוא שיגר קרן על חושית, לשני חיתוך על חושי, לשלישי בלבול, לרביעי אגרוף קרח. חלקם נפלו וחלקם נלחמו בחזרה. אלקזם היה אומנם פוקימון מפותח והקרבות לצד ג'ייס חיזקו אותו, אבל אפילו הוא לא הצליח לשרוד גל של אבנים, ודחיפה, ומפולת של סלעים ועוד דחיפה, ועוד אחת ולבסוף הוא איבד את ההכרה. ג'ייס אמר לו לרפא את עצמו מרחוק, אבל יש גבול למספר הפעמים שאלקזם היה מסוגל לבצע את המתקפה מבלי להתעייף. ושנייה לפני שאלקזם איבד את ההכרה לחלוטין, האוניקס הגדול פקח את עיניו והסתכל לעבר ג'ייס.

"תקום, אלקזם, תקום".

אבל אלקזם לא קם יותר.

האוניקס הגדול התרומם במקומו, הוא הרים את ראשו לגובה של 3 מטר, 4, מטר, 5 מטר, 6 מטר, 7 מטר, הצוואר של ג'ייס כבר התחיל לכאוב. בגובה של 13 מטר האוניקס נראה כאילו הוא סיים להתמתח וכל שאר הפוקימונים נראו ליד כמו מיניאטורות. הוא שאג ורק מההדף של השאגה – הגופה חסרת ההכרה של אלקזם שהייתה מונחת 30 מטר משם, התרוממה באוויר ועפה אחורה.

"או הו, זה לא טוב", אמר ג'ייס והחזיר את אלקזם לפוקדור שלו.

אוניקס התחיל לזחול לעבר ג'ייס. היה ביניהם לפחות חצי קילומטר ואוניקס זז באיטיות מרשימה.

"אני חושב שאעזוב, בסדר?" אמר ג'ייס ונראה לפתע לחוץ.

אוניקס שאג והתקרב עוד קצת.

"האמת שאני אלך", אמר ג'ייס והסתובב לאחור, אבל מפולת ענקית של סלעים נפלה בכיוון שהוא צעד לעברו וחסמה את דרכו מערבה. הדרך היחידה שבה הוא יכול ללכת זה לכיוון של אוניקס.

ג'ייס ניסה לטפס על ערימת הסלעים אבל הם לפתע התמלאו בחול וקברו אותו באדמה. זו הייתה מתקפה מלכודת חול שבוצעה על ידי אוניקס הענקי.

"אני…

אני…

אני הולך להרוג אותך אוניקס!" ג'ייס שאג בחוסר פחד.

ההתקרבות של אוניקס עוד כמה מטרים היראתה שגם הוא לא מפחד מבן האנוש.

"זה או אני, או אתה, אחד מאיתנו ימות פה היום", ג'ייס סיכם.

אוניקס פתח את פיו ושאג, הפעם ג'ייס הרגיש את ריח פיו המסריח של אוניקס עד אליו.

ג'ייס ידע שהוא לכוד, אין לו לאן לברוח, והאוניקס הענקי עושה את דרכו לאט לאט לעברו.

"אלקזם", הוא לחש, "אריסטו צדק, זה לא עניין של כעס. זה לדעת מתי לכעוס, על מי לכעוס ובאיזו מידה לכעוס. אני הבנתי עכשיו שאנחנו לא מוכנים לקרב מול אוניקס הגדול. אם יש בך טיפה של הכרה, שמע אותי, הקשב לי, ושגר אותנו מפה". שום דבר לא קרה.

האוניקס כבר היה במרחק של 150 מטר ושאר הפוקימונים פינו לו את הדרך, השביל שהוא השאיר אחריו בעודו זוחל לעבר ג'ייס היה נראה כמו נהר ענקי. ג'ייס עצם את עיניו והתפלל – "פרסיבל, אם אתה באיזור, אנא הצל אותי", אבל אף אחד לא הגיע.

לבסוף אוניקס היה במרחק תקיפה מג'ייס ואז הכל נהיה שחור.

= = = = =

פרסיבל היה במרחק 300 קילומטר משם, הוא הציל כמה סטנטלרים ממלכודות שפרופסור לבנטון שם. "עכשיו אתם תהיו בסדר", הוא דיבר אליהם בקולו המפחיד והם הסתכלו עליו ולא ידעו אם להשתין מרוב פחד או לברוח. "נו, תברחו, אני מרשה לכם", הוא אמר והם קיפצו להם לאיטם לעבר הרקיע.

"וינזאור", הוא קרא בקול, "בוא, תכין לי כמה עלים, אני חייב לחרבן", הוא צעק לעבר הפוקימון שלו שהיה שקוע במשהו שהוא לא יכל להזיז ממנו את המבט. "מה קרה, וינאזור? בידריל אכלה לך את הלשון?" אבל וינאזור לא זז ולא הסתובב. פרסיבל התקרב לגבעה שוינאזור היה עליה והמחזה נחשף לנגד עיניו – כיפה שחורה, אפורה, לבנה, ענקית, כיסתה את מה שנראה כמו רדיוס של חצי קילומטר וכל כמה זמן ברקים היו נשלחים לאורכה.

