התחלה שאין לה סוף

המון עשן, אש וצרחות נשמעות באותו רגע. המוני אנשים בורחים מהפיצוץ הגדול של המרצדס עליה נסענו לפני רגע, וגם מהדינוזאור האימתני שהופיע מולם ושאג במלוא עצמתו. אה, כן, וגם משני היצורים המוזרים שהופיעו שם, ומגוש הג'לי הסגול שאחד מהם החזיק. בקיצור, כולם ברחו מהכל.

"מה אתה, פסיכי?" אני שואל בקול את דיטו הענק, שמצחקק והופך את עצמו לגודלו המקורי, ולצורתו המקורית.

"אסור לעשות קצת כיף?" הוא שואל אותי.

"לא, לא כשאתה באמצע ניו-יורק!" אני קורא בכעס, אך קול חזק וצורמני קוטע את שנינו.

"ידיים למעלה! אתם מוקפים, חתיכת… יצורים שאין לי מושג מה הם!" נשמע קול של אדם לבוש במדים כחולים, המחזיק בידו מגאפון גדול. לצידו עומדים עוד כעשרה אנשים, ובידיהם אקדחים שלופים.

"יופי… הזמנת את המשטרה!" אני קורא לדיטו, "הדבר האחרון שאנחנו צריכים!"

דיטו כתגובה מחייך, ואומר "והתינוקי מפחד שהוא לא ינצח אותם?"

"אני לא מפחד!" אני קורא, "פשוט… אי אפשר להילחם מולם כשכל האנשים האלו צופים!"

"זה לא בעיה," קורא דיטו, ניגש לעבר הדיטו הישן של בלוסום, ומעיר אותו. "היי, דובשנית!" קורא דיטו, "אולי כדאי שתתעוררי סוף סוף, אנחנו באמצע קרב! תהפכי כבר לזוג משגרי טילים בשביל סנדסלאש ובלוסום שכאן!"

דיטו מתעוררת מהשינה שלה, ואומרת בקול אפוף – "תודה על המחמאה" והופכת במהירות לזוג משגרי טילים, שמזנקים אחד אליי, ואחד לבלוסום.

"תודה רבה באמת!" קורא דיטו, מגדיל את עצמו ומקיף את האיזור בו אנחנו והשוטרים נמצאים. "תתקפו עכשיו!" הוא קורא, ושנינו לוחצים על ההדק של משגרי הטילים שלנו, ולפתע, בפרץ אנרגיה עצום, שני טילי ענק נורים מתוכם, ומפוצצים את כל השוטרים. כעת, במקום לראות אש, דם הוא הדבר האדום הבא שמכסה את עינינו. "בואו נברח מכאן!" קורא דיטו, עוטף אותנו והופך עצמו למסוק, שממריא למעלה, ומותיר את כל האנשים המבולבלים למטה. "דיטו, תהפכי לאיזה פוקימון על חושי ותגרמי להם לשכוח שהיינו כאן!" דיטו מצייתת לדבריו, הופכת עצמה להיפנו, פוקימון על חושי שבידו שעון יד, ומהפנטת את כולם עד שהם נרדמים.

"העבודה בוצעה", אומרת דיטו בשמחה והופכת בחזרה לצורתה המקורית.

"אתם יודעים," אומרת בלוסום, "בגלל שאנחנו עכשיו ביחד וכל זה, נראה לי שכדאי שנקרא לשניכם בשמות", היא מצביעה על שני הדיטו, על מנת שנוכל להבדיל בניכם".

"מתאים לי!" קורא דיטו, "לי יקראו נורגיש!"

"מה זה נורגיש?" אני שואל בחרדה, "אני מחליט על השם שלך! וקוראים לך אלפא!"

"אבל אני רוצה נורגיש!!!" קורא דיטו ומתחיל לבכות. "אל תעשה הצגות, אתה אלפא!"

"נורגיש!"

"אלפא!"

"נורגיש!"