"זה מוזר", קבע פרסיבל. הוא התקדם לעבר הכיפה, אבל אחד הגפנים של וינאזור עצר בעדו.

"מה קרה? זה נראה לך מסוכן?" וינאזור משך את המאמן שלו אחורה.

"עכשיו אתה פתאום מגיב, הא?" אמר פרסיבל והסתכל על הכיפה המאיימת הזו שהופיעה משום מקום. לפתע הוא ראה תזוזה בתוכה, דברים משתגרים החוצה ופנימה לתוך השטח שהכיפה מכסה. פרסיבל התקרב, וינאזור נאנק, אבל הוא הרגיע אותו – "אני רק הולך להסתכל, אני לא נכנס", וכשהוא התקרב לכיפה, הוא חש באנרגיה החשמלית החזקה שלה. זה כאילו כוח המשיכה שם עובד בצורה אחרת, זה מושך אותך והודף אותך באותה מידה. פרסיבל הסתכל פנימה כילד שמסתכל מעבר לחלון, וראה פוקימונים שהוא לא ראה בחייו מופיעים לרגע, מסתכלים סביבם בבלבול ואז נעלמים. פרסיבל גם שם לב שישנם חפצים שמופיעים ונעלמים. אחד החפצים שהופיע שם היה אבן מגה. פרסיבל ידע שהוא יכול להשתמש בה עם וינאזור שלו, אבל האם הוא יסתכן בלהיכנס לכיפה? האבן הופיעה פעם ליד העץ, השתגרה, הופיעה ליד מה שנראה כמו ממוסויין, השתגרה ואז הופיעה לידו, ממש לידו, ממש מעבר לגבול הכיפה, מהצד השני. פרסיבל הושיט את ידו, העביר אותה בכיפה השחורה-אפורה ותפס את האבן בידו.

משהו אחר תפס את ידו.

מגמורטאר ענקי הסתכל מבעד לקיר הכיפה על פרסיבל ונהם. היד שלו אוחזת בעוצמה ביד שלו, מאיימת לשבור אותה. וינאזור מיהר לעזור למאמן שלו ושיגר 12 גפנים, ליפף אותם סביב פרסיבל וניסה למשוך אותו מהישג ידו של הפוקימון המאיים. מגמורטאר הרים את ידו השנייה, מערבולת של אש, צללים וברקים התמלאה בתותח יד שלו ואז מתקפה אדירה נשלחה לעבר וינאזור. פרסיבל ידע שהפוקימון שלו איבד הכרה משום שהגפנים כבר איבדו את כוחם ונפלו ארצה.

פרסיבל הסתכל מעלה וראה את הפוקימון מושך אותו לעבר הכיפה, פרסיבל ניסה להתנגד, אבל הפוקימון היה חזק מדי. לפתע הגפנים של וינאזור חזרו לחיים, התלפפו סביב המאמן שלהם, וניסו למשוך אותו. פרסיבל נמתח כמו בובת ריסוק בין האחיזה האיימתנית של מגמורטאר לבין זו של וינאזור. כאבים התחילו לפלח את ידו של פרסיבל שידע שאם זה לא יגמר במהירות, הוא יאבד את ידו. הוא הסתכל מסביב, לא היה אף אחד בצד שלו ואף אחד בצד השני של הכיפה, של מגמורטאר. הוא צעק: "היי, הצילו, סטנטלרים, אני צריך את העזרה שלכם".

הסטנטלרים הגיבו לקריאה שלו והתרכזו מאחורי וינאזור, מסתכלים על הנעשה.

"אתם יכולים – אייייייייי, זה כואב, יא בן של זונה – אתם יכולים לעזור לי?"

וכך הם עמדו במה שנראה כמו נצח, כיפה שחורה, אפורה, לבנה שמקיפה שטח עצום, וברקים מפלחים אותה כל כמה רגעים. מגמורטאר גדול ואיימתני שעומד בקצה של הכיפה, תופס את ידו של פרסיבל ומאיים להוציא אותה מהמקום, פרסיבל מצוי בין שני העולמות, וינאזור מאחוריו בעולם שנראה רגיל, ללא כיפות, ללא ברקים וללא פוקימונים מאיימים, ומאחורי להקה של סטנטלרים שעומדים שם ומסתכלים בסבלנות, באדישות אפילו, על הנעשה.

"היד שלי", צעק פרסיבל בכאב והכף היד שלו נפתחה. האבן נפלה לו מהיד.

מגמורטאר הרים את ידו השנייה, מערבולת של אש, צללים וברקים התחילה להיבנות בתותח יד שלו, אבל שנייה לפני שהוא סיים לטעון את המתקפה, ראש של סטנטלר אחד ניגש אל האבן, הרים אותו בפיו ומשך אותו מעבר לכיפה, הוא צעד לעבר וינאזור ושם לו את זה על הראש.

באותו רגע פרסיבל לא ראה דבר. אור לבן חזק סינוור אותו ולא איפשר לו לראות, רוח עצומה התחילה לנשוב מאחוריו, פוקימונים שלא היו באיזור, כמו בליסי, התעופפו לכל עבר כאילו היו פרות בסרט הוליוודי עטור אפקטים. ואז הכל נרגע. פרסיבל הסתכל אחורה וראה את וינאזור שלו, גדול פי 3, עם צמח ענקי על גבו, אוגר את אור השמש במהירות – "גמור אותו עכשיו!" צעק פרסיבל.

המתקפה הושלמה. היא שוגרה לעבר מגמורטאר ושנייה לפני שפגעה, הפוקימון השתגר מהמקום שלו בכיפה למקום אחר, הכיפה נעלמה ולא היה זכר למה שקרה לפני מספר שניות. פרסיבל נפל על האדמה, השתעל ותפס את ידו בכאב. "מה זה היה?" הוא שאל את עצמו.

וינאזור ענה לו בליקוק היד הכואבת.

= = = = =

מוניקה הגיעה לשטח המבחן של ליליגאנט, שם פגשה את ארזו.

"את לא יודעת מה את עושה", ארזו קבעה.

"תודה על חוות הדעה, אבל אני פה בתפקיד", מוניקה ענתה לה.

"גבירת הרכס היא לא ג'וב שאת צריכה לעשות", ארזו עצרה אותה בגופה.

"תזוזי או שאני אצטרך לפגוע בך", מוניקה הזהירה אותה.

"אני לא זזה ולא כלום, על גופתי המתה", ארזו ענתה ופרסה ידיים לצדדים, לא מאפשרת למוניקה לזוז.

"אפשר לארגן את זה, אינטליאון, גמור אותה".

אינטליאון יצא מהפוקדור שלו, כיוון אקדח מים לעבר ארזו וירה זרם מים בלתי פוסק עד שארזו נהדפה אחורה, נפלה על התחת והתחילה להשמיע קולות של טביעה.

"את תיתני לי לעבור?"

"לא".

"תמשיך, אינטיליאון".

"צא פוראגלי", נשמע קול מבעד לזרם המים.

החתול הכי מכוער שמוניקה ראתה בחייה יצא מהפוקדור של ארזו והחל לנשוך את אינטיליאון ברגל.

"זוז", מוניקה הזהירה ואינטיליאון כיוון לעברו את האצבע של היד.

"לא, אל תזוז משם גם אם היא תהרוג אותך", נשמע קולה של ארזו.

מוניקה ניגשה אל הפוקימון, תפסה את השפם שלו ביד אחד, את הסנטר שלו ביד שנייה ופתחה לו את הפה. אינטליאון הכניס את האצבע שלו לתוך הפה של החתוך המכוער והתחיל לירות את זרם המים הכי חזק שהוא יכול. לא עברו יותר מ3 דקות לפני שפוראגלי נפל חסר חיים לאדמה.

"את נראית לי כמו אחת שרוצה לחיות", אמרה מוניקה בזמן שאינטליאון נשף את האצבע שלו כאילו ירה עליו על מישהו כדור מתכת.

ארזו התחילה לבכות.

מוניקה עברה אותה, נכנסה לשטח המקדש של ליליגאנט והתכוננה. היא שמעה קולות של מוסיקה, של שירה, של ריקוד ולפני שידעה לאיפה להסתכל, גל בלתי נראה הפיל אותה מהרגליים וגרם לה כאב רב.

"שים לב, אינטיליאון", אמרה מוניקה.

הוא קפץ מעל הגל, נחת באלגנטיות במרכז הזירה והתחיל לירות אקדחי מים לעבר ליליגאנט שהופיעה לראשונה. היא הייתה נראית הרבה יותר רזה מהתמונות שהפרופסור היראה לה בכפר, כאילו היא עשתה דיאטת כסאח או משהו. והיא הייתה גבוהה בהרבה מהתיאור שהופיע לה בספר. היא גם נראתה כסופה, כאילו היא בטרנס של כעס. מדי פעם היא קפצה על אינטליאון, ניסתה לפגוע בו ואז חזרה לשיר, לרקוד ולפלוט כל מיני גיצים מהתנועות שהיא עשתה.

"אנחנו צריכים להרגיע אותה", קבעה מוניקה, "יש לך חסרון סוגי מולה, אבל זה מעולם לא עצר אותנו, נכון?" אינטיליאון קרא בשמו להסכמה.