"אלפא!"

"נורגיש או שאני קופץ מכאן!"

"תיהנה, אתה שוכח שאתה המסוק שלנו כרגע", אני אומר, "ואתה גם מדבר מההגה של המסוק".

"אה, באסה" אומר דיטו, ושותק.

"אז… אלפא!" קוראת הדיטו השניה, "ומי אני?"

"את תהיי.." אומרת בלוסום, "בטא!"

"בטא זה שם מקסים!" קוראת הדיטו ומחבקת את בלוסום. אני מסתכל עליהם בחצי חיוך וחובט קלות בהגה, שפולט קריאת "אאוץ!" קולנית.

"נראה לי שכדאי גם שנקבע שהדיטו שלי זכר, ושלך נקבה", אני אומר, "כי זאת צורת ההתנהגות שלהם עד כה…"

"אוקיי" אומרת בלוסום, ומלטפת את בטא.

כעבור כמה דקות, אנחנו מעופפים מעל הים הגדול שמעבר לניו יורק. הים המפריד בין ניו יורק ובין יבשת אירופה, כשבניהם נמצא אי הפוקימונים הנסתר מהעולם בעזרת כוחות על טבעיים. "איפה אנחנו נוחתים?" שואלת בלוסום את אלפא.

הוא עונה "באי הקרוב ביותר לכאן!"

אנחנו מחפשים יבשה בקרבת מקום, ואני לבסוף מוצא אחד וקורא "מצאתי! יש כאן אי!". אלפא מכוון את עצמו לכיוון אותה יבשה, ולאחר כמה שניות הופך את עצמו למצנח גדול, ומוריד אותנו עליה.

"מה עכשיו אנחנו עושים?" אני שואל.

"מתכננים אסטרטגיה למציאת סאטושי", אומר אלפא.

"איך נדע איפה הוא?"

"אני חוששת שנצטרך להתפצל…" אומרת בטא, "ככל שנגדיל את שטח החיפוש, כך החיפוש יהיה יעיל יותר, וגם הסיכוי שימצאו אותנו קטן, בגלל שנוכל להיות יותר חמקניים ביחידים".

"צודקת", אומרת בלוסום, ומסתכלת עליי. "אנחנו לא נוכל להישאר ביחד…".

אני מסתכל עליה בחזרה, וחש דמעה שזולגת על לחיי. "אוקיי," אני אומר, "אז כל אחד והדיטו שלו בנפרד?"

"כן", עונה בלוסום, ומחבקת אותי בכוח. "אני מקווה שניפגש שוב בקרוב", היא אומרת בבכי, ואני טופח על גבה ומרגיע אותה.

"היי, חברים!" קורא אלפא בקול. אנחנו מסתכלים עליו בתהייה, והוא אומר "יש לנו מכשירי קשר, אם לא ידעתם", והופך למכשיר כסוף ומבריק, וכמוהו עושה גם בטא. לפתע נשמע מהם קול –

"מה המצב?"

"הכל מעולה, מה איתך?"

"אולי נגיד לשני הפסיכים האלה שהם יכולים לתקשר?"

"רעיון טוב!"

ושניהם הופכים לצורתם הרגילה.

"אז מה!" מוחאת בלוסום, "עצם זה שלא נוכל לתקשר גופנית…"

"עם כל הפוצי מוצי שלכם?" שואל אלפא, "אני כבר מזמן הייתי בורח מכאן, לו רק יכולתי".

בלוסום מסתכלת עליי, מנשקת את לחיי ותופסת בבטא, "להתראות סנדסלאש", היא אומרת. בטא הופכת למסוק, ושניהן מעופפים לעבר השמיים של יבשת אמריקה.

"יש!!! עכשיו זה רק שנינו ביחד!!!" קורא אלפא וקופץ משמחה.

"כן, ממש יופי להיתקע איתך לבד…" אני אומר, מסתכל על אלפא ומגלגל עיניים.