ליליגאנט קפצה עליו שוב, הוא התחמק, היא שלחה את הגל האימתני שלה ומוניקה המגושמת לא הצליחה להבין כיצד להתחמק ממנו. היא נפגעה בזמן שהפוקימון שלה זינק מצד לצד כמו איזה לוליין בקרקס. לפתע אינטליאון נפגע ממתקפת בלבול.

"בת זונה", אמרה מוניקה וסיבבה את הראש לראות את ארזו ולצדה את ברונזור משתמש במתקפה.

"אני אהרוג אותך", אמרה ארזו.

"לא אם אני אהרוג אותך קודם", אמרה מוניקה וקפצה על ארזו והתחילה לשגר לעברה אגרופים. עברו כמה שניות ואז המוח של מוניקה התחיל להרגיש חלש, מבולבל, לא מפוקס, היא ידעה שברונזור תוקף אותה. לפני שהיא הבינה מה קורה, ארזו שלחה אגרוף לפנים שלה ומוניקה נפלה אחורה. ארזו נעמדה, ניצבה ליד הפנים של מוניקה ובעטה לה בעוצמה בפנים.

"אינטיליאון", היא צעקה.

זרם מים עצום נשלח משום מקום, פגע בארזו והעיף אותה כמה עשרות מטרים אחורה.

ברונזור התחיל לתקוף את אינטילאון במתקפת בלבול וכשהוא סיים, ליליגאנט שלחה את אחת המתקפות שלה, קפצה על פוקימון המים של מוניקה והפעם הוא לא הצליח להתחמק. שני הפוקימונים עשו אמבוש על אינטליאון, תוקפים אותו בתורות, פעם ברונזור ופעם ליליגאנט.

מוניקה הסתכלה על הלינץ' שעושים לפוקימון שלה וצעקה – "לא".

לפתע משהו ניגש מאחורי מוניקה, תפס לה את השיער ומשך אותו בעוצמה. ארזו ניסתה להוציא לה את השיער מהקרקפת. מוניקה בעטה באוויר, שלחה אגרופים, אבל ארזו אחזה בה מאחוריה ולא הותירה לה שום אפשרות לתקוף אותה.

לפתע מתקפת בועות נשלחה משום מקום ופגעה בארזו.

"תודה לאל", אמרה מוניקה, סיבבה את עצמה, תפסה את הראש של ארזו והורידה אותו על הברך שלה. לאחר מכן היא לקחה את המאמנת חסרת ההכרה, ודחפה אותה בדיוק בשנייה שליליגאנט שלחה עוד אחת מהמתקפות שלה לעבר אינטליאון בתור מגן אנושי. ארזו שכבה שם ללא ניע.

ברונזור המודאג עזב את הקרב וניגש למאמנת שלו. זה איפשר למוניקה לתפוס אותו בידייה, לכוון אותו כאילו היה צלחת מעופפת והיא שלחה אותו לעבר ליליגאנט שנפגעה בפרצופה. "את תעזבי את הפוקימון שלי, יא זונת הרכס".

מוניקה קפצה על ליליגנט והתחילה לשגר לעברה אגרופים. ימין, שמאל, מכת מרפק, מכה מסובבת. לפתע היא הרגישה טפיחה על השכם, היא סיבבה את ראשה וראתה את אינטליאון עומד שם ומחכה.

"אוקי", היא קמה משם, "עכשיו תלמדו לא לזלזל בי ובפוקימון שלי, אינטיליאון, חיתוך אוויר". הפוקימון שלה אומנם היה מסוג מים, אבל המתקפה שיצאה ממנו הייתה מסוג מעופף, היא חתכה את ליליגאנט באמצע והפילה אותה לאדמה. ליליגאנט נרגעה. היא הסתכלה מסביב במבט לא מבין, כאילו הרגע יצאה מטרנס תת מודע.

"אני מוניקה", אמרה וניגבה את השפה שלה מהדם. "זה אינטיליאון שלי".

ליליגאנט השתחווה בפניהם.

"אנחנו פה כדי להרגיע אותך", סיכמה מוניקה.

קולות מתכתיים נשמעו מהקצה השני של הזירה. ליליגאנט הסתכלה לעבר ברונזור שבכה על המאמנת שלו ומוניקה אמרה – "אי אפשר לעזור לו בשלב הזה, כבר מאוחר מדי". ליליגאנט הנהנה.

"אני רוצה לצרף אותך לשישייה שלי", אמרה מוניקה ברגע של חוסר מחשבה.

ליליגאנט הסתכלה עליה במבט חשדני.

מוניקה הוציאה פוקדור, סימנה עליו ואז סימנה עליה.

ליליגאנט סימנה "לא" בראשה.

"אני לא שואלת אותך, יא זונה", אמרה מוניקה ואמרה לאינטיליאון לתקוף עם חיתוך אווירי.

ליליגאנט המופתעת נפגעה ונהדפה לאחור.

היא שלחה מתקפת סופת עלים לעבר מוניקה, אבל זה לא הזיז לה, הפנים שלה נחתכו, הבשר שלה נחשף, הידיים שלה נקרעו, אבל מוניקה עמדה שם וחייכה. "אם זה כל מה שיש לך, אולי אני לא באמת רוצה אותך בתור הפוקימון שלי".

ליליגאנט קפצה על מוניקה והתחילה לשגר אגרופים משלה. ממה שמוניקה קראה בספר שהפרופסור נתן לה ומהתחושה שהערנות שלה מתחילה להיעלם ושמחת החיים שלה מתחילה לדעוך, מוניקה הבינה שזה אגרוף שאיבת חיים (Drain Punch), מתקפה שלא כל ליליגאנט מסוגלת ללמוד.

"עכשיו את מדברת!" צחקה מוניקה וחטפה עוד אגרוף ועוד אחד.

אינטיליאון היה חסר אונים. הוא חיכה להוראה מהמאמנת שלו, ששכבה שם, מתחת למשקלה של ליליגאנט וחטפה מכות, צחקה ואמרה לתוקפת שלה לעשות נזק יותר חזק, ויותר משמעותי.

לבסוף ליליגאנט נעמדה, נשמה כמה נשימות עמוקות והצביעה על הכדור של מוניקה.

מוניקה ניסתה לקום בשארית כוחותיה על הברכיים, לקח לה הרבה זמן לעשות את זה, היא התהפכה על הבטן, משכה את הברכיים קדימה ועברה לעמידת כלב, לאחר מכן היא הרימה את שני ידייה כדי להתרומם ואז שוב נפלה על הרצפה, חסרת כוחות. היא ניסתה שוב להתרומם ושוב נפלה. אינטיליאון ניגש למאמנת שלו ועזר לה לעמוד. לבסוף היא הצליחה.

"זה לא יהיה כזה פשוט", אמרה מוניקה. "אני רוצה לעשות את זה כמו בספרים".

ליליגאנט הנידה את ראשה בשיפוע כלא מבינה.

"את תביני עוד שנייה, מתוקה. אינטליאון, אקרובטיקה ואז חיתוך אוויר כפול".

אחרי שעה ליליגאנט מצאה את עצמה מתעוררת בתוך פוקדור. היא חייכה לעצמה.

= = = = =

"אז איזה פוקימון הכי צריך לפרסם את חברת מי עדן?" יויו שאל את המקומיים.

אחד מהם ענה לו – "לא יודע, איזה?"

"מיסטר מים", יויו נשפך מצחוק.

"זה לא כזה מצחיק", ענתה אחת מהם.

"אוקי, אז קבלו את זה – ביקשתי פוקימון ליום הולדת והביאו לי חולצה", אמר יויו בציפייה.

"אוקי, נו ו…?" אמר אותו אחד מהבדיחה הראשונה.

"ביקשתי טריקו, לא חולצת טריקו". ויויו נקרע מצחוק.

"אתה יכול בבקשה לעבור לקטע האומנותי", אמרה השנייה.

"לא, קבלו עוד בדיחה, מתי אתה יודע שאתה זקן?"

"מתי?"

"כשרוברט עוקף אותך בתור לארוחה צהרים", ויויו אשכרה נפל על הבמה, טפח עליה עם היד והתחיל לבכות מרוב בכי.

"אתה לא מצחיק", אמר אחד מהם.

"כן, רוברט הציל לי את הפוקימון לפני מספר ימים", אמרה שנייה.

"אתה זבל", אמר שלישי.

לבסוף יויו נרגע, ירד מהבמה והתחיל ללכת ברחבי הכפר. אנשים לא ממש רצו לדבר איתו אחרי המופע הזה, והוא כבר התרגל לזה, ייקח להם כמה שעות להירגע, אבל בסוף הוא חשב שהם לפחות מעריכים את הניסיון שלו לבדר אותם. הוא הגיע לשער המערבי, שם פגש את אחד החברים שלו, הוא שאל לשלומו והחבר אמר – "שמעת שהבחור של הבלונים הגיע?" יויו חשב שזו עוד מתיחה. בפעם האחרונה שהוא האמין להם, הוא מצא את עצמו בצריף סגור עם כמה סטאנקי שחשבו שהוא פולש ושחררו כמה פלוצים מסריחים במיוחד. בפעם ההיא הבדיחה הייתה על חשבונו.

"מה הכוונה הבחור עם הבלונים? זה לא עוד פעם מתיחה שתגרום לי להריח ריח של פלוצים. נכון?" יויו שאל בדאגה.

"לא, לא, כל שנה בא לפה מישהו מחוץ לכפר עם קבוצה של דריפלון, הוא מאתגר את האנשים לנסות ולפוצץ כמה שיותר מהם, ומי שמצליח, מקבל פוקימון במתנה", אמר החבר.

"באמת?! אז מה הקאץ'? למה שלא אעשה את זה 400 פעם עד שאצליח?" שאל יויו בחשדנות.

"כי זה עולה כסף", ענה החבר.

"אה", ענה יויו, "וואלה, אין לי כסף עלי, אולי בשנה הבאה".

"חכה, אני חייב לך על המתיחה שעשית שהחזירה אלי את חברה שלי", אמר החבר, "אני אתן לך מספיק כסף להשתתף בתחרות של הבחור עם הבלונים פעמיים".

"באמת?! מגניב!! תודה…" אמר יויו ושלשל לכיסו את המטבעות המקומיים.

הוא הלך כמה צעדים, הגיע לאיזור שנקרא לפי השלט "שטח האימונים" ואז ראה שדה ענקי מלא במה שנראה כמו מאות דריפלונים. הם היו פזורים בכל עבר, בצבעים שונים ובגבהים שונים, חלק מסתובבים במקום, חלקם עולים ויורדים, חלקם הפוכים וחלקם ענקיים.

"שלום לך, איש הבלונים", אמר יויו בשמחה.

"שלום לך איש יקר", אמר איש הבלונים.

"אני רוצה להשתתף", אמר יויו.

"בוא ואסביר לך את החוקים. אתה משלם לי 100 פוקידולרים לסיבוב, אתה מוציא את הפוקימון שלך ואתה מנסה לירות בכמה שיותר דריפלונים. הסגולים שווים 100 נקודות, הצהובים 200, אם אתה פוגע בכמה במכה אחת, אתה מקבל 300, כדי לצאת מפה עם פרס, אתה צריך לצבור מעל ל10,000 נקודות. איך זה נשמע לך?"

"כמו קלי קלות", אמר יויו, שלף את הכסף מכיסו, הגיש אותו לאיש הבלונים ואמר – "שני סבבים בבקשה".

"בבקשה".

הדריפלונים הסתדרו, פלריאון יצא מהפוקדור ויויו עמד שם מוכן לשריקת ההתחלה.

(בונג)

ישר פלריאון התחיל לירות כדורי אש קטנים מהפה שלו לעבר הדריפלונים הקרובים ביותר, אחד התפוצץ, שניים, שלושה. "תכוון לצהובים", אמר יויו ופלריאון ירה כמה יריות לעבר צהוב שעלה ובדיוק כשהמתקפה הגיעה, החליט לרדת. פלריאון החמיץ. "לא נורא, נסה את הגדול הזה פה". כשהם סיימו את הדקה שלהם, הם פיצצו 12 בלונים.

"הניקוד שלכם הוא 3,700 בסך הכל", אמר איש הבלונים בחיוך.

"מגיע לנו עוד תור", אמר יויו.

"כמובן".

יויו התכופף לעבר הפוקימון שלו, הם יחד הסתכלו על הדריפלונים מסתדרים והוא אמר לו – "בוביטון, תקשיב, זה לא אמור להיות קשה, אתה תחשוב שזה קרב פוקימונים והם באים לתקוף אותך, אתה צריך לירות עליהם ישר, מדויק ומהר, בלי לחשוב יותר מדי, בסדר?" הפוקימון הוציא קול מפיו להסכמה.

"מוכן?" שאל איש הבלונים בחיוך.

"אתה יודע שכן", אמר יויו ואז נשמע הבונג.

הפעם פלריאון ירה מתקפות אש מפוצלות, אשר הורידו מספר פוקימונים בו זמנית. יויו לא ידע שהוא יודע את המתקפה הזו, והוא רשם לעצמו תזכורת במוח לשאול את הפרופסור איזו סוג של מתקפה זו. בזמן הזה שפלריאון תקף, שרט, קפץ והוציא אש מפיו, איש הבלונים ספר – "17, 19, 22, 25, ונגמר הזמן".

יויו העייף התנשף, עמד מול איש הבלונים והסתכל עליו – "כמה יצא?" הוא שאל.

"25 בלונים זה 9980 בניקוד".

המבט של יויו סיפר את הכל. הוא לא יזכה היום בפוקימון. ואם זה תלוי בכמות הכסף שיש לו, הוא לא יזכה בפוקימון אף פעם. לפתע החיוך הפך להפוך, דמעות מילאו את עיניו והוא עמד שם, ולא עשה דבר.

"אל דאגה, איש צעיר", אמר איש הבלונים, "יהיו לך עוד הרבה הזדמנויות".

"כן… מה שתגיד", אמר יויו בקול חנוק.

"אתה יודע מה?" אמר איש הבלונים ברחמים – "קח את זה".

הוא העניק לו קופסה. יויו פתח אותה וראה 25 פוקדורים. יויו זרק אותה לרצפה, עזב את המקום בריצה ופלריאון אחריו.

"מה עשית לילד?" נשמע קול.

"שום דבר", ענה איש הבלונים.

"אל תגיד לי שום דבר, או שאני דופק לך עכשיו את הראש באסלה".

"אני רציני, הוא השתתף בתחרות שלי והוא הפסיד ב20 נקודות", ענה איש הבלונים.

"ובמה זוכים אם זוכים אצלך?"

"פוקימון", ענה איש הבלונים. "רוצה להשתתף?"

"לך חפש את החברים שלך, יא מניאק".

איש הבלונים נעלב – "לא צריך לקלל".

"לא צריך לרמות ילדים קטנים, מזל שאני הבאתי לו משהו".

"מה הבאת לו?" שאל איש הבלונים.

"זה לא עניינך. יויו, חכה רגע, יויו, זה אני, חכה שנייה".

כשהוא מצא את יויו, הוא ראה שהוא בוכה בכל לבו.

"עזוב את הגנב הזה, הוא לא שווה את הדמעות שלך".

"היי הראל, מה אתה עושה פה?" שאל יויו וניגב את הדמעות.

"חזרתי מהמשימה שלי. קח, הבאתי לך משהו", אמר הראל והגיש לו פוקדור.

יויו הושיט את ידו, תפס את הפוקדור ואז הורה לפוקימון שבתוכו לצאת. פוקימון מוזר למראה ניצב לפניו, הוא היה נראה כמו לוטרת ים עם צדפה בבטנו. הוא הסתכל על יויו שהסתכל עליו. בוביטון רחרח את הפוקימון החדש והראל אמר – "זהו אושוואט".

"מה אמרת עכשיו?" שאל יויו.

"אושוואט".

"אני לא אצליח להגות את השם הזה", יויו התוודה לאחר שניסה מספר פעמים.

"אז תמציא לו שם משלך".

"אוקי, אז השם שלך יהיה…"

= = = = =

"פרופסור?" נשמע קולו של נרקיס.

"הוא לא פה", ענה ריי.

"איפה הוא", נרקיס נכנס לחדר וראה את ריי יושב שם במשרד, עושה עבודה בשולחן.

"הוא יצא לטפל בכמה בלונים מפוצצים", ענה ריי.

"זה לא התפקיד של רוברט?" שאל נרקיס.

"כן, אבל רוברט עסוק בלהחזיק בחיים סייטר גוסס", ענה ריי.

"אוקי, אז תודיע לו שהבאתי את החפץ שהוא חיפש", אמר נרקיס ובא לצאת מהדלת.

"מה? הבאת את חפץ הפיתוח?" שאל ריי ועמד על הרגליים.

"כן, למה מה- " אבל נרקיס לא הספיק לסיים את המשפט. ריי עזב את כל הניירת שהוא התעסק בה, הוא הלך מסביב לשולחן של הפרופסור, תפס את זרועו של נרקיס והוביל אותו בכפר עד שהם הגיעו לאגף הרפואה.

"זה פה", אמר ריי בקצרה.

"הגיע הזמן", אמר רוברט.

"מה פה?" שאל נרקיס.

"מי פה?" שאל רוברט.

"זה נרקיס", ענה ריי.

"אה, שלום", ענה רוברט.

"שלום, שלום. מישהו יכול להסביר לי מה קורה?" שאל נרקיס.

"הפרופסור לא פה, אני מחליף אותו, אני העוזר שלו", אמר ריי והחזה שלו התנפח בגאווה.

"ובזמן הזה יש לנו פה פוקימונים שהסיירים שלנו מוצאים בשטח שלא בדיוק מתאימים לטבע", אמר רוברט.

"כמו הסייטר הזה", השלים ריי.

"ומה זה קשור?" שאל נרקיס.

"לפרופסור הייתה תוכנית", אמר ריי.

"להחזיק את סייטר בחיים עד שתביאו את החפץ שמפתח אותו, בתקווה שברגע שנפתח אותו, הוא יקבל את הכוח הדרוש כדי לרפא את עצמו ולחזור לטבע", השלים רוברט.

"אז הבאת את זה?" שאל ריי.

"כן, זה פה", אמר נרקיס ורוברט חטף את זה מהיד שלו, הכניס את זה לתוך הפה של סייטר וחיכה.

שלושתם חיכו בזמן שהמלאכה תבוצע.

"אז מה קרה לך?" שאל ריי.

"שום דבר מיוחד", ענה נרקיס.

"אתה נראה לחוץ", אמר רוברט.

"לא, אני פשוט חזרתי עכשיו ממסע ואני קצת עייף", הסביר נרקיס.

"אתה יודע במקרה מה קרה למוניקה?" שאל ריי בסקרנות.

"נראה לי שהיא אמרה לצ'ארלי בטלפון שהיא השלימה את המשימה והיא בדרך חזרה".

"מושלם", אמר ריי ומבט אוהב התפרס לו על הפנים.

"אתה מוכן להירגע?" שאל רוברט. "פה זה לא ספינת האהבה".

"עזוב את הילד", אמר נרקיס.

"אני לא ילד", התגונן ריי.

"בכל מקרה", אמר נרקיס, "הבאתי לך משהו. בעצם זה הראל תפס אותו, אבל הוא מדבר בחוץ עם יויו, אז אני התנדבתי לתת לך את זה".

ריי נראה מבולבל. נרקיס הגיש לו מתנה עטופה בצמר שממנו הכינו את הבגדים במקום.

"לא היה נייר עטיפה נורמלי", הסביר נרקיס.

ריי פתח את הבד, הוציא משם פוקדור ואז אמר – "וואו, תודה".

"איזה פוקימון זה?" שאל רוברט.

"זה קטרפי", ענה נרקיס.

"וואו", אמר ריי, "תמיד רציתי אחד כזה".

"מה עם פיפלאפ שלך?" שאל נרקיס.

"אה, מאז שהוא נלחם בפרסיבל, הוא לא בדיוק משתף איתי פעולה", הסביר ריי.

"אי אפשר להאשים אותו", אמר רוברט. "לפעמים פגיעה בנפש היא כואבת יותר מפגיעה פיזית".

"בכל מקרה, תודה", אמר ריי ותפס את הפוקימון כאילו היה הדבר הכי חשוב בחיים שלו.

"למה זה לוקח כל כך הרבה זמן?" שאל נרקיס.

"הוא חלש מאוד", הסביר רוברט.

"כן, הוא שוכב פה מאז שעזבתם", הסכים ריי.

"אי אפשר לזרז קצת את העניינים…?" שאל נרקיס.

"לא כשאתה גוסס", אמר רוברט ועיניו סרקו את נרקיס בכעס.

אבל מיד כשהוא סיים את המשפט, אור לבן בקע ממיטת החולים של סייטר, הידיים שלו התארכו והפכו לגרזנים, הראש שלו נהיה שטוח והרגליים שלו התארכו. הוא הפך שינוי. בסופו של דבר, כשזה הכל הסתיים, שכב על המיטה קליבור.

"הוא… לא… אמור… לזוז…. עכשיו?" תהה נרקיס.

"כן, מוזר מאוד", הסכים ריי ונקש על המיטה של הפוקימון כאילו הייתה דלת נעולה.

"אני מציע שנצא בשקט תהומי מהחדר", רוברט לחש והתחיל לנוע על קצות האצבעות לעבר היציאה.

"למה?" שאלו נרקיס וריי ביחד.

אבל הם לא היו צריכים לחכות לתשובה במשך הרבה זמן. גרזן ענקית הונפה מעל ראשם ושברה את שולחן המנתח שעמד ליד המיטה בקלות, יד נוספת נשלחה לעבר השני ושברה את קיר הלבנות העבה.

"תברחו", צעק רוברט ויצא משם במהירות האפשרית.

"מה קרה לו?" צעק נרקיס בזמן שהוא מפלס את דרכו במהירות לעבר היציאה.

"אני לא יודע", ענה ריי.

כשהם יצאו משם, הם התרחקו מספר מטרים טובים ואז הסתכלו על הבניין מאחוריהם, ביחד עם רוברט ועוד כמה אנשי כפר.

"פוקימונים מפותחים כמו קליבור נוטים לחוש זעם, עוצמה רבה והמון אגרסיביות כשהם מתפתחים", רוברט הסביר.

"אני מציע שנברח מפה", הציע ריי.

"אני מסכים", אמר נרקיס.

"לא, הוא לא יפגע בנו יותר", אמר רוברט, אבל באותה שנייה גרזן שבר את הקיר התומך של המרפאה, ריסק את הבניין והוא כולו התרסק לחתיכות. "ואולי בעצם כן".

הפוקימון התחיל להשתגע, כולם ברחו באמוק משם, ריי חשב לרגע להוציא את הפוקימונים שלו, אבל נרקיס תפס אותו בידו והם החלו לרוץ לעבר הנהר. "לפה", הוא אמר לכולם.

"כן, הם שונאים מים", הסכים רוברט וקפץ למים כאילו היה בן 16.

"וואו, רוברט", אמר ריי בפליאה.

"אופס", התחיל רוברט לטבוע, "שכחתי שאני לא יודע לשחות", והוא התחיל לקשקש בידיו בחוסר אונים.

ריי הוציא את קטרפי שלו, אמר לו לשלוח חוט משי לעבר ענף שהיה בקרבת מקום ואז לשלוח את חוט המשי לעבר רוברט שתפס אותו. יחד כל אנשי הכפר משכו את רוברט הרטוב בחזרה אל האדמה היבשה והוא נשכב שם על הגב, מתנשף ומשתעל.

"איפה הפוקימון?" שאל אנשי מאנשי הכפר.

נרקיס ניגש לראות לאן קליבור נעלם וראה חור בגדר הלבנים של הכפר בצורת קליבור. "נראה לי שאלביס עזב את הבניין".

"מה?" שאל ריי בחוסר הבנה.

"הוא עזב, הפוקימון עזב", הסביר את עצמו נרקיס. "ילדים", אמר לעצמו בצקצוק שפתיים לאחר כמה רגעים.